הסרט "משפחת בלייה": אמנות או בידור?

יצירות אמנות רבות מתאפיינות במגוון של תכונות משותפות: הן יעילות, כי הן גורמות לריגוש עז. הן מצליחות, כי הן מגיעות לקהלים נרחבים. הן מעניינות, כי יש בהן מידע ייחודי, או שהן יוצרות אפקט מזעזע. לפעמים הן נעימות, מרעיפות רוגע, לא מערערות לנו את שיווי המשקל הרגשי, והן יכולות גם לשעשע.

את כל המאפיינים הללו מסכם יעקב מלכין, מרצה לאסתטיקה של הקולנוע בספרו אמנות כאהבה. לטענתו של מלכין ההבדל בין יצירות מופת ליצירות יעילות, מעניינות, מצליחות ונעימות הוא בכך שלאלה האחרונות יש מטרה: הן מבקשות לעורר חרדה, מתח, צחוק, בכי, ועושות זאת, כאמור, ביעילות – משתמשות באמצעים או בתחבולות. הן, במילה אחת, מבדרות.

ליצירות מופת, כך גורס מלכין בספרו, אין "מטרה". עצם נוכחותן היא המטרה. כדבריו: "הן אינן מנסות לגרות או 'להבכות' את הקולט אותן, אין הן מתייחסות אליו כאל מכשיר מופעל, אלא כאל אישיות עצמאית הראויה שתיחשף לפניה האמת כולה."

אכן, יצירת מופת מביאה את הצופה בה, המאזין לה או הקורא אותה, אל המקום החנוק של סף הבכי שאינו יכול להגיע לפורקן משחרר ומרגיע.

חירשות היא לא תירוץ

אם בכי ללא מעצור הוא אבן הבוחן להבדל בין יצירת מופת לבידור, הסרט "משפחת בלייה" משתייך בלי ספק לקטגוריה השנייה, שהרי אין קץ לדמעות הניגרות בו. את ההתייפחויות שמעתי לקראת סופו מכל עבר, ואין ספק שמהבחינה הזאת הוא פועל ביעילות רבה. כי אי אפשר שלא להתרגש מפאולה, נערה יפה ומסורה שמקדישה את חייה להוריה החירשים, משמשת להם אוזן ופה, מתרגמת למענם חדשות בטלוויזיה, שיחות, הסברים. אי אפשר שלא לזעוק אתה "חירשות היא לא תירוץ," כשהיא מתקוממת נגד התנהגויות אקסצנטריות של בני משפחתה, ולחוש עמה הפתעה ואושר כשהיא מגלה באקראי את קולה – תרתי משמע – ואז להתייסר אתה כשהיא נקרעת בין צרכיה העמוקים לבין המעצור הבולם את יכולתה לממש אותם – תלותם של הוריה החירשים, הזקוקים לה, מעשית ורגשית.

כמו בסרטים רבים אחרים מאותו ז'אנר ("בילי אליוט", למשל), אנחנו הולכים שבי אחרי המאבק בין שאיפות אמנותיות וכישרון יוצא דופן של צעיר או צעירה, לבין הסביבה החוסמת, הלא מבינה. "אני שונאת אנשים ששומעים!" קוראת אמה של פאולה, המצפה ממנה להתאים את עצמה לנוף מולדתה. "רק חסר שתהיי גם אלרגית לחלב!" היא מוסיפה – ההורים מגדלים פָּרות ומייצרים גבינות. אז מה, האם מישהו מהצופים מעלה בדעתו שפאולה תוותר באמת על החלום? תקריב את עצמה? תישאר ברפת? כמובן שלא. כולנו מכירים את כללי המשחק. אמנם אין לדעת איך בדיוק תגיע ההתרה –  האם אחד ההורים יבין סוף סוף? אולי פאולה תתמרד? – אבל ברור לגמרי שהיא תתרחש.

בתפקיד פאולה: לואן אמרה בת ה-18, שהגיעה לשלב חצי הגמר בגרסה הצרפתית לתוכנית "The Voice".

הציפייה הוודאית לסוף מנחם אינה מונעת, כמובן, את הדמעות. הן מגיעות והן מענגות לחלוטין. כי קולה של פאולה נפלא. והמילים שהיא שרה מביעות בדיוק את מה שהסרט מבקש לומר: שצעירים זקוקים לברכת הדרך, לרשות שתינתן להם להמריא ולחיות את החיים שנועדו להם, ולא את אלה של הוריהם.

הסרט הזה מספק מאוד, אין בכך שום ספק. גם אם ברור שאי אפשר לקטלג אותו כיצירת מופת, ואולי בכלל לא כיצירת אמנות. אין בו שום הפתעות. הכול מרגיע וצפוי, הכול מובע בפשטות גמורה, בלי מעמקים שיש לרדת אליהם ולפענח אותם. הוא מהנה גם ברגעים שבהם ההתנהגויות מוגזמות, כמעט אפילו גרוטסקיות ואי אפשר ממש להאמין למה שמתרחש על הבד (הסצנה שבה פאולה מלווה את הוריה לביקור אצל הרופא ונחשפת לפרטים האינטימיים ביותר בחייהם לא אמינה בעליל). הנוסחה ממשיכה לפעול היטב ואפשר בסופו של הסרט לנגב את הדמעות, לצאת מהאולם ולשכוח.

3 מחשבות על “הסרט "משפחת בלייה": אמנות או בידור?”

  1. כמו שחזיתי, הסרט הגיע למסך הקטן וסוף סוף צפיתי בו, לפני כמה ימים. קראתי שוב את רשומתך המעולה. בחצי הראשון של הסרט השתעממתי וניסיתי להבין איך זה ששבעה מיליונים צופים וחצי, בצרפת, ועוד מספר כזה בעולם כולו, רצו לראות אותו. בחצי השני התעורר לי פתאום העניין הזלתי כמה דמעות. סרט חביב ביחוד למתבגרים ובוגרים צעירים ששימש קשר קפיצה ללואן, הזמרת הצעירה שמשחקת את פולה. מעניין ונוגע ללב שהבחור ששיחק את אחיה של פולה, הוא באמת חרש, לא רק בסרט, כמו הוריה של פולה. הלוואי שהסרט הזה יזניק גם את הקריירה שלו כמו שהזניק את זו של לואן. ולסיום, אחיה של ויקטוריה בדוס, ניקולא בדוס, עשה סרט מעולה יחד עם בת זוגו שיצא זה עתה לאקרנים: אדון וגברת אדלמן. מעניין מה תגידי עליו כשיוקרן בישראל.

    Liked by 1 person

  2. לא הלכתי לראות את הסרט כי תת המודע שלי כנראה תפס בלי מילים את כל מה שאת אומרת פה כל כך יפה. ומכל פנים הסרט יוקרן בטלוויזיה בעוד שנה שנתיים ויש לי הרבה סבלנות (למרות שלא בטוח שתהיה לי כדי לחזות בו אחרי שכל מכמניו כבר נחשפו ואחרי שראיתי את הקדימון).

    בשביל קצת רכילות לא מזיקה, אספר לך שהסרט נהנה בצרפת מפרסומת כבירה בכל סוגי התקשורת הקיימים (ובאמת ראו את הסרט כבר שבעה מיליון צופים…), ולא בכדי. התסריטאית, ויקטוריה בדוס, שכתבה את התסריט יחד עם במאי ושחקן הנקרא
    ,Stanislas Carré de Malberg
    היא בת של ואחות של. יותר מקושרת ממנה אי אפשר להיות. אביה, גי בדוס, הוא קומיקאי, שחקן, במאי, סופר, ואחיה, ניקולא בדוס, יורש העצר, גם כן, כמו האב, וגם פרסם כמה רבי מכר, ושניהם כוכבים מוכשרים בטירוף, והפעם בלי שמץ של אירוניה. והיא חיפשה את מקומה בין שניהם. לא קל להיוולד במשפחות של מפורסמים… היה לה גם קשה לעזוב את הבית ועלילת הסרט היא הביטוי לקושי הזה למרות שהוריה אינם חירשים. היא אומרת: "הסרט הוא מטפורה של חיי, התבגרותי, יחסיי עם הוריי. שרתי כדי להעביר להם מסרים." (היא גם כן זמרת, הופיעה במועדונים בפיגל ושרה טקסטים שכתבה בעצמה). מאידך התסריט מבוסס על ספר אוטוביוגרפי (קראתי קטעים, מרתק) שכתבה אישה שהייתה אסיסטנטית של גי בדוס, בת יחידה להורים באמת חירשים ובו היא מתארת את ילדותה בין אב ואם שונים מהרגיל:

    Véronique Poulain Les mots qu’on ne me dit pas Stock, 139 pp., 16,50 €.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s