ערן בר-גיל, "על הדבש ועל המוות": האם אפשר להבין מה תכלית הקיום?

מהי תכלית הקיום? מה פשר  "כל הרחש-בחש, כל העמלנות הבלתי נלאית, כל הנאמנות הדטרמיניסטית לתפקיד…"? את השאלה הזאת שואל את עצמו נתי נתנזון, מושבניק, כוורן, כשהוא צופה בדבורים שבכוורות שלו, שם לב איך "שכל פריט ופריט בנחיל בוקע אליו [אל אותו תפקיד]", ותוהה מה המשמעות של "כל ההקרבה העצמית למען הכלל" שבה הכול נועד "למען אותה תכלית מעגלית" המשותפת לכל היצורים החיים: לידה והולדה, שבסופה מגיע מותו של הפרט, אך לא של הכלל.

ספרו המקסים של ערן בר-גיל, על הדבש ועל המוות אינו מתיימר להשיב על השאלה הפילוסופית כבדת המשקל. הוא "רק" מעלה ומפרט אותה, ועושה זאת באמצעות עלילה חכמה ומרתקת.

שני קווי התרחשות נשזרים ברומן. האחד מתקדם לאורך כמה ימים בשנת 2004, והאחר – ב-1999. גיבוריו הם בני משפחה אחת: רינה ונתי, הוריהם של אורי ועמליה. ההורים גרים במושב ששוכן בין חצור לתל נוף. במושב קדרון, הנושק לגדרה, ממוקמות הכוורות שאורי מטפל בהן במסירות. רינה הייתה מורה ומנהלת בית ספר, לפני שנאלצה לפרוש. עמליה דיילת אוויר. ואורי  הבן – הוא בעצם מוקד העלילה. הוא שואף לגדולות, אבל כבר בפרק השני, מיד עם פגישתנו הראשונה אתו, אנחנו מגלים שהוא בעצם "בעייתי" מאוד: הוא עבריין קטן, פורץ לבתים של אנשים וגונב מהם, אבל חולם על הצלחה רבתי. על עושר מופלג. בעיקר רוצה להרשים את הוריו, לשמח אותם כך שסוף סוף יתגאו בו. למעשה הוא חולם "להשיג" ראיות לכך שאמו אוהבת אותו.

החדירה של ערן בר-גיל לדמותו המורכבת, רבת הפנים, של אורי, פשוט מופלאה. האם, תוהה הקורא, מדובר בפסיכופת? מעשיו והתנהגותו מעידים לכאורה שהתשובה לכך חיובית. כבר בילדותו התגלו באישיותו קווים סוציופתיים, שרק התחזקו עם הזמן, ושמסבכים אותו שוב ושוב. "איך," שואל את עצמו אביו, "לא ראה מה מקשר בין ההפרעות בכיתה, ונעלי ההתעמלות החדשות שפתאום הופיעו בבית, והידיעה שמפעם לפעם נעלם לו כסף מהארנק, וסלידתו של אורי מהצופים, והתיעוב הארסי שחש כלפי כל מסגרת, והיכולת שלו לשקר בלי הינד עפעף. זאת ועוד, עשרות מקרים, ומאות, מאות רבות שמתקבעים בהם דפוסי חשיבה, ערכי מוסר וערכי משפחה".

האם אפשר היה למנוע את התדרדרותו לעולם הפשע? "מרגע שנכנס לבית הספר לא הסתדר שם," מספרים לנו. "את החומר הנלמד דווקא הבין, מהר למד לקרוא ולכתוב, אבל שנא לשבת בכיתה ותיעב את המורה שלו. 'היא כל הזמן צועקת,' היה מתלונן, ורינה הסבירה שאם המורה צועקת ודאי יש לה סיבה". האמנם? אולי כאן הייתה נקודת התחלה שתגובות אחרות – הבנה, הכלה, הזדהות עם מצוקתו, שיתוף פעולה של ההורים אתו – יכלו להשפיע על עתידו ולשנות אותו?

ועם זאת, יש בו, באורי, כשאנחנו מגיעים לתוך נפשו, גם רוך, עדינות ואהבה עצומה. כדי שנוכל להתקרב אליו, הפרקים המוקדשים לו, המתרחשים ב-1999, כתובים בגוף ראשון, בעוד שהפרקים של 2004, שבהם אנחנו מתוודעים מקרוב לאורי ולעמליה, כתובים בגוף שלישי.

אורי אוהב את אמו אהבת נפש, גם אם היא לא תמיד מבינה את זה. קולה מדבר בתוכו. הוא מצטט  לעצמו דברים שנהגה לומר. והוא עושה למענה מעשים שגובלים בהקרבה עצמית, ואינם מובנים מאליהם, אבל היא חושדת במניעיו.

באחת הסצנות הנוגעות ללב במיוחד עוקב אורי אחרי אישה שמיניקה את התינוקת שלה בנוכחותו, במסעדה. הערגה המתעוררת בו מתוארת להפליא, והיא כרוכה בשאלה ששואל אביו את עצמו ממש בתחילתו של הרומן לגבי תכלית הקיום ופשרו: "כל הרחש-בחש". האב, נתי, מתבונן בדבורים, במלכתם שתפקידה היחיד בחיים הוא להטיל את הביצים כדי להמשיך את הדור, בדבש שהפועלות יוצרות (והוא גוזל מהן), כדי להאכיל את הצאצאים. אורי מתבונן בתינוקת היונקת ואומר לעצמו "ולחשוב שגם אני הייתי פעם כזה. קטנטן. בנאדם בובה. חסר ישע. יונק מאימא", ומבין כי "כולם היו פעם תינוקות כאלה. רק בהתחלה של החיים. עדיין בלי שום כתם, רק מבקשים שד." המחשבות הללו מזקקות בתוכו תחושה של נועם והוא חש אותה בעוצמה כזאת, עד שגם כשהוא נזכר באחד מעמיתיו, שהוא רואה בו "טמבל" ו"בזוי" נוצרת בתוכו עדנה: "אני יכול למצוא משהו טוב כשאני חושב עליו בתור תינוק". כך בדיוק אנחנו, הקוראים, רואים לפתע באור רך את אורי העבריין.

השיחות בספר, תיאורי המקום וההתרחשויות – הכול מדויק, משכנע, אמיתי, ויפה להפליא. כותרתו של הרומן שמופיעות בה המילים "דבש" ו"מוות" מבטאת בדייקנות את שתי פניו: הדבש אינו רק מה שנתי רודה מהכוורות, מה שעמליה בולעת בתשוקה שיש בה יותר מחיבה למתיקות, הוא גם – האהבה העמוקה השוררת בין בני המשפחה הללו, גם כאשר הם נראים מנוכרים וכועסים.

אנחנו רגילים לחשוב על המילה "עוקץ" הצמודה אל הדבש, וגם היא מופיעה בסיפור: ה"עוקץ" שהוא חדות לשונה של רינה. העוקץ הממשי של הדבורים, והרי, מסביר לנו נתי, בני אדם שפוחדים מהן אינם מבינים שדווקא נפנופי הידיים המבוהלים והמיותרים שלהם גורמים להן להקריב את חייהן, כי כאשר הן עוקצות, קרביהן נקרעים מתוכן והן מתות.

אכן, המוות הוא "גיבור" ראשי בסיפור. הוא מוות ישראלי מאוד: ההודעה עליו, בבית החולים. התחושות. ההתנהגויות. התגובות. הדיבורים. ההתקבצות של המשפחה. מה שקורה בבית העלמין. ובמהלך השבעה. כל אלה מוכרים ומתוארים בדייקנות שמתעלה מעל היומיום, התעלות שמשווה להם נופך חדש, פיוטי ויפה להפליא.

על הדבש ועל המוות הוא ספר שכדאי לא להחמיץ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s