דויד פואנקינוס, "העדינות": האם נשים ששמן אליס עובדות בחנויות ספרים?

האם ייתכן שספר שזכה ליוקרה, שהוענקו לו פרסים ספרותיים, שתורגם לעשרות שפות ועובד לסרט קולנוע מצליח, ש"כבש את העולם", כדברי אחד המבקרים, יותיר את הקוראת מאוכזבת וכמעט, אפשר להודות, בהרגשה שרומתה?

הספר העדינות של הסופר הצרפתי דויד פואנקינוס מעורר ציפיות גבוהות. הוא מתחזה ליצירת אמנות, ועושה זאת בתחכום שנחשף בהדרגה. עד סופו הוא מנסה להמשיך ולתעתע, מעמיד פנים כאילו מדובר פה בספרות בעלת ערך.

כדי לפענח את סוד כזבו ראוי מן הסתם לציין למה מצפה הקוראת מיצירת אמנות. הנה כך: לכורח –  כלומר – לתחושה המובהקת שכל חלק ביצירה נחוץ, בלתי נמנע ונובע מתוך כל מה שיש בה; למורכבות, ריבוי רבדים ולכנות. העדינות נכשל לטעמי לפחות בחלק מאלה.

איך אדם יודע שפגש את הנשמה התאומה שלו?

עניינו של הרומן הוא – אהבה. כיצד מגלים אותה, מה קורה כשמאבדים אדם אהוב, והאם אפשר להתאושש מהאובדן ולמצוא אהבה חדשה. סיפור המעשה עוסק בנטלי ופרנסואה שהכירו באקראי, בפגישה מקרית ברחוב. עד מהרה מגלים השניים שמצאו את הנשמה התאומה שלהם. אבל מה מביא אותם למסקנה הזאת? בפגישתם הראשונה במסעדה פרנסואה שואל את עצמו מה היה מצפה מהאישה שזה עתה הכיר להזמין: "אם היא תזמין קפה נטול, אני קם והולך. בפגישה כזאת לא שותים נטול. זה המשקה הכי לא חברותי שיש. תה לא יהיה הרבה יותר טוב. רק נפגשנו, וכבר ליצור מין בועה משעממת קצת. הרגשה שאת ימי ראשון אחרי הצהריים נעביר מול הטלוויזיה –  " וכן הלאה. הוא מצמצם את כל האפשרויות ומגיע למסקנה שהמשקה המתאים ביותר יהיה מיץ. ולא סתם, אלא –  מיץ משמשים. וראה זה פלא: אכן נטלי מזמינה מיץ משמשים! היש, שואלת את עצמה בציניות הקוראת, שכבר בשלב זה מתקשה להאמין לכתוב, אות מובהק יותר להתאמה זוגית? ניחא. נאמר שצירוף המקרים הזה באמת נוגע ללבו עד כדי כך שהוא מתאהב בה. אבל מה פשר האמירות הללו, שנמסרות כאילו הן אמיתות ידועות ומוסכמות על הכול, לפיהן לא שותים קפה נטול "בפגישה כזאת"?

דויד פואנקינוס

הרומן גדוש בפרטים קטנים שנועדו כנראה לעורר תחושה של מורכבות, אבל הם שרירותיים ומעוררים חשד שפוזרו שם בלי שום צורך אמיתי. כך למשל נודע לנו אילו ספרים נטלי מחבבת. מי ניצח באליפות העולם בהרכבת פאזלים. על אילו אמרות טיפשיות אנשים אוהבים לחזור. לאן נטלי ופרנסואה מתעתדים לנסוע. מה המרחק בין פריז למוסקבה. למה עיבד רומן פולנסקי את הספר טס לבית דֶ'רבֶּרוויל לקולנוע. אילו תקליטים ג'ון לנון היה מקליט אלמלא נרצח. מה ההגדרה המילונית למילה עדינות. מה היו תוצאות ליגת העל בערב מסוים. מה המזלות האסטרולוגיים של חבריה לעבודה של נטלי, ועוד רבים אחרים. מה כל הרשימות האלה מוסיפות? מה המשמעות או התפקיד של כל המידע הזה?

פרק קצרצר אחד מעוצב כמו תסריט, בא ונעלם ואין עוד פרקים דומים לו. דמויות שונות צצות ונמוגות. התחלות של סיפורים אינן מתפתחות אלא מושלכות כלעומת שבאו (מישהי שדרסה והרגה מישהו, תיאור ייסורי המצפון שלה, פרחים שהניחה על סף דלתה של אלמנתו –  ואף מילה לא נמסרת עוד: האם האלמנה מצאה את הפרחים? מה הרגישה? מה חשבה? מה עלה בגורלה של הדורסת? מדוע הופיעה בסיפור ולאן נעלמה?) דמויות אחרות, שיש בהן פתאום צורך מופיעות, אף על פי שלא שמענו עליהן מילה לפני כן (לפתע נולדת לנטלי סבתא שהקשר אתה, מסתבר, משמעותי מאוד בחייה – איך אם כך ייתכן שלא נודע לנו כלל על קיומה? – אביה של נטלי, שמוזכר רק במילה או שתיים, מגיח משום מקום, ממלא תפקיד שהטיל עליו הסופר, ושב ונמוג).

היכן עובדות נשים ששמן אליס?

הנה אחד משיאי הגיחוך הנובעים מתוך כל מיני עובדות־לכאורה, שנקבעות כאילו שיש להן איזושהי אחיזה במציאות: "משונה שבחורה ששמה אליס תבוא לערב מסוג זה כדי להכיר גבר. בדרך כלל נשים ששמן אליס פוגשות גברים בקלות" (מה?), וגם: "בדרך כלל נשים ששמן אליס עובדות בחנויות ספרים או בסוכנויות נסיעות" (סליחה?!).

מספרים לנו שנשיקה מסוימת הייתה "כמו אמנות מודרנית" (כלומר?!…), משווים שתיקה של מישהו לנקודה-פסיק "בתוך רומן בן שמונה מאות עמודים" (מדוע דווקא שמונה מאות? מדוע בעצם דונה פלור נשואה לשנייםנקודה-פסיק?), מצטטים דברים שאמרו שתי פוליטיקאיות צרפתיות זו לזו (מה הקשר?), מעטרים את הרומן במתכון להכנת ריזוטו – הכול שרירותי, גחמתי, לא קשור, סתמי. למקרא המתכון האחד הזה אי אפשר שלא להיזכר בספר דונה פלור נשואה לשניים, שבו כל פרק נפתח במתכון. שם המתכונים קשורים ישירות בדונה פלור הבשלנית, המיוסרת בזיכרונות חושניים, תורמים לעיצוב דמותה, למעשה הם חלק בלתי נפרד ממנה. כאן המתכון, כמו כל שאר המובאות, אינו נובע, אינו שייך, אינו מוסיף מאומה.

אולי כדי להעניק לרומן נופך "עמוק" מטפטף דויד פואנקינוס לעלילה רמיזות ואזכורים ספרותיים רבים שגם הם אינם מוסיפים לו מאומה: שוערת בית "בלי אלגנטיות של קיפוד" שניסתה "לסחוט וידוי"; אזכור של "השוודי שמת ולא הספיק לראות עד כמה הצליחה הטרילוגיה שלו"; נסיעה במכונית ואמירת "'שלום לך עצבות'". כל אלה מעוררים תחושה של ליטוף קל לאגו של הקורא: אהה, הוא אמור כנראה לומר לעצמו. עברתי את מבחן הטריוויה. זיהיתי את הרומן אלגנטיות של קיפוד, את הסופרים סטיג לרסון ופרנסואז סגאן. ואז – מה? מה הטעם? מה המשמעות?

בנוסף על השרירותיות של הפרטים ("הם קמו מהר והתלבשו לאט", כתוב, ועל כך נוספת הערת שוליים של המחבר: "ואולי להפך". אם הכול ייתכן, דבר והיפוכו, הרי שאין משמעות לשום דבר!), לוקה כתיבתו של פואנקינוס בספר הזה בסנטימנטליות, הגובלת בקיטש: "הוא ידע לקרוא דמעות", "הוא אהב כל כך את השערות שלה, רצה להכיר את תולדותיהן ואת מחשבותיהן" (מחשבותיהן של השערות? עד כדי כך?).

מדוע, אם כן, להמשיך בכל זאת ולקרוא את הספר, ולהגיע עד סופו (הצפוי)? הנה כמה ממעלותיו:

למרות כל ההסתייגויות, יש בו משהו מסקרן. הוא מצליח לפחות לעורר את הרצון לדעת מה יקרה אחר כך, מי יתאהב, מי יצליח ליצור קשר זוגי, ואיך.

הוא מיטיב להראות שוב ושוב את אי־ההבנות המתרחשות לעתים קרובות כל כך בין בני אדם. הנה למשל, מישהו שמאחר לפגישה עם הבוס שלו ומגיע מבועת כולו, נראה לבוס כאילו הוא אדיש מרוב ביטחון עצמי; גבר שיושב מאובן מרוב חרדה נתפס על ידי אדם אחר כמי שניחן בסטואיות וב"יכולת מנטלית כבירה"; נשיקה שבעיני האישה שנתנה אותה נראית סתמית מתקבלת אצל הגבר שקיבל אותה כעניין רב משמעות. מעניין לראות את הפערים הללו בין נקודות המבט והפרשנויות שנותנים אנשים שונים לאירועים משותפים.

יש משהו משעשע ושנון בהערות האגב של המחבר המתערב בעלילה, מעניק "ציונים" לדמויות, מסביר לקורא עד כמה מהלכיהן נכונים או שגויים, מוסיף תובנות הנובעות מתוך כך שהוא יודע יותר לא רק מהקורא אלא גם מהדמויות, מבין את כל האמת על מניעיהן.

מתוך הסרט העדינות

עוד יאמר לשבחו של עדינות שהוא נוגע במה שסופרים רבים שוכחים לספר: מרכזיותו וחשיבותו של מקום העבודה בחייהם של בני האדם. המשרד שבו עובדות רוב הדמויות בספר הזה הוא הזירה שבה מתרחשות הדרמות הגדולות, התאהבויות ותקוות, תשוקות שאין להן תקנה, אכזבות. אנו עדים לתפקיד שממלא מבטם המשקיף של עמיתים, לקשרים הנוצרים בין הבוס הראשי, העובדים הזוטרים מנהלי כוח האדם והגחמות שלהם, העובדים שמתקדמים, הפוליטיקה הארגונית והשפעותיה על הפרט ועל בחירותיו. כל אלה מעוררים בכל זאת איזשהו עניין, אבל לא די בו.

בתום הקריאה נותרה בי תחושה מסוימת של תפלות; הרגשה שכל המאמץ הזה, לכתוב את הספר ולקרוא אותו, היה בעצם די מיותר.


העדינות, דויד פואנקינוס. לעברית: לי עברון־ועקנין.

 

11 תגובות על ״דויד פואנקינוס, "העדינות": האם נשים ששמן אליס עובדות בחנויות ספרים?״

  1. "העדינות": גם לי יש הרבה הסתייגויות מהספר הזה. זהו לא, לדעתי, אחד מהטובים של פואנקינוס אבל גם לא אחד מהגרועים. התרגשתי מהפתיחה ומהסיום ששאבו אותי שוב אל תוך עולמו הייחודי של הסופר – הקשר שהוא עושה בין חתונות ללוויות, אהבה ומוות, המבט על העדינות שכל כך חסרה בעולמנו, ועוד ועוד – אלא שבין שניהם, בין ההתחלה המפתחת ציפיות לבין הסיום המרגש, גוף הרומן מאוד אכזב אותי. זה מה שנקרא רגשות מעורבים.

    Liked by 1 person

  2. נקלע לידיי רומן של דויד פואנקינוס הנקרא
    Je vais mieux
    בעברית: אני מרגיש יותר טוב. הרומן הוא מעין יומן המתעד את התפתחות כאבי הגב של המספר ודווקא הוא, מכל הרומנים המרובים של פואנקינוס, חיכה לי על המדף של הספרייה הציבורית בסופו של שבוע של… כאבי גב. התענגתי על כל שורה ושורה. שלוש מאות עמודים הכתובים בסגנון נמרץ ושופעים הומור, שנינות ותחכום. המספר, גבר צייתן וכנוע, באמצע החיים, נתקף פתאום, בפעם הראשונה בחייו, בכאבי גב. הבדיקות הראו שזה לא סרטן, בפירוש לא, אז מה זה. הזדמנות לשנות ולהשתנות, תקיפה פיזית של עמית שאינו עמית בעבודה, פיטורים, גירושים, שינוי דפוס היחסים עם ההורים, הילדים ובכלל. באמצע החיים יש עוד המון זמן להפוך הכול ולהתחדש. ואגב, חודש תשרי הוא החודש השביעי בשנה (החודש הראשון הוא ניסן, באביב), כלומר אמצעיתה, מתקרבת לסופה, סתיו וחורף, ועל בסיס החצי הראשון אפשר להסיק מסקנות לגבי אופן הפעולה שיש לנקוט בו בחצי השני (קטן כגדול, כל שנה מסמלת את החיים עצמם). כאב הגב בא להזכיר לאנטי גיבור שהגיע הזמן להפוך לגיבור.

    אהבתי

    1. אני שרויה עתה בעיצומה של חוויית הקריאה של רומן נוסף של פואנקינוס, "הזכרונות", במקור:
      David Foenkinos, Les Souvenirs, Gallimard, 2011

      הספר פותח במותו של סבו של המספר, צעיר המתעתד להיות סופר ועובד כפקיד קבלה במלון, בלילות. אביו ושני דודיו מעבירים את הסבתא האלמנה לבית הורים, בעל כרחה. המספר מלווה אותה בבריחתה לעיר הולדתה. כשהייתה ילדה, נאלצה לעזוב את בית הספר היסודי ולפני מותה היא חוזרת אליו להשלים ביום אחד את השנים שאבדו לה. וממותם של הסבא והסבתא הספר עובר להורים, ולצעיר עצמו, כמובן, שהמתים סביבו מגבירים בו את תאוות החיים והרצון למצות אותם עד תומם.

      הספר הזה גילה לי את תעלומת המשפט הכמו אבסורדי על אליס העובדת בחנות ספרים. בעמוד 152 נפתרת החידה. אישה בשם אליס זדוסקי למדה באותה כיתה בבית הספר היסודי עם סבתו של המספר. יש לה קשר מיוחד אל ספרים. פואנקינוס נוהג לפזר רמזים בספריו השונים שמתחברים ביניהם ויוצרים מסכת אחת. כך גם מופיעים בכולם "שני פולנים". כך גם למדתי שלואיז, מורה בבית הספר שבו למדה בזמנו הסבתא, לואיז שאתה יתחתן המספר, מתעניינת בציירת שרלוט סלומון.

      מדי פעם קוטע המספר את סיפורו בטקסטים קצרים המעלים את זכרונותיהם של גיבורי הרומן או דמויות אחרות הקשורות בדרך זו או אחרת אל העלילה, למשל: "זיכרון של פטריק מודיאנו", "זיכרון של פרידריך ניטשה", "זיכרון של יאסונרי קוואבטה", "זיכרון של אלויס אלצהיימר", "זיכרון של אליס זדוסקי" וגם, אחרי הפגישה המקרית עם לואיז, "זיכרון של שרלוט סלומון", גרעין של הספר שיכתוב פואנקינוס שלוש שנים לאחר מכן. אמצעי מקורי להעשיר את הרומן (הקטע "זיכרון של אנטוני גאודי" הרשים אותי באופן מיוחד). אהבתי את הרגישות, העדינות, הכנות, העצב, ההומור, הסגנון שלפעמים הוא פשוט ולפעמים מלהטט. נכנסתי לגמרי לעולמו של הסופר ולאופן שבו הוא מביט בחיים ובמוות. לשני הספרים שקראתי יש טעם של עוד.

      Liked by 1 person

        1. במסגרת פסטיבל דויד פואנקינוס הפרטי שלי, סיימתי עוד רומן שלו

          Les Coeurs autonomes
          http://www.amazon.fr/Les-Coeurs-autonomes-David-Foenkinos/dp/2253166871

          ספר מעולה המספר את סיפורם של אודרי מופן ופלורנס ריי, בלי לנקוב בשמותיהם, "מהפכנים אנרכיסטיים" (ויקיפדיה) שהקצינו עמדותיהם, דחקו עצמם לשולי החברה, גרו בבית עזוב בלי מים וחשמל עד שביום אחד, 4 באוקטובר, 1994 רצחו שלושה שוטרים ונהג מונית בכיכר דה לה נסיון. מופן נהרג בעימות עם כוחות המשטרה וריי נידונה לעשרים שנות מאסר ויצאה לאחר חמש עשרה בלבד בזכות התנהגות טובה.

          הרומן פותח בניתוח פסיכולוגי של הגיבורים על הרקע הפוליטי-חברתי של התקופה, בלי לנקוב בשום שם, לא בשמותיהם שלהם ולא בשמות המנהיגים הפוליטיים, עוקב אחרי השתלשלות יחסיהם של בני הזוג הצעירים והידרדרותם לאלימות ומסתיים כמותחן שעצר את נשמתי למרות שהכרתי היטב את האירוע הטרגי הזה שהסעיר בזמנו את צרפת.

          אהבתי

          1. סיימתי ספר נוסף של דויד פואנקינוס והוא ממש שטחי, בנלי, נרקיסיסטי ובכייני עם סוף סכריני: הסופר מצא סוף סוף מה לכתוב והחיים מאירים לו שוב פנים, ולא רק בתחום המקצועי אלא גם בתחום הרגשי. הוא התאהב עוד פעם ויחסיו עם בתו השתפרו לאין ערוך. לו היה זה הספר הראשון של פואנקינוס שהייתי קוראת, הייתי חורצת עליו משפט מייד ולא הייתי טורחת לחפש עוד ספרים שלו. קשה להבין שסופר אחד מפרסם ספרים מעולים, עמוקים ונחוצים בצד ספרים אנקדוטיים, מרוחים ומיותרים. בספר הזה שתרגום כותרו הוא "מי זוכר את דויד פואנקינוס?" (האגו של הסופר תופס בספר הזה אכן מקום נכבד) מתלונן דויד היקר על כך שההשראה עזבה אותו ואתה גם ההצלחה שלו בשוק הקוראים (נו, אז אל תכתוב או אל תפרסם אם אין לך השראה), משווה את עצמו בלי סוף לקונקורנציה תוך אזכור שמות מתחריו, מתלונן על כך שהוא מזדקן (חצה את גיל הארבעים), מספר לנו על מה הוא עושה כל יום ואיך הוא מתעלס עם אשתו שממנה הוא עומד או טו טו להתגרש ועם חברתו הצעירה ויפה. וגם התפעמותו משערותיה החלקות של האישה השנייה החשובה בחייו שאותה הוא פוגש בשוויץ, שמה אליס, איך לא, לא נחסכת מהקורא. כל זה כתוב אמנם בהומור ובמשחקי מילים שאותם מוצאים גם בספריו "הטובים" אך התחבולות האלה לא מצליחות לחפות על הדלות האומללה של המוצר, על השתייכותו לספריו "הרעים". עוד קריקטורה עלובה של הספרים שבהם באמת יש לו להגיד משהו. מומלץ רק כספר טיסה ורק אם אתם מעריציו המושבעים של פואנקינוס.

            Qui se souvient de David Foenkinos ?

            http://www.amazon.fr/Qui-se-souvient-David-Foenkinos/dp/2070784916

            אהבתי

        2. כמו שכבר כתבתי, ממש לא אהבתי את הרומן
          la tête de l'emploi
          הכותר נגזר מהביטוי
          avoir la tête de l'emploi
          על בנקאי שנראה כמו בנקאי, או על כל בעל מקצוע אחר, אפשר להגיד את הביטוי הזה. ובאמת הרומן הזה נכתב כמענה לבקשתו של אחד המו"לים של פואנקינוס לפתח ולהרחיב סיפור קצר שכבר כתב. על הסיפור הקצר הזה נפלתי לא מזמן והוא הרבה יותר טוב מהרומן שיצא לאור חמש שנים לאחר מכן לפי בקשה של מו"ל. זוהי גרסה מקוצרת ומשעשעת של הרומן הטרחני שנקראת פשוט
          Bernard
          שזהו שמו של הגיבור גם בסיפור ההומוריסטי הזה וגם ברומן המייגע.
          http://www.amazon.fr/Bernard-David-Foenkinos/dp/2918602019

          Liked by 1 person

  3. לא יודעת אם עשית את הקשר, אבל דויד פואנקינוס הוא זה שכתב את הספר על הציירת שרלוט סלומון שעליו סיפרתי לך אחרי הרשומה הארוכה שהקדשת לה. הספר נקרא "שרלוט" ויצא בהוצאת גלימר. ראיתי כמה פעמים את פואנקינוס בטלוויזיה הצרפתית אבל לא קראתי בינתיים שום ספר שלו ולכן איני יכולה להביע דעה. נפלתי עכשיו על מאמר בנובל אובזרבטר הנקרא "שרלוט: הבעייה עם פואנקינוס". הכותב אומר שלפואנקינוס יש אובססיות בלי סוף אבל אין לו מה להגיד והספר לא מוביל לשום מקום.

    http://bibliobs.nouvelobs.com/romans/20141118.OBS5400/charlotte-le-probleme-avec-foenkinos.html

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s