"תרבות צריך לחוות ולהרגיש במפגש עם בני אותה התרבות ומתוך האנרגיה במקום שבו חיים את התרבות הלכה ולמעשה", כותבת מיטל מרגוליס לין בערך בשליש השלישי של ספרה החיים כחלום.
אהה, נעצרתי כאן לרגע של מחשבה.
שהרי המוטו שאני דוגלת בו (הוא אפילו מופיע בהגדרות שלי בפרופיל הווצאפ), הוא משפט שלקחתי בהשאלה מתוך דברים שכתב הסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה, בספרו ספר האי־נחת: "אילו נסעתי הייתי מוצאת העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע". פסואה מסביר באותו קטע, בין היתר, ש"כל שקיעת שמש היא שקיעת שמש; אין כל מסתורין בכך שנלך לראות אותה באיסטנבול", ושלו אישית אין שום צורך לנדוד בעולם. הוא מסתפק בדימיונו…
כשהתחלתי לקרוא את החיים כחלום אמרתי לעצמי – הנה, עוד הוכחה שפסואה (ואני…) צודק. בשביל מה לי לטוס עד טאיוון (ליתר ביטחון בדקתי כמה זמן זה עשוי להימשך, ונחרדתי: זמן המסע כולו – כולל קונקשן – כ־16–22 שעות, תלוי באורך ההמתנה בין הטיסות!). הנה, יש ספר שלוקח אותי לשם, בנוחות, מהכורסה בסלון, ואני יכולה לסגור אותו בכל רגע ולהמשיך בשגרת חיי הנינוחה והאהובה.
אבל לא, מסבירה לי כאן המחברת, מיטל, זה לא בדיוק אותו דבר! אפשר לקרוא ולקרוא ולהתרשם, אבל את החוויה האמיתית, את הטעמים, הריחות, הצלילים, הלכי הרוח, מגע האוויר על העור, אפשר באמת לחוות רק באופן לא אמצעי. שם. במקום.
נו, טוב, נאנחתי, והמשכתי לקרוא. בשלב זה של חיי אסתפק בדיווח; בחוויה המתוּוכת, המופלאה, שמיטל חולקת אתי בנדיבות בספרה…
מיטל מרגוליס לין הגיעה לראשונה לטאיוון כסטודנטית לאנתרופולוגיה. היא נסעה לשם כדי להעמיק את ידיעותיה בתרבות המקומית. היה לה כרטיס טיסה חזרה, ומקץ שנה הייתה אמורה לשוב לישראל. שום דבר לא הכין אותה למהפך העצום שיחול בחייה בתוך זמן קצר: באחת מנסיעותיה בתחבורה הציבורית פנה אליה גבר מקומי גבוה ונאה (עניין הגובה, כך תסביר לנו בהמשך, חשוב לה, כי מרבית הגברים שם נמוכים ממנה, היא גבוהה גם ביחס לממוצע הישראלי…). הוא פתח אתה בשיחה מעניינת על קווי הדימיון הרבים שיש בעיניו בין ישראל לארצו – טאיוון. מיטל הסתקרנה – מאיפה כל הידע הזה על ארצה? וגם – האם הוא צודק באבחנותיו? למשל – ששתי הארצות אינן עשירות במשאבי טבע, אבל כן מצטיינות בהון האנושי ש"מציל" אותן?
היא הסכימה לקחת ממנו את כרטיס הביקור שלו (מסתבר שכרטיס ביקור כזה הוא אחד הסממנים המבדילים בין התרבויות, שכן, כך תספר לנו בהמשך, יש בטאיוון משמעות רבה להחלפה של כרטיסי ביקור, וטקס מדוקדק ומוקפד מלווה את מסירתם ואת קבלתם).
קבלת כרטיס הביקור הייתה נקודת מפנה משמעותית ביותר. כפי שכבר אפשר לנחש, הקשר בין השניים התהדק די מהר. הוא החל בטיולים משותפים ובסיורים בשווקים בטייפה, עיר הבירה של טאיוון, ועד מהרה התפתח לזוגיות מאוהבת. לפני תום השנה כבר עברו לגור ביחד, ואת כרטיס הטיסה שלה בחזרה ארצה כבר לא מימשה. הם התחתנו, ותוך זמן קצר הולידו בת ובן (שהפרש הגילאים ביניהם – שנה בלבד!).
מאז שנת 2011, כשזכתה במילגת הלימודים בטאיוון, ועד היום, מיטל חיה שם, עם בעלה וילדיה.
היא מצאה גם דרך לשלב בין חייה הפרטיים לעולמה המקצועי: הקימה בלוג ששמו Taiwanit – מהטית המילה ברור שהוא מופנה אל דוברי עברית – החלה להנחות קבוצות של מטיילים ישראלים, והיא מדריכה אנשי עסקים ומלמדת אותם איך לנהוג על פי הקודים המקומיים, השונים כל כך מאלה המוכרים לנו בישראל בפרט, ובמערב בכלל.
מסתבר שדקויות שישראלים בכלל לא מסוגלים להבחין בהן עלולות להכשיל עסקה, בלי שהפרטנר יבין מה קרה. (למשל: בטאיוון נהוג לנהל מעין "משחק מוקדם" ממושך של היכרות הדדית עם מי שמבקשים לעשות אתם עסקים. ישראלים עלולים להחמיץ את הנקודה ולהיות חסרי סבלנות. אכן, כל גילוי של קוצר רוח זר לחלוטין לטאיוונים, סבלנות היא ערך חשוב ומשמעותי מבחינתם. למיטל ברור לגמרי שדבר אחד לא תצליח לעולם לעשות: את סבלנותם המופלגת אין סיכוי שתלמד לאמץ…).
הספר מרתק. קראתי אותו כמעט בלגימה אחת ארוכה, כי הוא משלב להפליא בין האישי לכללי, בין הסיפור של אישה אחת, לתיאור התרבות שאליה נקלעה ושאותה אימצה. לא רק כי יש לה זוגיות עם טאיווני, אלא גם כי ילדיה האהובים מאוד הם טאיוונים, והיא למדה לאט לאט להבין את הקודים, האמונות והתפיסות.
מרגוליס לין אינה עושה אידאליזציה של מצבה כזרה בארץ אחרת. היא בהחלט מספרת גם על הדיסונסים הקוגניטיביים שהיא חווה שם לפעמים. למשל – את מנהגי האבלות שלהם, ולא רק בהלוויה עצמה, היא מתקשה להבין או לשייך לעצמה. עד כדי כך שהשביעה את בעלה שבבוא יומה יערוך לה לוויה יהודית (הוא הזכיר לה שהוא מבוגר ממנה בשתים עשרה שנים, ומן הסתם לא יהיה בסביבה בבוא העת…).
את הפער הקשה ביותר חוותה בעקבות השבעה באוקטובר, 2023. אז הרגישה שרק ישראלים יכולים להבין מה בדיוק היא חשה, ושהיא מרוחקת מבעלה, ילדיה, ומבני משפחתו, וגם מהחברים שרכשה לעצמה שם במשך השנים. יש דברים שאי אפשר להסביר אותם, והאחרים לא הבינו לעומק מה פשר העצבות העמוקה שירדה עליה.
הספר לא רק מעניין מאוד, אלא גם עתיר במידע רב תועלת למי שמתעתד לבקר בטאיוון. מרגולס לין מפרטת ומתארת – בפרקים שהפונט שלהם שונה מהאחרים – כל מיני דברים מעניינים מאוד: סוגים האוכל שאפשר למצוא בארצה החדשה; השבטים השונים המאכלסים את האי; ההיסטוריה של המקום. באחד הפרקים היא מעלה כמה דוגמאות והסברים מאלפים על שיטת הכתיבה שלהם, שבעינינו מוזרה ושונה כל כך, כי לנו אין תו מיוחד לכל מילה. שיטת הכתיבה שלנו בלי ספק יעילה הרבה יותר, אבל מהניתוחים שלה, המלווים תמיד במילים הכתובות שהיא מתארת, אפשר ללמוד הרבה על הקשרים הנסתרים בין משמעויותיהם. למשל – הסימנייה למילה "אהבה" נראית כך, וכאן מגיע ההסבר:
הסימנייה "מורכבת מכמה חלקים. החלק העליון, מזכיר תנועות ידיים ונתפס על ידי רבים ייצוג של המגע או החיבור בין אנשים. הוא מרמז על כך שאהבה כוללת גם קרבה פיזית ואת היכולת לחוש את האחר. במובן הזה, הסימנייה מאחדת בין ביטוי פיזי ורוחני של אהבה, והמשמעות הזו משתלבת יפה עם הרעיון שהאהבה אינה רק רגש פנימי אלא גם מבוססת על פעולות פיזיות ותשומת לב לאחר, כמו המגע הפיזי, טיפול ודאגה. החלק הבא במורד הסימנייה נראה כמו כיסוי או גג, ומרמז על משהו שעוטף, כמו גג של בית. הוא מסמל הגנה, תמיכה ואכפתיות, שגם הן חלק מאהבה.
מתחת לכיסוי נמצא חלק נוסף. זהו החלק המרכזי של הסימנייה והוא מסמל לב, שמשמעותו ברורה בהקשר של אהבה. בלב הסימנייה טמונה מהות האהבה, הרגשות הכנים והעמוקים. בתחתית הסימנייה מופיעה צורה שמשמעותה 'ללכת',
כלומר תנועה או פעולה. על פי הפילוסופיה הסינית, האהבה אינה רק רגש פסיבי אלא גם מעשה מתמשך שדורש השקעה, פעולה והשתדלות מתמדת".
מרתק!
כל עמוד וכל דף בספר מספקים עוד ועוד מידע שלקוראת הישראלית נראה אקזוטי, שונה מאוד, ומעורר לא פעם כבוד אל תרבות האחרת כל כך, ולא פחות – אל הכותבת, שהצליחה לספוג את כל הידע הזה, והיא מוכנה לחלוק אותו אתנו בשפע.
הוצאת כריכה, 2025
עריכה: אורי פרץ־שרון
287 עמ'
בשולי הדברים, יש לשבח את ההוצאה לאור החדשה יחסית, כריכה, הקפדתם היתרה בכל מה שנוגע לאסתטיקה ולדיוק בהגשה ראויה לציון.
