זופיה נַלקוֹבְסקָה, "מדליונים": מה בני אדם הביאו על בני אדם אחרים

"בגרמניה, אפשר לומר, אנשים יודעים לעשות משהו משום דבר…"

השנה: 1945. צעיר פולני, לא נבון במיוחד, "רזה וחיוור, בעל עיניים כחולות מלאות הבעה", מעיד בפני חברי "הוועדה המרכזית לחקר פשעי היטלר בפולין". אחת מחברות הוועדה היא זופיה נלקובסקה, שכותבת "סיפורים" – למעשה מתעדת את העדויות ששמעה. הסיפור הראשון בקובץ מדליונים, שראה אור לראשונה בפולין ב-1946, כולל את עדותו של אותו צעיר. הוא היה כפוף למדען גרמני בשם פרופסור סְפָּנֶר, במקום המכונה "המכון האנטומי". הפרופסור העסיק אותו "כמכין גוויות", שאותן הספיקו חברי הוועדה לראות במכון, עוד לפני שסולקו הראיות. קטועות ראש וגפיים. פשוטות עור. מסודרות היטב באזורים שונים של המכון, בשלבי "הכנה" שונים.

כאן השתמשו, על פי עדותו של הפולני הצעיר, בחומרי הגלם האנושיים, בעיקר, אבל לא רק, כדי לייצר סבון. (האם הסיפור אמור לשים קץ לפולמוס המתמשך ולשאלה שנשאלת מימים ימימה – האם באמת ייצרו שם סבון מבני אדם?) העד משתדל מאוד להשיב על השאלות בדייקנות. מסביר. מפרט. "הוא שקוף לחלוטין – בשיקול דעתו ובהרהוריו, ברצונו העז למסור הכול כפי שהיה, ולא לפסוח על דבר." אין בו שום יכולת לשיפוט ערכי או מוסרי. הוא היה עובד מסור וחרוץ, ועכשיו הוא עד שקול ורציני. עד שהוא מגיע לסופה של עדותו, ומרשה לעצמו לומר משהו ביוזמתו: הוא מלא הערכה לגרמנים היעילים הללו, "אנשים שיודעים לעשות משהו משום דבר": סבון מבני אדם.

בכל אחד מהסיפורים מגיעה שורת מחץ דומה. יש לזכור שהם נכתבו זמן קצר אחרי תום המלחמה, ולפיכך הם מכילים עדויות ראשונות לזוועות.

בסיפור השני "תחתיות", שומעים את עדותה של ניצולה שאיבדה את כל בני משפחתה. היא מספרת על קורותיה בכלא פוויאק, על זוועות ההסעה ברכבת, בדרך למנה הריכוז, ועל תגובתו של הקצין הגרמני ש"היה סקרן לדעת מה יש שם" בקרון החתום, אחרי ימים של דוחק, בלי מים, בשמש היוקדת, נשים רטובות מזיעה, שחורות מאבק, מטונפות מצואה: "כשהוא ראה אותנו העיניים שלו נעשו עגולות ואת הידיים הוא פרש ככה לצדדים מרוב פחד. כל כך הוא נבהל מאתנו!" בסוף העדות היא חוזרת על האמירה המשתאה, הכמעט אפילו גאה: "את רואה, גבירתי, את רואה! ואפילו שהיה גרמני, בכל זאת נבהל כשראה אותנו." מה יש בדברים הללו? התפעלות מזכר לאנושיות שמתגלה בגרמני? אולי. אבל יותר מכך אולי – פליאה מהעובדה שלמרות מצבה הבלתי אפשרי, המחריד, עד כדי כך שאפילו גרמני נחרד ממנו, היא הצליחה להישאר בחיים, לשרוד.

בסיפור השלישי, "אישה של בית קברות", אפשר לרגע לחשוב שהמראיינת הגיעה לשוחח עם מישהי שחושפת מידה רבה יותר של אנושיות מזאת של הדובר בסיפור הראשון. היא גרה בצמוד לחומה ושומעת כל מה שקורה "אצל ההם". איך יורים בהם. שורפים אותם בבתיהם. שומעת את הצעקות והבכי. מתענה. "אף אחד לא יכול לסבול את זה. האם זה נעים לשמוע את זה?" היא שואלת, כאילו הכול ממשיך להתרחש ממש ברגעים אלה. כאילו המרד של גטו ורשה לא הסתיים מזמן. והיא ממשיכה, "הרי גם הם בני אדם. אז הבן אדם מצטער עליהם – " אפשר לחוש, בלי מילים, בלי שרגשותיה מתוארים כלל, איך המראיינת המתעדת את הדברים חשה משהו כמו הקלה, או רווחה: הנה, אישה שמסוגלת לראות את הזולת, לחוש בסבלו. אבל מיד מגיעים המשפטים האלה: "אבל הם שונאים אותנו יותר מאשר את הגרמנים." רגע, מה? "היא נראתה פגועה ממילות השכנוע התמימות שלי," מציינת המראיינת. כלומר, אפשר להבין – היא ניסתה להסביר משהו לאישה הגרה סמוך אל בית הקברות. אבל האישה ממשיכה בשלה: "כל אחד יגיד לך, גבירתי, את אותו דבר, מי שמכיר אותם. שאם הגרמנים רק יפסידו את המלחמה, היהודים יקומו וירצחו את כולנו. הגברת לא מאמינה? אפילו הגרמנים בעצמם אומרים את זה, והרדיו גם אמר…"

בשנים האחרונות נשמעים בפולין קולות סותרים. מצד אחד פועל פרופסור יאן טומאש גרוס, היסטוריון שמתעקש לחקור את מה שקרה על אדמת ארצו בתקופת המלחמה. גרוס כתב את הספר שכנים, שחוקר את טבח ידוובנה, כששכניהם של 1,600 יהודי העיירה כלאו אותם באסם והעלו אותו באש. בפולין כינו את הספר "פצצת אטום". מצד שני נחקק שם לפני שנתיים חוק שלפיו אסור לטעון כי פולין השתתפה בפשעי הנאצים. זהו שיא חדש בצעדים שנועדו לשנות את השיח בנוגע לחלקם של הפולנים בשואה, אפילו תוך התכחשות לתיעוד היסטורי של פולנים המעיד על הפשעים שביצעו, או ששמעו עליהם מפי פולנים.

מבחינה זאת הספר מדליונים חשוב, כי יש בו תיעוד בזמן אמת. בעברית הוא ראה אור השנה.

בשולי הדברים, ובנימה אישית: בקיץ 1961, כשמשפט אייכמן היה בעיצומו, מלאו לי עשר. לא הייתה אז בארץ טלוויזיה, כמובן, היו רק רדיו ועיתונים. קולו של גדעון האוזנר הדהד באוויר, לא רק במילות הפתיחה הידועות כל כך: "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים…" אלא גם בחקירות שחקר את העדים, ואשר נשמעו, ביום ובליל. והיו גם העיתונים, שבהם תועדו הדברים. הכותרת החוזרת "היום הזה במשפט", וכותרות וכתבות אחרות, ביניהן עדויות מסמרות שיער של ניצולים על העינויים שעברו ועל בני המשפחה שלהם שנרצחו, היו אז לחם חוקי. את הכתבות בעיתון נהגתי למיין, ולסלק הצידה את מה שנראה לי קשה מדי. אותן הרחקתי מפני מי שהייתה אמורה, על פי חוקי הטבע הבסיסיים, להגן עלי מפניהן. נהגתי להזהיר אותה: את זה אל תקראי.

הספר מדליונים עורר בי לרגעים תחושה דומה. רצון לומר: יש שם חלקים בלתי נסבלים. קשים מדי. אבל נדמה לי שהגיעה העת לסמוך עליכם, הקוראים, שגם אתם תצליחו להתמודד.

מכל מקום, גם אם לא קוראים את הספר, כדאי לזכור כי  זופיה נלקובסקה טבעה בו משפט שצוטט רבות, ושאותו פגשתי בנסיבות שונות ולא ידעתי שבא ממנה: "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה".

Zofia Nałkowska Medaliony
מפולנית: רינה גינוסר, דוד ויינפלד

4 תגובות על ״זופיה נַלקוֹבְסקָה, "מדליונים": מה בני אדם הביאו על בני אדם אחרים״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s