האם אמריקה קיימת? הסרט "התבגרות" והספר "האמת על פרשת הארי קברט"

מעולם לא הייתי אמריקנית. לא גרתי באמריקה, והביקור היחיד שלי שם, לפני כארבעים שנה, נמשך פחות משבועיים.

למרות זאת, כמו אנשים רבים בעולם, נדמה לי שאני מכירה את ארצות הברית ומעורה היטב בתרבותה. היא חלק ממציאות חיי ומצטרפת למאגר זיכרונותיי. כמובן שכל אלה שנוגעים באמריקה אינם ישירים ומקוריים שלי: כולם נובעים מתוך סרטי קולנוע, ספרים, תוכניות טלוויזיה, סדרות, מופעים, ראיונות. כי מי מאתנו, תושבי העולם הניזונים מהוליווד ומהטלוויזיה האמריקנית, אינו מכיר את הסופרבול, הפְּרוֹמְס, את המעודדות, הדיינרים, "טְרִיק אוֹר טְרִיט", חלף עם הרוחבתים עם מרפסת עץ קדמית, "גָרָז' סֵייל", מרדפי מכוניות, חג ההודיה. מי מאתנו לא טייל בסנטרל פרק בניו יורק ("אנני הול"), בניו המפשייר ("האגם המוזהב"), באיווה ("הגשרים של מחוז מדיסון"), במדבר נוודה ("קפה בגדד"), מי לא מכיר את אמריקה בשנות החמישים ("בחזרה לעתיד"), את נהר המיסיסיפי (תום סויאר), את בולטימור (אן טיילר), את העיר ניו יורק בכלל (התפסן בשדה השיפון) וברוקלין בפרט (העוזר של מלמוד), את שיקגו (סול בלו) ואת ג'ורג'יה (חלף עם הרוח)?

מסתבר שההוויה האמריקנית המתוּוֶכת מחלחלת לכל עבר, ומתגבשת בתודעתם של אנשים, עד כדי כך שהם מאמצים אותה לעצמם ומרגישים שהיא מתקיימת בתוכם. לפני כשלוש שנים ראה אור ספרו הראשון של שוויצרי צעיר בן עשרים ושבע, שכתב בצרפתית רומן שכל כולו אמריקני: האמת על פרשת הארי קברט, מאת ז'ואל דיקר. העלילה מתרחשת ברובה בעיירה קטנה, בניו המפשייר. בעיתון ניו יורקר נכתב על הספר שהוא: "מעוצב כמעט בציניות כדי לזכות לפופולריות בארצות הברית. נראה כי חלק גדול מהאטרקטיביות שלו באירופה נובע מכך שהוא מתרחש באמריקה." ומוסיף המבקר וכותב על הספר שהוא: "צרפתי שמנסה להיות יותר אמריקני."

זואל דיקר
ז'ואל דיקר

האמת על פרשת הארי קברט רצוף קלישאות אמריקניות חבוטות ומוכרות עד זרא. למשל – אמו היהודייה של הגיבור, שכמו נלקחה מתוך ספר של פיליפ רות או מיילר (או מהסרט "סיפורי ניו יורק" של וודי אלן, עם האימא המרחפת בין העננים וממשיכה לפקח על בנה). בריאיון עם המבקר מהניו יורקר הסביר ז'ואל דיקר, ביוהרה מסוימת, שהספרות הצרפתית העכשווית משעממת.

"אכן," מסכם המבקר, "ייתכן שלצרפתים חסרים ספרים שמנוניים וקלים לבליעה, אבל אין באנגלית מחסור בספרים כאלה…" הוא מלגלג להחלטה לתרגם את הספר לאנגלית.

לוליטה
הוצאת הקיבוץ המאוחד. לעברית: דבורה שטיינהרט

ספרו של ז'ואל דיקר מצליח מאוד.  למרות – אולי בגלל? – הכתיבה הסטריאוטיפית, למרות – אולי בגלל? – פרשת ה"אהבה" בין ילדה בת חמש עשרה לגבר בשנות החמישים לחייו המתוארת בו . בספר לוליטה  כישרון הכתיבה של נבוקוב, הווירטואוזיות הפיוטית שבה הוא  מתעד את טירופו של הדובר, מתוך פיו,  (להומברט הומברט אין מושג שהוא מפליל ומרשיע את עצמו כשהוא מספר על "אהבתו"), הופכים את הספר ליצירת מופת שאין כלפיה שום חשד פלילי. בספר של ז'ואל דיקר הקשר בין הילדה למבוגר מתואר ברצינות סנטימטלית, ולכן פדופילית .

המקור בצרפתית נמכר ביותר ממיליון עותקים. זכויות התרגום שלו נמכרו לשלושים ושתיים שפות והוא היה מועמד לפרס גונקור. ועם זאת קיבל הספר ביקורות קשות מאוד. כך למשל נכתב בכתב העת אנטרטיינמנט  כי "הדיאלוגים כמו נלקחו מתוך בועת מחשבה בקומיקס של רוי ליכטנשטיין… וחלקו האחרון מזכיר פרק בסדרה 'חוק וסדר'."

המחשבה על ספר כה אמריקני שנכתב כולו בצרפתית, הרחק מהשפה ומהמציאות שבתוכה הוא מתקיים, מעוררת בי תהייה – האם כולנו, ישראלים, הודים, צרפתים וירדנים, נתחיל במוקדם או במאוחר לחשוב ולחלום באמריקנית? כי מה בעצם לצעיר שוויצרי ולעיירה בניו המפשייר? מה יש לו לתאר את השריף המקומי, מניין בכלל הוא מכיר את הדמויות שהציג בספרו, והאם הקלישאות שבהן האשימו אותו נובעות מכך שאינו מתאר אנשים אמיתיים עם מעמקים ומורכבות, אלא את הבבואות של דמויות בדויות שפגש בסרטים ובספרים ובטלוויזיה? האם גם הוא, ממש כמו כולנו, מיטיב כל כך להכיר את אמריקה המדומיינת? מעדיף צללים על פני אנשים? נשען על נוסחאות ומוסכמות במקום לשאול שאלות אותנטיות ולגעת בכתיבתו במקומות ובבני אדם שהכיר, ראה ונשם לצדם, באמת, מכלי ראשון?


לאחרונה יצא אל האקרנים סרט מבית היוצר של הטרילוגיה   "לפני הזריחה", "לפני השקיעה" ו"לפני חצות". גם הפעם הפתיע הבמאי ריצ'רד לינקלייטר במשחקי הזמן שלו: בטרילוגיה הידועה דילג הבמאי על פני מרווחים של תשע שנים בין כל סרט למשנהו, ובכולם השתמש באותם שחקנים שגילמו את אותן דמויות. בסרט "התבגרות" שיחק לינקלייטר עם הזמן באופן שונה: הוא צילם את הסרט לאורך שתים עשרה שנים, תמיד עם אותם שחקנים.

התבגרות
השחקן, אלר קולטריין, והדמות, במשך שתי עשרה שנים

כשצפיתי בסרט תהיתי מה בעצם מבקש הבמאי לבחון, ונדמה היה לי שהסרט עוסק יותר מכל באמריקניות. בניסיון למצוא לה תיאור מקיף וכולל. אכן, מעניין לצפות בשני הילדים הגדלים בשעות שהסרט נמשך, ולצדם בדמויות הבוגרות שמתחילות להזדקן לנגד עינינו. הסרט נקרא באנגלית Boyhood,  כלומר – יותר "נערוּת" מאשר התבגרות, אבל ברקע קיימת, נלכדת, משתקפת כל הזמן, המציאות האמריקנית. עלילת הסרט מתרחשת כולה בטקסס. וככל שהעלילה התקדמה הרגשתי שאני כמעט יודעת מראש מה עתיד להתרחש. הנה האב שנטש חוזר, אבל האימא תסרב לקבל אותו. הנה היא מתאהבת בגבר אחר, אך אללי, הוא טומן בקבוקי שתייה במדפים הגבוהים של הארון במטבח. ובכן ­– מי לא יודע מה צפוי עכשיו? ואכן – הכול מגיע. כולל המשפחה הדתית מאוד עם כתבי הקודש, הכנסייה והרובה. כולל הקולג'. כולל הפוליטיקה העכשווית. כולל האימא הנאבקת כדי לשרוד. כולל אהבת הנעורים הנכזבת. את הכול, כך נדמה, כבר ראיתי בעבר, כך או אחרת…

פטרישה ארקט ואיתן הוק

לאורך הסרט חשתי שעל אף שהשחקנים אמיתיים – בניגוד לקונוונציה המקובלת אין צורך לאפר אותם, לא מחליפים שחקן בוגר בילד שדומה לו, אלא נותנים לטבע לפעול את פעולתו, על אף שיפה, מעניין ואפילו מרגש לראות את צמיחתם של הילדים, את התפתחותם, כמו להיות נוכחים בתהליך הגדילה של ילד במשפחה – הדמויות בכל זאת אינן קמות לתחייה. שהן משרתות את הרצון של הבמאי להביע דעה, במקום שהן עצמן תפעלה.

את אנה קרנינה לא ראיתי מעודי, אבל יש לי תחושה של היכרות עמוקה אתה. את אלר קולטריין, שמשחק את הילד שנהפך לנער, ראיתי, אבל לא הרגשתי אליו קרבה ממשית.

בניגוד, אגב, לדמויות שמגלמים איתן הוק וז'ולי דלפי בטרילוגיית "לפני…" שם חשתי היכרות אינטימית ואפילו סוג של התאהבות. בטרילוגיה מתרחשות בלי הרף הפתעות, אף על פי שהסרטים נשענים כמעט אך ורק על שיחות. בסרט "התבגרות" יש הרבה שינויי מקום, דמויות מתחלפות, העלילה מלאה בתפניות, ובכל זאת  אף אחת מהסיטואציות לא גרמה לי לפליאה, להישנקות, להתרגשות. לא הרגשתי אף פעם בכי חנוק, כמו שקרה לא פעם בטרילוגיה. לאורך כל הסרט חשתי שהבמאי מנסה לומר לי כל הזמן – את רואה? זאת אמריקה. אלה האנשים החיים בה. כך הם מתנהגים ולזה אפשר לצפות מהם.

לפעמים מרוב נוסחאות וקלישאות, מרוב סרטים וספרים על אמריקה, מרוב ידיעות ומידע עליה, אני תוהה אם היא קיימת באמת במציאות…

6 מחשבות על “האם אמריקה קיימת? הסרט "התבגרות" והספר "האמת על פרשת הארי קברט"”

  1. עופרה יקרה,

    מסכימה לגמרי עם הביקורת על הסרט
    אהבתי מאד את הניתוח המקדים על ההיכרות האישית, לכאורה, עם אמריקה.

    אהבתי

  2. זכרתי במעומעם את הופעתו בטלוויזיה של הסופר השוויצרי הצעיר הזה שמכר מיליונים וכמעט זכה בגונקור (הגיע למקום השלישי ברשימה וזכה בפרסים חשובים אחרים, "הגונקור של תלמידי תיכון" שהוא פרס נחשב מאוד וגם "הפרס הגדול לרומן של האקדמיה הצרפתית" שעליו אין צורך להוסיף שהוא פרס יוקרתי ביותר).

    הרומן המדובר הוא מותחן המחזיק בשבע מאות עמודים המספרים על סופר צעיר שפרסם ספר ראשון – רב מכר אך אינו מצליח לכתוב ספר שני. המו"ל מאיים עליו במשפט אם לא יעמוד בהתחייבותו לספק רב מכר שני ואז נודע לסופר הצעיר, מרקוס גולדמן, שמורה שלו מהאוניברסיטה שגם הוא סופר מפורסם נאשם ברצח של נערה שבה היה מאוהב עד כלות הנשמה. גולדמן נזעק לעזרת חברו ופותח בחקירה מלאת תהפוכות.

    רפרפתי על הביקורות, הן של מבקרי ספרות מקצועיים והן של קוראים. משווים את כתיבתו של ז'ואל דיקר לזו של מרק לוי. מי שאוהב את מרק לוי, יאהב גם… ויש מיליונים כאלה. ואגב זה האחרון, מרק לוי, ששמו הפך (בצדק או שלא בצדק, אני לא מתערבת כאן) למילה נרדפת בפי מבקרי הספרות הצרפתיים לחוסר איכות, השתקע בניו יורק מזה כמה שנים. אולי במידה רבה כדי להתרחק מנחשי הארס שהאכילו אותו בארצו.

    יש האומרים שדיקר מתאר היטב את ארצות הברית ויש החולקים על כך ואומרים שהתיאורים שלו לא אמיתיים ומתאימים לכל הקלישאות של האירופאים בנוגע לאמריקה – הסגידה לדולר, כובד משקלה של הדת וחגורת התנ"ך, קלות רכישת כלי נשק (אבל האם אלה רק קלישאות? האם זו לא האמת? האם הקלישאות לא נולדו מהאמת?).

    בתחילת הרומן שלו "האמת על פרשת הארי קברט" שאמזון מאפשרת לנו לטעום ממנה, המספר, סופר אמריקאי בשם מרקוס גולדמן, מספר על עצמו שבגיל עשרים ושמונה, אנחנו בשנת 2006, הוציא רומן ראשון שנמכר בשני מיליוני עותקים ושהפך אותו לחביב עולם הספרות, לאיש עשיר ומפורסם. אותו מרקוס גולדמן ממשיך לספר לנו שקרה לו מה שקורה להרבה סופרים מפורסמים במצבו – מקורות ההשראה התייבשו והוא לא היה מסוגל יותר לכתוב, מה שקרוי סינדרום הדף הלבן. ואני שואלת את עצמי למקרא הדברים האם כאן ז'ואל דיקר, במין יכולת נבואה, לא חוזה את מה שהוא עצמו עתיד לחיות בשנת 2012 שבה הוציא לאור את רב המכר שלו. כמו גיבורו מרקוס גולדמן גם פניו שלו הפכו מוכרות בן לילה. ואני רואה שמאז 2012 ואנחנו עוד מעט ב-2015, הוא עדיין לא פרסם שום ספר חדש.

    או אולי איזה מורה שלו לשעבר שהוא גם סופר מפורסם ייקלע לצרה פלילית גדולה ודיקר, שיהיה משוכנע בחפותו, יפתח בחקירה שתספק לו עסיס לרומן החדש שלו…

    אהבתי

      1. לפי הביקורות הוא בהחלט סופר נוסחתי, כמו גם מרק לוי, אגב. אני מהרהרת על ההבדלים בין סופר נוסחתי לסופר אכול אובססיות שהרי סופרים גדולים כמו מודיאנו ומורקמי חוזרים מרומן לרומן על אותם לייטמוטיבים ובכל זאת הם גדולים. סיימתי סיפור קצר של מורקמי הנקרא "שינה", ש"אנה קרנינה" משחק בו תפקיד חשוב, והוא, "שינה", כמו "ספוטניק אהובתי", טלטל אותי לחלוטין. הוא מתחיל ככה ככה, על גבול הבנליות, כמו "ספוטניק", ופתאום נכנס למין קרשנדו ובסופו נשארתי בפה פעור. הכישוף שמצליח ליצור מורקמי כאן במילים פשוטות ובלי הרבה התחכמויות הוא בלתי יתואר.

        Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s