יאקוב וסרמן, "הזהב של קחמרקה": על הקשר בין האינקה לקיבוץ

"את הדברים שלהלן כתב האביר ולימים הנזיר דוֹמינגוֹ דֶה סוֹריָה לוּסֶה במנזר בעיר לימָה, ששם התיישב כדי להפנות עורף לעולם, שלוש עשרה שנים לאחר כיבושה של ארץ פרו". כך נפתחת הנובלה הזהב של קָחָמַרקָה. כתב אותה יהודי גרמני, יאקוב וסרמן, בשנות העשרים של המאה הקודמת.

מה לסופר שהכותרת של אחד מספריו החשובים היא דרכי כגרמני וכיהודי (1921) ולכיבוש פרו, שהתרחש מאות שנים לפני שנולד, במרחק של אלפי קילומטרים ממקום מגוריו, ושהיו מעורבים בו בני לאומים שאין להם שום קשר אישי אליו?

בנובלה היפהפייה הזאת, הזהב של קָחָמַרקָה, בחר וסרמן (ספרו הנודע ביותר הוא פרשת מאוריציוס, העוסק בגילוי האשמת שווא ברצח) לגעת בעניינים שהפרשה ההיסטורית שבה התמקד משמשת להם רק נקודת מוצא.

האירוע שהעלילה מתארת הוא המפגש בין הכובשים הספרדים לתושבי פרו, באמצע המאה ה-16. הסיפור ידוע: הגנרל פרנסיסקו פיסארו הגיע לארץ האינקה עם כוח של כמה מאות לוחמים. אָטָוואלפָּה, מלך האינקה, בא לקראתו. הספרדים טבחו במלוויו. שבעת אלפים בני פרו נשחטו. אף ספרדי לא נהרג. את המלך לקחו בשבי. כדי לקנות את חירותו, או לכל הפחות – את חייו – הציע אָטָוואלפָּה למלא בזהב את החדר שבו שהה. פיסארו ניאות להצעה, אבל אחרי שכמויות אדירות של זהב הגיעו, ולמרות הבטחתו, הוציא להורג את אָטָוואלפָּה.

מלכתחילה ברור שזהו סיפור על אכזריות, רשעות ונבזות שאין להן גבול. (אי אפשר שלא להיזכר בהקשר זה בספרה של ג'מייקה קינקייד, מקום קטן, שם היא מתארת את גסות הרוח של הכובשים האימפריאליסטים, אלה שהרחיקו לכת מארצותיהם, ובמקום לנהוג כאורחים במקומות הזרים שאליהם הגיעו, שדדו אותם.)

תוצאות המפגש ההוא ממשיכות מאז להעסיק ולעניין אמנים וחוקרי תרבות. וסרמן כתב מפי הדובר בנובלה: "גם אם שלוש מאות או שלושת אלפים שנה יכסו הכול באבק ובטחב, זיכרונה של האנושות יהיה עקשן כשלי, כאן בבדידותי המזהרת הריני משוכנע בכך".

ציירים ציירו אותו:

Death of Atahualpa, the last Sapa Inca on 26 July 1533  Luis Montero

וסופרים כתבו עליו.

בשנות השישים עלה לראשונה באנגליה המחזה: "המצוד המלכותי של השמש", מאת פיטר שפר. (שלוש שנים אחרי כן הועלה ההצגה גם בתיאטרון חיפה).

במחזה, שעובד גם לסרט (לא אופתע אם אגלה שפיטר שפר קרא את הנובלה של יאקוב וסרמן וספג ממנה השראה!), מתעמתים שני המנהיגים, פיסארו ואָטָוואלפָּה, מנהלים שיחות תיאולוגיות ולמעשה –  מתיידדים. באחת מסצנות הסיום הבלתי נשכחות (זכיתי לצפות בהצגה, באולד ויק, ב-1966), מזמנים בני האינקה את השמש, שאמורה להגיע ולהושיע את מלכם, קוראים לה, מזמרים אליה, והיא עולה, כמו תמיד, אבל מועלת באמונם ובאמונתם, ולא נחלצת להציל אותו.

יאקוב וסרמן, "משתמש" בסיפור ההיסטורי, שלא בכל העובדות שבו דייק (אפילו לא בשמות, על פי עדותו של המו"ל, אוריאל קון, באחרית הדברים לנובלה), כדי לספר לנו משהו על עצמנו. המספר, הנזיר דוֹמינגוֹ דֶה סוֹריָה לוּסֶה היה אחד הלוחמים של פיסארו ושותף להתרחשויות. הזוועות שהיה עד להן, שהיה חלק מהן, היכולת שלו לבחון את האנשים הסובבים אותו, להבין את מניעיהם השפלים, שאותם חלק בשעת מעשה, וההתפכחות שעבר, בזכות ההלם הנפשי והרוחני שחווה, הם לבה של הנובלה.

באחת הפרשנויות לנובלה נכתב כי אָטָוואלפָּה הוא "פרא אציל". זוהי הפחתה וצמצום של העניין. אָטָוואלפָּה בפרט, ובני עמו בכלל, מייצגים את הטוב והנעלה שבאנושות ובאנושיות. עולמם החברתי (אין לדעת אם הוא מבוסס על אמת היסטורית, ואין בכך שום חשיבות) מושתת על ערכים נעלים, שמזכירים במידה רבה את עקרונות הקיבוץ: הרכוש משותף, הפרט מקבל הכול על פי צרכיו, ערבות הדדית ומוסר עבודה הם ערכי יסוד.

בני פרו, על פי הנובלה, מזכירים במידה רבה גם את הפרק הרביעי בספר מסעי גוליבר מאת דניאל דפו שראה אור לראשונה ב-1726. רוב הקוראים מכירים רק את הפרק הראשון: מפגשו של גוליבר עם ארץ הגמדים, או לכל היותר גם את הפרק השני, גוליבר בארץ הענקים. שני הפרקים הללו עובדו לקריאה של ילדים, ובעיבוד לא נותר העוקץ הסטירי. אבל מסעי גוליבר נועד למבוגרים, ובפרק הרביעי נקלע הגיבור לחברה מתוקנת, שתושביה הם סוסים. חברתם כה אידיאלית עד כי המילה "שקר" אינה קיימת בשפתם, והם מתקשים בכלל להבין את משמעותה. מדוע לומר משהו שאינו נכון? הרי בכך מטעים את הזולת! בארצם קיימים גם בני אדם, המכונים "יָהוּ", ואלה מנודים ומוקצים מחמת המיאוס, בשל תכונותיהם הדוחות: תאוות בצע וגסות רוח שמעוררת שאט נפש בקרב הסוסים. (יש, אגב, מי שמוצאים משום מה קשר בין אותם "יָהו" נאלחים ובין סיומת שמו של בנימין נתניהו).

אין ספק שיאקוב וסרמן הכיר את מסעי גוליבר וספג ממנו השראה לתיאור האינקה, ההמומים מגסות הרוח של האורחים בארצם. כך למשל בלילה שלפני הוצאתו להורג של אָטָוואלפָּה הוא עורך טקס שבו הוא מזמן לסעודה את אבותיו. שליח מגיע כדי לספר על כך לספרדים: "כריסובל דה פראלטה, שהיה מפקד השומרים בעיר ושם לב גם הוא למחזה המשונה שהעמיד השליט השבוי, הלך בינתיים אל הגנרל למסר לו דין וחשבון. פיסארו הזמין כמה מידידיו לסעודה, וכריסטובל מצא אותם באמצע שתיית היין, עולצים ורועשים. הסיפור שמסר התקבל בצחוק גס."

המספר, לוחם תאב בצע שנהפך לנזיר, מתאר את השתוממותו של אָטָוואלפָּה נוכח תאוות הבצע הבלתי מרוסנת של הספרדים. הזעזוע שלו כשהוא מבין שיוכל לפדות את חייו של אחד מבני עמו השבויים תמורת התכשיטים שהוא עונד,  מתואר להפליא: "אָטָוואלפָּה הביט בו כלא מאמין, כאילו הפכה רוח רפאים לממשות. שכן עכשיו הוכח לו שאפשר לקנות את החיים מן הזרים בזהב. הדבר היה בעיניו שערורייתי כל כך, עד שזמן רב ניצב בתדהמה קודרת ולא ניעור ממנה אפילו לקול יקירו שדיבר אליו."

אצילותו של אָטָוואלפָּה מתבטאת לא רק בעליונותו הרוחנית על פני הספרדים, אלא גם בעדינות שהוא מפגין, אפילו כלפי אויבו המר ביותר: הוא מבקש להיווכח כיצד הספרדים כותבים וקוראים (אכן, ידוע שהאינקה לא ידעו קרוא וכתוב, אבל השתמשו בחוטים ובקשרים שקשרו בהם כדי למסר מידע: שפת התקשורת הזאת טרם פוענחה).

"חיפו": החוטים הקשורים ששימשו כנראה את האינקה כדי להעביר מידע.

הספרדים מראים למלך כיצד כל אחד מהם מצליח לקרוא את המילה "צלב". רק פיסארו אינו משתתף. אָטָוואלפָּה מבין מיד את הסוד הכמוס: הגנרל אינו יודע קרוא וכתוב. והוא מנחם אותו: "בְּרוֹךְ ראוי להערצה" ואומר "אתה ידעת בוודאי מראש מה כתוב. כתוב 'צלב'. אתה, שהנך כאל בין אנשיך, לא היית צריך להיווכח תחילה במו עיניך."

וסרמן מסביר מדוע בעצם לא התנגד האינקה בכוח הזרוע: "חוסר המעש הזה של אָטָוואלפָּה נבע מהכרתו העמוקה שבא שלטונם של כוחות החושך ושכל התנגדות היא לשווא."

יאקוב וסרמן הלך לעולמו ב-1934. אמנם מלחמת העולם השנייה טרם פרצה, אבל הנאצים כבר התחילו להתעלל ביהודים. בנובלה שפרסם שמונה עשרה שנה לפני כן, כמו חזה את האכזריות שהשתלטה לא רק על פרו במאה ה-16, אלא גם על הארץ שבה נולד. בנובלה תיאר איך הספרדים מתיכים יצירות אמנות וחפצי נוי מופלאים העשויים זהב, כדי להפוך אותם למטילי זהב שיוכלו לחלק ביניהם בקלות. לימים הוא עצמו הוחרם ונודה, ספריו נשרפו, והוא מת מרושש ושבור לב.

הנובלה הזהב של קָחָמַרקָה היא פנינה קטנה. התרגום של הראל קין –  בלי להשוות עם המקור –  מוסיף לה לא מעט יופי. אין לנו אלא להודות (שוב) למוציא לאור של תשע נשמות על מפעל החיים שלו, שמעשיר את חיינו.


 Jakob Wassermann, Das Gold von Caxamalca

2 תגובות על ״יאקוב וסרמן, "הזהב של קחמרקה": על הקשר בין האינקה לקיבוץ״

  1. מעניין מאוד. תודה רבה עופרה. הבלוג שלך הופך למכרה זהב.
    את יאקב וסרמן, שהיה חבר של רילקה, תומס מאן, שניצלר ועוד, משווים בוויקיפדיה לדוסטויבסקי ולבלזק אך נדמה לי שהוא פחות ידוע מהם, לפחות כיום.

    מ"פרשת מאוריציוס" הופק סרט צרפתי בשנת 1954, בתפקיד הראשי דניאל ז'לן

    https://fr.wikipedia.org/wiki/L%27Affaire_Maurizius

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s