חיים שפירא, "זיכרון ילדות יפה במיוחד": האם אישה היא אדם?

"הספרים שלו תמיד מצליחים," הפטיר מישהו כשלקחתי לידי את הספר החדש, זיכרון ילדות יפה במיוחד. חיים שפירא, מחבר הספר, הוא מרצה מבוקש ואהוד מאוד. במקצועו הוא מתמטיקאי וחוקר רב תחומי, אבל בזכות רוחב האופקים שלו, השכלתו הרבה והמגוונת, ועולמו הפנימי העשיר, הוא מצליח לסחוף אחריו קהלים רבים, שמשתוקקים להאזין לו, ללמוד ממנו, ולזכות להשראה מרעיונותיו הרבים.

את כל אלה אפשר בהחלט למצוא גם בספרו החדש: אוסף של רשימות קצרות, ציטוטים, זיכרונות, שכולם עד אחד מרתקים ומושכים את הלב. על מה הספר? נכון יותר לנסות לנסח מה הוא מבקש למסור לקורא. לטעמי מטרתו לנסוך תחושה של משמעות, נוסח ה"פשר" הידוע של ויקטור פראנקל.

חיים שפירא "מגייס" לשם כך את טובי הכישרונות והמוחות, וקודם כול את אביו ואמו. יש באהבה הרבה השופעת ממנו אליהם, גם עתה, כשהם נעדרים מהעולם הגשמי, ובאהבה שלהם כלפיו וכלפי יקיריו, כפי שהוא משחזר ומתעד אותה בדבריו, יותר מאשר התרפקות של בן על זכר הוריו: יש בה סוג של נתינה לנו, הקוראים, מעין צידה לדרך שנותרה לנו במחיצת עצמנו ובמחיצת היקרים לנו.

הספר יכול להיות משמעותי לכל אחד, אבל נדמה לי שהוא נוגע במיוחד במי שחווה לא מזמן אובדן של אדם אהוב. הוא עוסק ישירות באבל, בשלביו, במשמעויותיו: "אנשים דומים לחלונות ויטראז'" − הוא מצטט את אליזבת קוכלר-רוס, פסיכיאטרית שעיצבה את מודל חמשת השלבים להתמודדויות עם אבל ואובדן: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה – "הם מנצנצים ובוהקים כאשר השמש נמצאת בחוץ. אבל כאשר משתלט החושך, יופיים יתגלה רק אם בוקע אור מבפנים", ומוסיף ומחזק את דבריה באמצעות ציטוט דברים דומים שכתב לב טולסטוי, ואז, כשהוא עובר לנושאים אחרים, כביכול, הוא מספר לנו בעצם על התחושות המתעוררות במי שחווה אובדן, ובמשמעויות שהוא יכול למצוא בחייו.

הנה למשל הרשומה הקצרה שכותרתה "אהבה עצמית", שהיא, כך קובע חיים שפירא, "תנאי הכרחי לאהבת הזולת," כי "איזו משמעות בכלל יש למצוות עשה ואהבת לרעך כמוך, אם אדם אינו אוהב את עצמו?"

הפרקים הקצרים מרחפים בין איינשטיין, שטען כי "המחשבה החכמה ביותר שאיזשהו בין אנוש הגה מימיו" היא התיבות הראשונות בפתיחה של Lacrymosa מתוך הרקוויאם של מוצרט, שפירא מעלה את התווים, כדי שנוכל לקרוא אותם ולהיווכח בחוכמתם, משם הוא עובר אל ציטוטי רעיונות של פילוסופים שונים ואל משמעויותיהם הפרקטיות לכאורה. הוא מספר לנו מה דעתו על קמצנות (ומה דעתו של בודהא, שלימד באחת מדרשותיו כי "הכול חולף כלעומת שבא, פרט לדברים שהענקנו לאחרים – אותם איש לא יוכל לקחת מאתנו"). הוא מציב בפנינו חידות מתמטיות (ומספר על בני נוער מחוננים במיוחד שלימד באוניברסיטה, וגם למד מהם), מביא בפנינו המלצות לחיים שיש בהם תוכן: למשל, את דבריו של גתה, לפיהם "כל אדם צריך, בכל יום לפחות, להאזין ליצירה מוזיקלית ראויה, לקרוא שיר טוב, לראות ציור יפה, ואם זה אפשרי, גם לומר כמה מילים סבירות". ואז הוא מספר לנו על האופן שבו הוא משתדל ליישם את ההמלצות הללו, וגם מביא בפנינו ציורים שיקרים ללבו, ומספר עליהם.

כדי שנבחן את חיינו, רצונותינו, חלומותינו, הוא מצטט כלשונו את השאלון של פרוסט שברנרד פיבו אימץ בתוכניתו "אפוסטרוף" (ששודרה בישראל בשנות השמונים, עם כתוביות תרגום לעברית, והייתה חגיגה שאין דומה לה), וגם משמח אותנו בתשובות מובחרות שלו עצמו, ושל כמה דמויות מוכרות היטב. (למשל – שאלה: "היכן היית רוצה לחיות?"  תשובתו של פרוסט: "במקום שבו מתגשמות כל משאלותי והעדינות היא תמיד הדדית". שאלה: "כיצד היית רוצה למות?" תשובה: "לא נראה לי שאני רוצה למות," תשובתם של טום וייטס, סלמון רושדי ושל רבים אחרים). הוא מצטט משייקספיר, שופנהאואור, ז'יז'ק, אדגר אלן פו, קרואק, ויטגנשטיין, ועוד רבים אחרים. ("הטיעון הטוב ביותר נגד הדמוקרטיה הוא שיחה של חמש דקות עם בוחר ממוצע", הוא מצטט את צ'רצ'יל ברשומה שמיועדת להסביר את המשמעות האמיתית של שיטת המשטר הנהוגה בעולם החופשי, ורומז בה על הכשלים התפישתיים שהובילו לבחירה של טראמפ לנשיא ארצות הברית). הוא עוסק בפייסבוק, מראה לנו כיצד המתמטיקה מתקיימת בלי שנרגיש בכך בחיי היומיום: "לאיש דגול קוראים 'אחד ויחיד', ואילו אנשים לא ראויים זוכים להיקרא 'חתיכת אפס'", מתפלמס עם ריצ'רד דוקינס, ומקנח בציטוט ארוך מתוך מלחמה ושלום, קטע ספרותי שאמור להיות התשובה הניצחת למי שמיואשים מגילם המופלג ומאמינים שחייהם תמו.

ובכל זאת, למרות ההנאה המרובה ששאבתי מהספר, אי אפשר לצאת פטור בלא כלום. מטריד להיווכח כי חיים שפירא, אדם משכיל ובלי ספק הומניסט, גבר שוודאי אוהב מאוד את אשתו וחי אתה בהרמוניה, חוטא בחטא מקובל מדי: הספר נכתב, כך אפשר להתרשם, למען גברים בלבד. הנה כמה דוגמאות: ברשומה קצרצרה, שתי שורות וחצי אורכה, שנקראת "מיותר והכרחי" הוא כותב: "הדבר המיותר ביותר בעולם הוא אהבתה של אישה שאין אוהבים, הדבר ההכרחי ביותר בעולם הוא אהבתה של אישה שאוהבים". או שהוא מצטט, במקום אחר, את אחת האמרות המקוממות ביותר של חז"ל: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים" ומצדד בה. מתחשק לפנות אליו בדיבור ישיר, ממש כשם שהוא עצמו עושה בספר, ולומר לו − חיים שפירא: גם אישה היא אדם. כן, ברור לי שאתה ער לכך. אתה אפילו מתבדח בהקשר אחר ומעיר במעין התחטאות מתפנקת: "אני מניח שהפמיניסטיות כבר לא אוהבות אותי…" "הפמיניסטיות"? רק באוזניהן ניסוחים כאלה אמורים לצרום? רק הן יודעות שנשים הן בני אדם? לא יפה…

5 תגובות על ״חיים שפירא, "זיכרון ילדות יפה במיוחד": האם אישה היא אדם?״

  1. תודה עופרה על הרשומה המרתקת. לפ רשומותייך אני יודעת מייד איזה ספר מושך אותי ואיזה לא. תודה על הסיכומים המאלפים.
    סקסיזם: יש עכשיו דיון סוער בצרפת על העלבונות שסופגת אשתו של הנשיא החדש, בריז'יט מקרון, בשל פער הגילים בינה לבין בעלה. למרבית המזל גל נגדי אדיר מוחה נגדם ומגן על הגברת הראשונה שאמרה בפירוש שהיא פגועה מההערות הסקסיסטיות הללו. מישהו כתב: פער הגילים בין עמנואל לבריז'יט מקרון שווה לזה בין דונלד טראמפ למלניה. איפה פה בדיוק הבעייה?
    הדיון קיבל תאוצה בעקבות קריקטורה של "שרלי אבדו" שבה רואים את אשתו של הנשיא עם בטן תפוחה ובעלה לידה, נוגע בה, כשמתחת הכיתוב: "הוא הולך לעשות נסים!"

    אהבתי

  2. נכון לא יפה ומלמד משהו נורא חשוב: הפמיניזם – למרות מה שרבות חושבות – לא הצליח לחלחל לעולמות האינטלקטולים ורבים מאלו הרואים עצמם ככאלו – ממשיכים לראות בו בדיחה ומעמסה ושעמום – כמו הפוליטיקלי קורקט כולו. יהיה יפה אם תכתבי לו על כך אבל הוא לא יקח את דברייך ברצינות – אם כי בנימוס רב

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s