אחד הכללים החשובים שלמדתי בשעתו בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל אביב היה שביצירה אמנותית ראויה לשמה כל פרט חיוני, כך שאם תסיר אותו – המבנה הכולל יקרוס. השאלה – מה תורם פרט כלשהו ליצירה היא אם כן שאלת מפתח.

הרומן הבית ההולנדי מכיל המוני פרטים שיכולים להישאר, או להישמט, ומאומה לא ייגרע ממנו. 

הרומן מעורר לפחות שאלה אחת חשובה ורבת משמעות: האם קדושים הם בהכרח אנשים שאוהבים את האנושות, אבל מפקירים את היקרים והקרובים להם? 

הסוגיה כמובן אינה מקורית. אפשר היה למשל לראות אותה בשיר "Easy To Be Hard" מתוך המחזמר שיער:

גם הספר החי על המת של אהרון מגד עוסק בסוגיה דומה: גיבור נערץ שהזניח את בני משפחתו. 

 הבית ההולנדי מציג היבט אחר, נוסף של הסוגיה: מה קורה כשהדמות הקדושה, זאת שמתעניינת יותר בזרים מאשר בבני משפחתה, היא אישה, לא גבר?

אמו של המספר  נטשה אותו ואת אחותו כדי להרחיק עד הודו ולעזור שם לעניים. כעבור שנים רבות, כשהוא מביע כעס על אותה נטישה, ותוהה מי בכלל מסוגל לנהוג כך, אחותו, שסלחה לאימם, משיבה: "גברים!" ומוסיפה: "גברים עוזבים את הילדים שלהם כל הזמן והעולם נושא אותם על כפיים. בודהה ואודיסאוס עזבו, ואף אחד לא מתעניין בילדים שלהם. הם יצאו למסעות אציליים כי התחשק להם, וכעבור אלפי שנים כולם עדיין מהללים אותם."

מעניין! 

אכן, מאז ומתמיד "התרגלנו" להרפתקנותם של גברים. למסעות הצלב של נוצרים חסודים (מי טיפל בינתיים בילדים שלהם?); לכיבוש העולם של מגלי הארצות הנועזים (לא מזמן נודע לנו ממגלן, ספרו של שטפן צווייג, מה עלה בגורלה של אשתו וילדיו של הספן האמיץ: הוא הפליג לאיי התבלינים, והם גוועו בינתיים בעוני, רעב ומחלות). התרגלנו שיש לגברים תכלית ושאיפות בחיים, שקול קורא להם לצאת לדרך ולהגשים את חלומם, אבל שאישה תפקיר את ילדיה? שאישה תעזוב אותם כדי לנהות אחרי הייעוד הדוחק בה להסתלק ולעזוב את בני משפחתה? 

השאלה אכן מעניינת מאוד. אבל הרומן שלפנינו עתיר מדי בפרטים שאין בהם שום תכלית, עד שהעיקר טובע באוקיינוס של התרחשויות ודיבורים שאינם תורמים במאומה. הרומן מעורר מעין תחושה של פטפטנות רכילותית, ומרוב מלל לא מצליח לברוא דמויות עמוקות ומשכנעות, כאלה שהקוראת נקשרה אליהן. כל כך הרבה מידע חסר תוחלת, קטעים שלמים שאפשר היה למחוק ולא היה נגרע שום דבר מהרומן, ולא היה מורגש שהם חסרים. קשה לבחור דוגמאות כי הפטפטנות היא בעצם עיקרו של הרומן, בכל זאת הנה, אחת מהן: לקראת סופו של הסיפור נודע לנו שבתו של המספר החליטה להיות רקדנית. הוא מתאר את המופע הראשון שבו השתתפה, "מפצח האגוזים", ומציין שקיבלה את התפקיד הראשי בלהקת העכברים. במה זה תורם? מה זה מוסיף? והרי אנחנו בכלל לא מכירים את הילדה, היא צל של דמות, קיומה הוזכר, אבל לא נוצר אתה שום קשר. עכשיו נודע לנו שהיא רוקדת בתפקיד של עכבר. אז מה? ואילו הופיעה בתפקיד אחר? ואילו לא רקדה, אלא שרה? אין שום משמעות לשום פרט מהפרטים הללו.

במרכזו של הרומן עומד בית ילדותם של המספר ושל אחותו: בית מפואר מאוד, שגם בחלוף שלושים שנה ממשיך להיות להם חשוב ומשמעותי, למעשה נשאר נדבך מרכזי בחייהם, בגלל מה שהוא מסמל בעיניהם. בעיני יש נופך סנטימנטלי ואפילו מזויף באהבה הזאת לבית, לתמונות התלויות על קירותיו, לחפצים השונים, שגם מקץ עשרות שנים נמצאים בדיוק באותו מקום שבו השאירו אותם.

הקונפליקטים בין הדמויות מלאכותיים ומוכתבים מלמעלה, ובסיכומו של דבר, לא מקבלים בעצם נפח או חשיבות. 

אני תוהה אם עריכה נחרצת וקיצוץ רב היו מיטיבים עם הרומן. לא בטוח, כי בעצם יש צורך לסלק את רובו.  

עם זאת, מצאתי בספר לפחות פסקה אחת ששעשעה אותי. המספר נאלץ ללמוד רפואה, והנה מה שהוא אומר לעצמו בשלב מסוים במהלך לימודיו: 

"העובדה שמעולם לא רציתי להיות רופא נותרה בגדר הערת שוליים בסיפור שלא עניין אף אחד. קשה להאמין שאפשר להצליח בתחום קשה כמו רפואה אם לא רוצים בכך, אבל הייתי חלק ממסורת ארוכה ומכובדת של הכנעה עצמית. אני מנחש שלפחות מחצית מהסטודנטים במחזור שלי העדיפו להימצא במקום אחר, הגשמנו את הציפיות שהתוו לנו: בני רופאים נועדו להיות רופאים כדי לכבד את המסורת; בני מהגרים נועדו להיות רופאים כדי לשפר את גורל משפחותיהם; בנים שחונכו לעבוד קשה ולהיות הכי חכמים, נועדו להפוך לרופאים כי באותם ימים רפואה עדיין נחשבה למקצוע של חכמים. נשים טרם הורשו להירשם ללימודי רפואה בקולומביה, אבל קומץ מהן כבר ישב איתי בקורסים. דווקא הן, כנראה, רצו להיות שם באמת ובתמים. איש לא ציפה מבנות ללמוד רפואה ב־1970 והן נאלצו להילחם על הזכות הזאת. המכללה לרופאים ומנתחים, כפי שכונתה באותם ימים, הייתה להקת תיאטרון משגשגת ששחקניה היו סטודנטים לרפואה. ההצגות שהעלו חברי הלהקה – רדיולוגים ואורולוגים לעתיד שמרחו אייליינר על עיניהם הטרוטות ופצחו בשיר – לימדו את הצופה מה היו עושים בחייהם אילו הייתה להם אפשרות בחירה."

משעשע…

למרבה הפליאה שלי, הרומן נמנה עם רשימת המועמדים הסופיים לפרס פוליצר. 

 Ann Patchett, The Dutch House 

תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'