עמוס גיתאי, "רבין, היום האחרון": מדוע הוא מעורר מחשבות על הפסוק הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?

 

"לא הייתה שום הסתה נגד רבין": את המשפט הזה, שנאמר בפסקנות ובביטחון, שמעו לאחרונה תלמידי בית ספר תיכון בישראל מפי מורה המופקד על חינוכם ועל השכלתם האזרחית.

יש כיום בישראל מי שיגיבו לדברים הללו בתדהמה ובזעזוע, ויש, למרבה האימה, גם לא מעטים שיהנהנו בהסכמה.

את אלה האחרונים לא נפגוש מן הסתם באולמות הקולנוע (המעטים כל כך) שבהם מוקרן סרטו החדש של עמוס גיתאי, "רבין, היום האחרון". מי שאינם רוצים לדעת מה התרחש באותם ימים, מי שממשיכים לנהות אחרי המסיתים מאז, ודאי לא ינהרו בהמוניהם כדי לצפות בתיעוד של האמת המחרידה, שהייתה אמורה אז לזעזע את אמות הספים ולשנות את פני החברה הישראלית. היו מי שציפו והאמינו  שהרצח יגרום להתפכחות. שהציבור יבין לאן יכולה ההסתה הפרועה להביא. לא כך קרה.

אחד הרגעים הקשים במיוחד בסרט איננו קשור ישירות ברצח, אם כי גם השחזור, ותיעוד שלוש היריות שקטלו את חייו של ראש הממשלה, קשים מנשוא. חמור ומזוויע לא פחות לראות את הקטע התיעודי שצולם זמן לא רב לפני הרצח. ראש הממשלה, יצחק רבין, עומד בכנסת ישראל ונאבק על זכותו לדבר, לגנות את ההסתה נגדו. המצלמה נעה לאטה, ועל אחד הכיסאות רואים את מי שירש את מקומו של רבין כראש ממשלה: בנימין נתניהו יושב לו שם, מחייך את חיוך הזדון הערמומי שלו, נראה כמי שנהנה מהמהומה המתרחשת לנגד עיניו. ממצוקתו של ראש הממשלה שמצטט בהשתאות את דברי הבלע שהוא נאלץ לשמוע. איך ייתכן שהוא – שהיה רמטכ"ל, שר ביטחון, שמשחר נעוריו נלחם למען המדינה − מואשם כבוגד, מוצג לבוש בכפייה או במדי אס-אס?

ההסתה על המרפסת בכיכר ציון

את הסרט "רבין, היום האחרון" חייבים לטעמי להקרין בדחיפות בכל בתי הספר בארץ. לא רק התלמידים צריכים לצפות בו, אלא גם המורים. לפני עשרים שנה לא מעטים מהם היו מן הסתם ילדים קטנים, ואולי זאת הסיבה שיש ביניהם כאלה שיכולים ומעדיפים לספר לעצמם כאוות נפשם סיפורים המנותקים מהמציאות. למשל − לקבוע בביטחון ש"לא הייתה אז הסתה", ולא להתעמת עם העובדות שעמוס גיתאי מביא בפני צופיו: קטעי ההסתה מעל המרפסת בכיכר ציון. החיוך הזחוח של המסית הראשי, בנימין נתניהו. שלטי הנאצה. הפרצופים המעוותים משנאה שנראו בקהל. ההפגנה שבה התהלך ראש הממשלה הנוכחי ולא הרחק ממנו "ארון מתים" ועליו שמו של מי שירצח בקרוב.

בנימין נתניהו לצד הארון ששמו של רבין החי עדיין כתוב עליו

הדעת אינה סובלת – ואין לה בררה אלא לסבול – את הידיעה ש"רצחת וגם ירשת" ייתכן. מי שהסית ועזר ליצור אווירה שבה התאפשר הרצח, יושב כיום זחוח ובטוח במעמדו ומתפאר בכך ש"כל מה שאני רוצה אני משיג", וזאת אחרי שהצליח להסיט מדרכו עוד מכשול בדרך לחתימה על מתווה הגז שייטיב עם הטייקונים ויעשוק את הציבור, גם את התמימים שנהרו לקלפיות בעקבות ההסתה האחרונה, הפעם נגדי ערביי ישראל, הסתה שראש הממשלה "חזר ממנה" לאחרונה בחצי פה, כדי להקל על פגישתו עם נשיא ארצות הברית.

אי אפשר שלא לתהות: כיצד זה, אם אכן מצליח ראש הממשלה בכל מה שהוא רוצה, חתמו המעצמות על הסכם עם אירן? האם לא נאבק נגד אותו הסכם? ואיך ייתכן שיוקר המחיה בישראל מאמיר והולך ומחירי הדירות כבר מזמן נמצאים מחוץ להישג יד של מרבית הצעירים? האם בנימין נתניהו אינו רוצה בשינוי המצב? אלה רק כמה שאלות קטנות שמתעוררות נוכח דברי היוהרה הנפסדים הללו שלו, ואתם התשובה הניצחת: נראה שהוא צודק. את מה שבאמת חשוב לו, הוא משיג.

וכמה מהדברים שחשובים לו כל כך פירטה לאחרונה אושרת קוטלר בכתבה אמיצה ומזעזעת בערוץ 10. לפי הכתבה לא בִּּכְדִי ממשיך נתניהו לחלוש על ארבעה תיקים בממשלה, בנוסף על תפקידו כראש ממשלה. הכול מתוכנן, ונועד לכך שיוכל להשיג את מה שחשוב לו באמת. כך הצליח לדוגמה לסלק מתפקידם את  הממונה על ההגבלים העסקיים, דוד גילה, את  יו"ר רשות החשמל,  אורית פרקש ואפילו את שר הכלכלה, אריה דרעי, שהתנגדו כולם למתווה הגז המוצע, בשל הנזק שייגרם בגללו לציבור.*

וזאת עוד לפני שמדברים על העילה שבגללה נרצח יצחק רבין: החתירה להסכמי שלום. בריאיון נוקב מאותם ימים המוצג בסרט הסביר רבין מה החלקים החשובים ביותר בעיניו בהסכם שיושג: השאלה מה בדיוק יקרה בעזה. הוא מסביר מדוע נסיגה חד-צדדית תהיה טעות, כי אי אפשר להשאיר ואקום שבו יתרחש כאוס. מי ידאג שם לאוכלוסיה המקומית, שאל רבין. מי יספק להם חשמל ומים, מי ידאג לבתי החולים? מה יקרה שם אם אנחנו לא נספק להם חמצן ותרופות? מי ישלם לפקידי הציבור משכורות? מי ייכנס לתוך החלל שאנחנו נפנה? על כל אלה, כך הסביר בחוכמה, במתינות, בשיקול דעת, חייבים לחשוב. וברור לחלוטין שטובתה של ישראל העסיקה אותו, כי הבין היטב שלא נוכל לחיות בשקט ובשלווה אם ניאלץ להמשיך להילחם כל הזמן, וששלום יתאפשר רק אם נחשוב גם על הצד השני, על שכנינו, על מה שנחוץ להם, כי החיים של כל מי שחי כאן, בין הים לנהר, שלובים אלה באלה, ואי אפשר לקרוע את האריג הזה בלי שכל הצדדים יינזקו.

אולם הקולנוע שבו ראיתי את הסרט היה מלא למחצה. אפשר לשמוח על המעטים שהיו בו, אבל דומה שאלה שהגיעו אינם מי שצריכים באמת לשמוע את דברו. ועם זאת, זהו סרט חשוב מאוד לכולם. גם אם המשוכנעים אינם זקוקים לשכנוע נוסף, מן הראוי שיצפו בו. משנתו סדורה. הוא מציג את כל מה שאִפשר את הרצח: את המחדל המעורר פלצות של שירותי הביטחון השונים. את האווירה ששררה בקרב ציבור מסוים, כולל הפולסא דנורא ודין רודף. את הלחשים והתפילות למותו של מנהיג נבחר. את האיומים על חייו, המוסווים והגלויים. לא הכול ידוע אפילו למי שחיה אז, שעקבה אחרי המתרחש, שאבלה כבר עשרים שנה על הרצח הבלתי נתפס. כך למשל חזקה מאוד הסצנה, בגילומה המצוין של דליה שימקו, שמשחקת תפקיד של פסיכולוגית עטוית שביס ש"ניתחה" את אישיותו של רבין ו"הוכיחה" שהוא "סכיזואיד". איני יודעת אם סצנה כזאת אכן התרחשה במציאות, אבל בכל מקרה היא משכנעת מאוד באמיתותה, וגם אם המילים לא נאמרו במדויק, המסר ודאי עבר כפי שהוא מוצג בסרט. רודפי השלום, האנשים השקולים, אלה שחיפשו את הדרך להציל את מדינת ישראל מסכסוך הדמים המתמשך, נהפכו ל"מטורפים". ואילו הפנאטים, מקדשי האדמה, מעודדי הרצח, נחשבו שפויים.

אי אפשר לנוס מפני הכאב הבלתי נסבל שמסב הסרט. כשיוצאים מבית הקולנוע מגיעים אל המציאות המייסרת לא פחות. האם באמת אבדה התקווה? האם לא תהיה לנו תקומה?

בתוכנית שהוצגה בערוץ 10 הזהיר ד"ר דורון נבות מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, שחוקר את התנהלותו של בנימין נתניהו כבר עשרים שנה מפני "מצב הדמוקרטיה היום בישראל," שהוא, לדעתו של נבות, "בנקודת השפל הכי גדולה שלו מאז שהמדינה קמה, והוא קשה," מוסיף נבות ואומר, "בגלל המדיניות שראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, מוביל באופן שיטתי. מה שמאפיין את המדיניות של ביבי זה לרכז עוצמה." בניגוד, כך מראה החוקר, לכל ראשי הממשלה הקודמים, שכיבדו את שלטון החוק, וחיזקו אותו, ואפילו הציבו כנגד עצמם אנשים שהתנגדו לדרכם. כך למשל, מנחם בגין, שבג"ץ קיבל החלטות שלא היו לרוחו, תמך בהן וקידם בבית המשפט העליון את אהרון ברק, אף על פי שלא נמנה עם המחנה שלו. נתניהו לעומתו, ולעומת כל קודמיו, מציב בעמדות בכירות "אנשים שבעצם לא מתאימים לתפקיד שלהם", וזאת כדי לשמר את כל הכוח בידיו. נתניהו, כך מזהיר החוקר, גורם לכך "שלא צומחת כאן מנהיגות אמיתית", ותוהה בחשש מה יקרה אחרי שביום מהימים יפנה נתניהו את מקומו. אז, כך הוא מסביר, נישאר "עם מערכת מרוסקת", ולכן הוא חוזה שבעתיד מצבנו עוד יחמיר, "אם נשלים עם מה שקורה" כיום, עד כדי סכנה ממשית לקיומה של מדינת ישראל, גורס ד"ר דורון נבות.

לאן אפשר להפנות את קריאות האזהרה הללו? מה אפשר לעשות כדי שמי שמעזים לספר לבני הנוער שלנו שלרצח רבין לא קדמה הסתה, כדי שמי שאוזניהם מסרבות לשמוע ועיניהם עצומות מלראות, יתנערו, יקשיבו ויבינו את מה שמתרחש כאן, בתוכנו, ממש עכשיו?



 

*

מתווה הגז

הסכנות הגדולות של מתווה הגז – שכל אזרח חייב להכיר: 

  1. תישאר תלות בצינור אחד בלבד (בטווחי קסאם מעזה).
  2. הגז מלוויתן ישאר בים (בניגוד להסכמות הקודמות).
  3. מחיר הגז לישראלים יהיה מהגבוהים בעולם (בניגוד להבטחות).
  4. אין מגבלות על היצוא ויהיה אפשר לייצא את כל הגז (בניגוד לעמדת המדינה לפני שנתיים).
  5. הקמתו של מונופול חסר תקדים בכוחו (בניגוד לתפיסה הכלכלית של הממשלה).

או שכל זה לא נכון, או שהמתווה הזה חסר כל הגיון – כלכלי, בטחוני ודמוקרטי.

 

2 תגובות על ״עמוס גיתאי, "רבין, היום האחרון": מדוע הוא מעורר מחשבות על הפסוק הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?״

  1. אכן ראוי שבני הדור הצעיר (ומוריהם) יראו את הסרט, אך אני מסופק אם הדבר יחולל שינוי בגישה הכללית. עצוב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s