טוני מוריסון, "האבל על הלובן": אמריקה שאחרי הבחירות

הנושא שלפנינו כבד משקל. כל המהגרים לארצות הברית יודעים (וידעו בעבר) שאם הם רוצים להיעשות אמריקנים אמתיים, אותנטיים, עליהם לצמצם את נאמנותם לארץ הולדתם ולהחשיב אותה כמשנית וכפחות חשובה, זאת כדי להדגיש את הלובן שלהם. בניגוד לכל אומה אירופית, ארצות הברית רואה בלובן כוח מאחד.  מבחינתם של רבים בארצות הברית "אמריקניות" פירושה צבע.

חוקי העבדות חייבו כמובן מדרג של צבעים, אבל אחרי שנחקקו החוקים לשוויון זכויות אזרחי, ביטחונם של לבנים באמריקה בעליונותם הטבעית הולך ואובד במהירות. בכל מקום יש "אנשים צבעוניים", ואלה מאיימים למחוק את ההגדרה המקובלת זה זמן רב ל"אמריקה". ומה יהיה אז? עוד נשיא שחור? סנאט שהצבע השחור ישלוט בו? שלושה שופטים שחורים בבית המשפט העליון? האיום מבעית.

כדי להגביל את האפשרות שיתרחש שינוי כל כך מפוקפק, וכדי להשיב את הלובן למעמדו הקודם כסמן של זהות לאומית, יש אמריקנים לבנים שמוכנים להקריב את עצמם. הם החלו לעשות דברים ממש לא רצויים מבחינתם, ולשם כך הם (1) מפקירים את תחושת הכבוד האנושי שלהם ו(2) מסתכנים בכך שיצטיירו כפחדנים. הם אולי מתעבים את ההתנהגות של עצמם, ויודעים היטב עד כמה היא פחדנית. הם מוכנים להרוג ילדים קטנים שהולכים לשיעורים של יום א', ולשחוט מתפללים בכנסייה, שהזמינו לתפילה ילד לבן. אכן, פחדנותם מביכה, הם מוכנים להצית כנסיות ולירות על מתפללים. הפגנות כאלה של חולשה מביישות אותם, הם מוכנים לירות בילדים שחורים שמסתובבים ברחוב. כדי לשמר את תפישת העליונות של הלבנים, אותם לבנים תוחבים את ראשיהם לתוך כובעים חרוטיים ומתעטפים בדגלי אמריקה. הם נמנעים מההגינות שבעימות ישיר, פנים אל פנים. הם מתאמנים בירי על לא חמושים, על חפים מפשע, על הפוחדים, על מי שנסים על נפשם וחושפים את גבם הלא־מאיים לקליעים. והרי ירי על אדם נמלט פוגע בהנחה שלפיה האדם הלבן חזק, לא כן? הנה המצוקה המצערת של גברים לבנים, שכורעים ברך כדי לשחוט חפים מפשע שנעצרו באור האדום ברמזור, שדוחפים פנים של נשים שחורות כלפי מטה, אל העפר, שאוזקים ידיים של ילדים שחורים. רק מי שפוחד מסוגל לנהוג כך, נכון?

ההקרבה הזאת, של גברים לבנים נוקשים־לכאורה, שמוכנים לנטוש את האנושיות שלהם מרוב פחד מפני גברים ונשים שחורים, מרמזת על הזוועה האמיתית שחווה מי שמאבד את מעמדו.

קשה אולי לחוס על הגברים שמקריבים קורבנות מוזרים כאלה בשם הכוח והעליונות של הלבנים. התבזות עצמית אינה דבר קל לבני אדם לבנים (במיוחד לגברים לבנים), אבל כדי לשמר את הביטחון בעליונותם לעומת אחרים –  במיוחד לעומת שחורים –  הם מוכנים להסתכן בכך שיבוזו להם, שאנשים בוגרים, מתוחכמים, חזקים, יתעבו אותם. אפשר היה להתאבל על האופן שבו הכבוד העצמי קורס כדי לשרת מטרות מרושעות, אלמלא הייתה במעשים הללו כל כך הרבה בורות המעוררת חמלה.

קשה לאדם לוותר על תחושת הנחמה הנובעת מהידיעה שהוא "נעלה יותר באופן טבעי"; שאינו נאלץ להיאבק כדי לזכות ביחס נאות, או לתבוע אותו, מהוודאות שאיש אינו עוקב אחרי מעשייך בחנות כלבו, שאתה לקוח מועדף במסעדות יוקרה. הם חומדים את ההטיות החברתיות הללו ומתענגים עליהן.

קריסת זכויות-היתר הלבנות מסוכנת ומפחידה כל כך, עד שאמריקנים רבים התקבצו סביב פלטפורמה פוליטית שתומכת ומתרגמת אלימות נגד חסרי ישע, כאילו היא כוח. האנשים הללו מבועתים יותר מאשר כועסים. הם חשים פיק ברכיים מרוב בעתה.

באיזו התלהבות אימצו ביום הבחירות הבוחרים הלבנים הללו –  חסרי ההשכלה והמשכילים כאחת –  את הבושה והפחד שזרע דונלד טראמפ. המועמד שאת החברה שלו העמידה מחלקת המשפטים לדין, כי סירב להשכיר דירות לשחורים. המועמד שהטיל ספק בכך שברק אובמה נולד בארצות הברית,  שלא גינה את המשתתפים בעצרת בחירות שלו, כשאלה הכו מוחה שחור. המועמד שדיוויד דיוק אוהב, שהקלו קלוקס קלן תומך בו.

ויליאם פולקנר הבין זאת טוב יותר מכל סופר אמריקני אחר. בספרו אבשלום, אבשלום תיאר משפחה אמריקנית מהמעמד הגבוה, שמבחינתה הטאבו שבגילוי עריות חמור פחות מאשר ההכרה בכך שאת עורקיה מטנפת אפילו טיפת דם שחורה אחת. כדי שלא לאבד את "הלובן" שלה (שוב), בוחרת המשפחה ברצח.


מתוך הניו יורקר. לעברית: עופרה עופר אורן

 

תגובה אחת בנושא “טוני מוריסון, "האבל על הלובן": אמריקה שאחרי הבחירות”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s