החוקים, ספרה של ליאורה גרוסמן, שהיא "מאיירת, אוצרת ומורה לציור", כך נכתב על הדש, נועד מלכתחילה לבני נוער. אכן, נראה כי אלה קוראים אותו בשקיקה, אבל הוא פרץ את גבולות קהל היעד, וגם אנשים מבוגרים קוראים אותו להנאתם.

לא רק קוראים, אלא גם, כמובן, מתבוננים באיורים, שכן מדובר בספר שהם מקבלים בו, לצד הטקסט הכתוב, מקום שווה־זכויות: שום צד אינו יכול להתקיים בלי האחר. האיורים לא נועדו רק להוסיף עוד נופך למילים הכתובות, שכן הם חשובים לא פחות ממנו (אבל גם לא יותר…!).

החוקים הוא סיפור על מצוקתם של ילדי עולים, בשנות התשעים של המאה הקודמת: אלה שלא נולדו בישראל, והיגרו אליה בגיל צעיר מאוד, או נולדו להורים שעלו ארצה זמן קצר לפני כן. ילדים שאין להם בעצם מולדת של ממש. הם מתגעגעים אל חוויות ואל מקומות שבעצם רק שמעו עליהם, ומצד שני במולדת ה"מאמצת" הם מרגישים שונים ולא לגמרי שייכים.

כל גיבורי הסיפור, ובראשם – הילדה ללה – מדברים אלינו, כל אחד בתורו, בקולם, בגוף ראשון.

ללה יודעת בוודאות שכדי לשרוד במציאות הישראלית, בהיותה בת להורים מהגרים, עליה לציית לכמה חוקים שהיא עצמה קבעה: חייבים תמיד להעמיד פנים; אסור לבכות; אסור לספר שום דבר לאבא ולאימא (גם לא לסבתא, כי היא תגלה להם); ואי אפשר לסמוך על אף אחד.

החוקים המנוסחים הללו מעידים, בלי שום צורך בהסבר נוסף, עד כמה ללה מרגישה בודדה, ועד כמה היא בטוחה שאין ולא יהיה לה גיבוי הורי (בסופו של הסיפור היא תתבדה! איזו הקלה!).

אבל בינתיים היא מרגישה שאינה יכולה לסמוך אפילו על אביה. (יש לציין שהספר מוקדש לאביה של גרוסמן). את החוק הזה ללה למדה על בשרה כשהאבא החליט לחנך אותה וללמד אותה לקח:הוא חשד בה שהיא מתביישת בהוריה, כי הם עולים חדשים, נסע אתה במכוניתו הרחק מביתם ונטש אותה שם לזמן מה "כדי שתחפש לה הורים אחרים, טובים יותר"… כמובן שדי מהר שב ואסף אותה. "את לא יכולה להתבייש במי שאת, […] אנחנו מרוסיה. יש אנשים ממקומות אחרים. כולם באים מאיפשהו. ככה זה", נזף בה.

הוא כמובן לא יודע מאומה על המצוקות שבתו חווה מחוץ לבית. הרי על פי החוקים אסור לה לחשוף אותן, אסור לה לשתף, וודאי שאינה יכולה לצפות שיעזרו לה. היא בעצם מגינה על הוריה וסבתה, בידיעה שגם הם עצמם, כמהגרים, חווים קשיים בלתי אפשריים!

האכזריות שללה נתקלת בה מזעזעת. למשל, בפרק "אין כניסה לרוסים", היא מספרת איך הבנים בכיתה מתעללים בה: "'את לא־אולי מבינה עברית?' הוא אמר לי במבטא רוסי מזויף, 'אני טוב מסביר לך: רוסייה מסריחה. תחזרי. לרוסיה.'"

ללה לא מוותרת. היא נאבקת על זכויותיה ועל כבודה, אבל לא רק הילדים מתאכזרים אליה. גם הממסד, הנהלת בית הספר, המורים, לא מבינים, לא רואים, לא תומכים בה.

התמיכה היחידה שיש לילדים הללו – ללה אינה היחידה – מגיעה מהם עצמם. אנחנו פוגשים את יואב, ילד מוחלש ואומלל שחובר לביריונים בתקווה לזכות מהם להגנה; את אלכס, בנה של אם יחידנית ענייה אך אופטימית, שעלתה מרוסיה; את מיכאל, שחמטאי מחונן, שאביו מת, אימו בדיכאון והוא נאלץ לטפל כמעט לגמרי לבדו באחותו הקטנה. אנחנו מכירים מקרוב את כל אחד מהילדים הללו, את הסבל והמצוקות שלהם, ונוכחים לדעת עד כמה ילדים יכולים לא רק להציק, אלא גם, במקרים אחרים, לעזור זה לזה, לתמוך ולחזק.

האיורים, כאמור, הם חלק חשוב מהסיפור. כשאנחנו רואים את הדיוקנאות, המקומות, החפצים, אנחנו מתוודעים אליהם, ומרגישים אליהם קרבה והזדהות.

משמח מאוד שעוד ועוד יצירות אמנות שמבטאות את מצוקתם של ילדי העולים מברית המועצות־לשעבר מתחילות להגיע אלינו, אל המרחב הציבורי. למשל – סדרת הטלוויזיה הנפלאה "סובייצקה" ששודרה בכאן 11, או הסדרה הדוקומנטרית המרתקת "דור אחד וחצי" שגם היא, כמו הספר שלפנינו, תיעדה את המצוקות של מי שהגיעו לכאן בגיל צעיר, אולי אפילו נולדו בישראל, אבל נותרו חצויים בין התרבות הרוסית ששימרו, לבין הישראלית שאימצו, במאמצים ובסבל רב.

החוקים הוא בראש ובראשונה – סיפור. יש בו עלילה שהולכת ומתפתחת, ולא מפתיע להיווכח שהוא מצליח, בקרב קוראים בני כל הגילים.

האם יש בעולם כולו ייצור יפה יותר מהטווס? מי יכול להתחרות בו, כשהוא פורש את זנבו המרהיב ומציג לראווה את כל הסגול־טורקיז־זהב?

הכול יודעים מדוע הטווס מצויד בנוצות המפוארות הללו: הרי הן נועדו לאפשר לו להפגין אותן בפני הטַּוֶּסֶת (כלשון הספר שלפנינו), כדי שתתפעל ממנו. הוא בטוח שאם תתלהב מיופיו, תסכים להינשא לו, ולהקים אתו ביחד משפחה. היא ודאי חולמת על צאצאים יפים כמוהו, בכך הוא בטוח…

והיא הרי דווקא לא יפה במיוחד: סתם "טווסת אפורה" ודי אדישה כלפיו, למרות המראה הנהדר שלו, אבל בעיניו היא פשוט נהדרת. יפהפייה ממש. והוא מאוהב בה עד כלות, ומשתוקק רק לדבר אחד: אליה. מה הוא יכול לעשות כדי למשוך את תשומת לבה ולמצוא חן בעיניה? מה יש באפשרותו להציע לה, מלבד – את יופיו המופלא?

אהה. כדי להשיב על השאלה חברו הסופרת שפרה הורן והמאיירת ליאורה גרוסמן, ויצרו ביחד ספר ילדים רחב ממדים, מנוקד ומאויר, שילדים בני חמש יכולים להקשיב לו, וילדים בכיתה א' או ב' כבר יכולים לקרוא. הדפים אינם מכילים שורות כתובות רבות שעלולות לאיים על קוראת מתחילה, ויופיים של הציורים מושך את הלב.

מסתבר מהספר שלא יופיו של בן הזוג האפשרי מעניין באמת את בת הזוג הפוטנציאלית של הטווס, ולא הוא יפתה אותה להיעתר לו!

הטווסת רואה אותו פורש את הזנב הצבעוני, הגדול, אבל היא – היא רוצה משהו אחר לגמרי! למשל – בן זוג טוב לב, נדיב, מישהו שמשתף פעולה עם הזולת, מוכן להעניק לאחרים, ואפילו להקריב משהו מעצמו, בזמן שהוא נותן.

מה שווה היופי החיצוני אם אינו נלווה אל יופי פנימי?

את מי בכלל מעניינות הקריאות הטווסיות הנמרצות של הרברבן הזה, שקורא לה להביט בו ולהסכים אתו שאין יפה ממנו בעולם?

לא אותה!

"אני לא אוהבת שוויצרים!" היא קוראת, ומתעלמת מהטווס, מההשתחצנות ומהאהבה העצמית שלו. קריאותיו "אני מלך העופות, כי אני הכי יפה בעולם!" לא עושות עליה שום רושם. היא מפנה אליו את זנבה, וממשיכה "לנקר בין עשבי הגינה."

מתי תתחיל הטווסת להתעניין בו?

רק כשיגלה שהוא שם לב לצרכים ולרצונות של החיות האחרות ביער. רק כשיסכים לחלוק אתן משהו שיש רק לו. רק כשיגלה טוב לב, נדיבות ואחווה.

אכן, הגאוותנות שלו הולכת ופוחתת ככל שזנבו מתמעט. בכל פעם נשמטת מילה מתוך קריאות ההתרברבות שלו, עד שכאשר הוא מנושל מיופיו הרב, הוא נעשה צנוע, ושפל רוח. בסופו של הסיפור הוא לומד להתפעל מיופיים של… צאצאיו! והרי אלה יכלו לבוא לעולם רק אחרי שלמד להשתנות ולהיות ראוי לאהבתה של בת זוגו.

ילדים שקוראים את הספר יכולים להבין את מוסר ההשכל המסתתר בתוך הסיפור, ויכולים גם סתם ליהנות ממנו, מיופיו המרענן, בלי להתעמק במשמעויות שהוא מציע. הלקח בכל זאת יחלחל מן הסתם אל לבם, במיוחד אם מי שקורא להם, או אתם, משוחח, שואל שאלות, ומפתח את הרעיון.

שאלתי את בן השבע – "מה הטווס למד?"

תשובתו הייתה קצרה, חד משמעית ומיידית, בלי שום הסברים או צורך בתיווך: "לחלוק!" ואחר כך הוא השתרע על הרצפה, עם בלוק הציור שלו, עם עיפרון וצבעים, והעתיק בשקידה ובהנאה את אחת הנוצות המצוירות בספר.

יצירה של אייל קורן בן השבע, בהשראת ליאורה גרוסמן