שפיות זמנית "הקיץ האחרון": מניין בא כל העצב

באותה שנה, 1990, הושמע השיר ברדיו בלי הרף, שוב ושוב. במשך חמישים ושניים שבועות שהה במצעד הפזמונים של רשת ג', בהם שבועיים במקום הראשון. בשנה שאחרי כן הוא הוכתר "שיר השנה" של הרשת במצעד הפזמונים העברי השנתי. כל זאת קרה בעיצומה של מלחמת המפרץ. ייתכן שהשיר הצליח כל כך דווקא בגלל, לא למרות התקופה, שהתאפיינה בחששות ובפחדים רבים, בתחושה האפוקליפטית-כמעט שהייתה לרבים לנוכח מה שהתרחש אז – הצתת בארות הנפט בכווית, הטילים שנורו על ישראל, ההסתגרות בחדרים האטומים, הצורך לעטות מסכות הגנה מפני גזים רעילים – כל אלה התאימו אולי לפזמון המלנכולי כל כך של השיר "הקיץ האחרון", שנאחז עמוק בלבבות.

הנה מילותיו:

זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני איעלם
דמעותיי יזרמו במורד הרחובות
כמו עלה נושר ותקוות רחוקות

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים
אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו עליי

אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם
ולבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צורות חיים אחרות
ואם המתים ממשיכים לחיות

כי זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני איעלם
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

את השיר חיבר, למרבה ההפתעה, צעיר, למעשה נער: מקס גת-מור היה בן 15 כשכתב אותו, אבל רק כעבור כמה שנים, אחרי ש"הקיץ האחרון" זכה במקום הראשון בתחרות מקומית ברעננה, הוא נחשף לתודעה הציבורית וחלחל את הרדיו כשהקליטה אותו להקה בשם "שפיות זמנית". 

בימים של שיא הצלחתו היה עדיין יוצרו, מקס גת-מור, חייל בשירות חובה בצה"ל. כשחברי הלהקה התראיינו לכתבה בעיתון מעריב במרס 1991, נעדר גת-מור מהמפגש העיתונאי, שכן לא קיבל שחרור מהצבא. מבצעת השיר, מירית ליבה, סיפרה איך הוזמנה לשיר אותו: "הם פנו אלי. תמיד אהבתי לשיר, למרות שלא היו לי  תוכניות מוגדרות בנדון. שרתי בטקסים בבית הספר, והם  שמעו אותי והציעו לי להצטרף. לא היו לי תוכניות אחרות, ורציתי לעשות עם עצמי משהו בקטע של השירה, אז  הסכמתי". אין ספק שהביצוע שלה, קולה הנוגה, הוסיפו לעוצמתו של השיר ולעצב שמעוררות המילים והלחן שהולם אותן כל כך. למרבה הצער נקטעה הקריירה של מירית ליבה כסולנית ומאז "הקיץ האחרון" לא זכינו לשמוע אותה בלהיט נוסף. 

בשיר פונה הדובר אל שומעיו במילים של פרידה מהחיים: הוא היה רוצה מאוד להמשיך לחיות, לחוות חוויות, לגלות ארצות; היה רוצה לחיות כמו מטפס ההרים האנגלי ג'ורג' מאלורי שנשאל פעם מדוע הוא רוצה לטפס על האוורסט והשיב בלי היסוס "כי הוא שם". הדובר מספר שהיה רוצה "לטפס על ההרים כי הם שם", שהוא שואף לחיות, לחקור לא רק את העולם הפיזי, אלא גם את העולם המטפיזי: "לדעת אם יש צורות חיים אחרות" וגם "אם המתים ממשיכים לחיות", אבל ברור לו שכל אלה ישללו ממנו, שכן סופו הולך ומתקרב.  מיד עם תום הקיץ, "עם הגשם הראשון", הוא צפוי להיעלם ובחורף הבא כבר לא יהיה קיים. 

מדובר אם כן בקינה של אדם על עצמו, והיא מתמיהה, כשחושבים על הגיל של מי שכתב אותה, ועם זאת אולי דווקא נער צעיר כל כך, שחש הכול בעוצמות, יכול לכתוב שיר כזה. "אין לי מושג מדוייק מה השפיע עליו. אני לא זוכר שהוא היה דכאוני במיוחד בתקופה ההיא," אמר חבר בלהקה "שפיות זמנית" שהכיר את מקס גת-מור בתקופה שכתב את השיר. 

לפני כמה שנים ראיתי את מילות "הקיץ האחרון" כתובות בכתב יד ילדותי על בריסטול  שנתלה במסדרון של בית ספר תיכון. מעל מילות השיר היה תצלום של נערה צעירה מאוד, כמעט ילדה. שמה נכתב בצירוף האותיות ז"ל. מאז הוא קשור בתודעתי לדיוקן ההוא, ולעצב העמוק שהביעו מילות השיר שכתבה יד של ילד או ילדה, כנראה חבריה של מי שהלכה לעולמה בטרם עת.

את הטור אני מבקשת להקדיש לחברתי, רוני בקר (טבנקין), שהלכה לעולמה בתחילת הקיץ הנוכחי.

תגובה אחת בנושא “שפיות זמנית "הקיץ האחרון": מניין בא כל העצב”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s