שולמית הראבן, "עיר ימים רבים": כמה יופי

על גבו של הספר  המופלא הזה כתוב שנרקמת בו "עלילה פנורמית על רקע ירושלים המנדטורית", ואילו אני סבורה שסיפורי העלילה הם הרקע, ודווקא ירושלים היא הגיבורה הראשית של הרומן, והיא זאת שנמצאת בקדמת הבמה. בני האדם, הקשרים ביניהם, ההיסטוריה כולה, אינם אלא הרקע לעיקר, ושולמית הראבן מיטיבה כל כך לכבוש את העיר במילותיה, עד שקשה להבין איך כתיבה כזאת אפשרית בכלל. איך נוצר במילים הקסם המדויק, המואר, המפתיע, היפה עד בלי די.

 עיר ימים רבים מחזיר אותנו אל העשור השלישי והרביעי של המאה ה-20, אל המציאות של החיים בירושלים. אל היהודים והערבים והאנגלים שחייהם השתלבו והשתרגו אלה באלה, ואל שורשי הקונפליקט המקומי שלא מרפה מאתנו כבר עוד מעט מאה שנה. לא מרפה? גובר ומתעצם!

הרומן עתיר תובנות אנושיות הנה שתי דוגמאות:

"את מבינה," מסביר גבר לאישה, "זה ככה: כששונאים בן-אדם, אז שונאים לראות איך הוא אוכל," והיא נזכרת מיד שאינה יכולה "לשאת לאחרונה את אכילתם של בני המשפחה. חכם אמריליו הלועס בשיני-הסוס שלו, בהקפדה, בכוונה, לעיסות ארוכות, חדגוניות. החיתוך המתחנחן של גרסיה שמכניסה כל נתח לפה באלכסון, מחשש רמיזה גסה, ואצבעה הקטנה מזדקרת. עפרה הטורפת בשקט, בערמה, כשועל".

כשמישהי נאלצת לשמוע דברים שהיא מעדיפה להשאיר לא אמורים, היא תוהה "איך אפשר להגיד את כל זה. חשה כאילו עמדה חנה מול חלקת הזיכרון הקפוא שלה וחיטטה בו להוציא את המאובנים מתוך השיש. עד שנפגם הכול". 

הראבן נוגעת ברומן בעדינות בשורשי הציונות: רופא שהיגר לירושלים מברלין וחרף תלאות החיים בירושלים מזדהה עם משה שלא התגעגע לשוב למצרים אומר כי "אני מעדיף ביודעין את הדבר ההולך ונוצר על הדבר הקיים והידוע".

הראבן מנסה (אין לי מושג אם הצליחה) לגעת גם בכאב הערבי: "העיר הרסה את הערבים, חושב טאלב. עשתה אותם כמו יהודים. כמו אירופאים. עולם בלתי גברי של כשפים, נשים, גנבים, בצע. טאלב יודע כבר מה יאמר לחבריו בפגישה הבאה בראמללה: אחים, היֵדעו הערבים לשמור בלבם את המדבר?"

אבל מעבר לכול, יופייו הרב של הרומן, הוא, כאמור, בתיאורי ירושלים. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות מאוד:

"חוזרים אל הסימטה שהיא עתה זהובה וחלוקית, כביסתית, סלית, שקיעה שצבעה כצבע נשמה. ברוש זקן מאובק הנראה בשעת אוטם ראשונה שאחרי אור יום כמו נר אפל שטובע בתוך נטיפי עצמו".

"גלי אור בזיתים בחוץ. רוח צחה מטלטלת ברקנים. ההר מפוצל לאלפיות של פרטים. בלי סוף שמים". 

"כחודש אחרי כל המאורעות האלה, והעיר עודנה נלפתת להר למשמע קול פתע בלילה". 

"העיר הסבלנית קולטת את כל בעלי הרעיונות שנקהלים בה. את כל הפילוסופים, התמהונים והמטורפים. כולם מוסיפים לה נופך משלהם ונפלטים כלעומת שבאו. דומה לפעמים שהיא נבנית חציה אבנים וחציה שגעונות". 

"יש רגע, מיד אחרי שקיעה, שבו כל אבני העיר מחוירות מאוד כאדם שכוח מעשיו אזל ואיננו, והוא מצפה שיעבירוהו כמות שהוא. ניצב דומם באפיסה. אל המהות האחרת. הלילה בא אז כחסד רך ומהמם, רוחי וזרוח. ברכה קלה ודאית. אנשים מתאמים את נשמת אפם לנשם הלילה. רחוב ואנשיו, בית ונשימותיו, לעמוד לגורלם הלילי".

איך אפשר לכתוב כל כך יפה?

לא רק התיאורים מפעימים, גם ההסברים הנוגעים בתולדות העיר מרתקים: "לעומת זאת עוסקים הערבים יותר בעבר, יותר באישים שלהם: זכרו את חסדו של שיך-ג'ראח' מרפא הפצועים מפמלית סלאח א-דין; שכונתו של עומאר היתה לעומאריה, אזורו של אחד טאלב היה לטאלביה. אחמד אבו-תור, שבא עם לוחמי סלאח א-דין ונהג לרכב על שור, השאיר את שמו לשכונת אבו-תור. נזיר יוני שכוח. בתאבודיסיון, נתן את שמו לאבו־דיס. לבתים שבקרבת מנזר סנט סימון קראו ביונית  קטא־מוניס, ליד המנזר, – והשכונה כולה היתה לקטמון. במקום בו היה השטח מכוסה צרורות אבנים שבורות קטנות, צראר בלשונם. קראו לשכונתם מוצרארה. ותאר לך, בתוך הלכלוך, בתוך מפולת האבנים לפתע פתאום שֵם הדור מאד של רחוב: גוטפריד דה־בויון. וככה אנחנו חיים, ידידי, בין עבר צלבני שכוח לבין עתיד תנ"כי נכסף, במצוקות קשות של הווה, כאן ועכשיו". 

העותק של עיר ימים רבים שנמצא בידי הוא מ-1988 (הספר ראה אור לראשונה ב-1972) ומצוין עליו שזאת "הדפסה שביעית". יש להניח שקראו אותו כמה עשרות אלפי אנשים. אז, בשנות ה-70 וה-80, לא העלה איש בדעתו שבעתיד, כלומר בימינו, ספרים יימכרו "ארבע במאה", ואפילו – ספר תמורת עשרה שקלים במבצע "חיסול המלאי" של אחת ההוצאות לאור. בחודשים האחרונים עצרה "תעשיית" ההוצאות לאור מלכת. כמעט שלא מוציאים ספרים חדשים, שהרי חנויות הספרים סגורות כבר כמעט שנה, ובכלל, עולם התרבות – נדם. 

יש להניח שבמוקדם או במאוחר יתניעו שוב את הגלגלים, סופרים יכתבו, עורכים יערכו, וחנויות ימכרו.

בינתיים אפשר לחזור אל המוני הספרים המונחים על המדפים, אבל קריאתם נדחתה משנה לשנה, כי תמיד קדמו להם ספרים "טריים" יותר. 

טעמם של הנושנים לא התפוגג. עיר ימים רבים מוכיח שיש למה לחזור וממה להתענג. 

אפשר להזמין את הספר ישירות מההוצאה, (וגם כשהוצאות הספרים ייפתחו אפשר להתרגל להזמין כך ספרים. לחזק את ההוצאות לאור). הספר נמכר, כך כתוב באתר של עם עובד, תמורת 34.50 ₪. (כמה עולה פיצה משפחתית?)