תגית: רחל שפירא

רחל שפירא: היכן החן החסד והרחמים

"שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה, חָיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כּל יִשְרָאֵל עַמֶּךָ.
בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ, כִי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ תוֹרָת חָיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד, וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרָחֲמִים וְחָיִּים וְשָׁלוֹם.

וְטוֹב יִהְיֶה בְּעֵינֶיֶךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כּל עָמְּךָ יִשְׁרָאֵל בְכֹל עֵת וּבְכֹל שָעָה בִּשׁלוֹמֶךּ.

בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בּשָּׁלוֹם."

אלה מילות הברכה האחרונה הנאמרת בתפילת העמידה, או "תפילת הלחש", המופיעה במרכז כל התפילות היהודיות: שחרית, מנחה, ערבית, מוסף, ותפילת הנעילה הנאמרת במוצאי יום כיפור.

בתפילת העמידה נאמרות כמה ברכות רצופות, הנוגעות בנושאים שונים. כשמה כן היא: אומרים אותה בעמידה, ברגליים צמודות, ובלחש, וכאמור, האחרונה שבהן היא זאת שבה מבקשים המתפללים שלום, טובה, ברכה, חן, חסד ורחמים לעצמם ולכל עם ישראל.

רחל שפירא לקחה כמה ממילות התפילה הללו, ועיבדה אותן לשיר "מקרוב":

שֶׁיִּהְיֶה יוֹמְכֶם כְּמוֹ מְנִיפָה נִפְרֶשֶׁת.
שֶׁיִּהְיֶה לִבְּכֶם פָּתוּחַ לֶאֱהֹב
קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶׁל חֵן, וְקֵן שֶׁל חֶסֶד,
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָם גַּם מִקְרוֹב.

שֶׁתִּהְיוּ קָלִים בָּעֲנָנִים
וְתִזְכּוּ לְשֹׁרֶש בַּשָּׁמַים
קו שֶׁל חֵן וְקָו שֶׁל רַחֲמִים
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת גַם מִקְרוֹב.

שֶׁתַּבִּיטוּ בָּעֵינַיִם
וְאַחַר הַצָהָרַיִם
מִישֶׁהוּ יִקְרָא מִן הַמִּרְפֶּסֶת
וְשִׁמְכֶם יִהְיֶה כְּלַחַן וְאִתּוֹ תּוּכְלוּ לָקַחַת
קו שֶׁל אוֹר, וְקָו שֶׁל חֵן וָחֶסֶד.

שֶׁתִּהְיוּ עֵרִים כְּסַקְרָנוּת שֶׁל יֶלֶד
וְשִׁירְכֶם יָבִיא לָכֶם מִן הַשׁוּרוֹת
קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶל תֹּם, וְקַו שֶׁל תְּכֵלֶת
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָם גַּם מִקָרוֹב.

שֶׁיִּהְיֶה חַלוֹן לַכּוֹכָבִים
וּלְכָל סִפּוּר יִהְיֶה שוֹמֵעַ
שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לָאֲהוּבִים
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת גַּם מִקָּרוֹב.

שתַּבִּיטוּ בָּעֵינַיִם
וְאַחַר הַצָּהֳרַיִם
מִישֶׁהוּ יִקְרָא מִן הַמִּרְפֶּסֶת
וְשִׁמְכֶם יִהְיֶה כְּלַחַן
וְאִתּו תּוּכְלוּ לָקַחַת
קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶׁל חֵן וָחֶסֶד.

שפירא עיצבה דימוי של מניפה שכל אחד מקפליה – הקווים היוצרים אותה – מכיל ברכה. על ה"חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים" מהתפילה הוסיפה שפירא קו של אור שמאפשר לראות, ואז פירטה את טובן של הברכות: היא מאחלת לשומעיה להיות קלים, ועם זאת – בעלי שורשים. להיות אהובים: שמם בפיו של מישהו שיקרא אליהם מהמרפסת יישמע להם כמו מנגינה מושרת, ודברים שירצו לספר יישמעו בתשומת לב ומתוך תחושה של קרבה ואהדה. עוד היא מאחלת להם לזכות בסקרנות ילדית, שהרי סקרנות כזאת מאירה את העולם ומשווה לו את הקסם שהמבט הראשוני מוסיף לפלאים המקיפים אותנו.

כמה יפות מילות שירה של רחל שפירא, שמיכאל בן דב הלחין והזמרת רוחמה ביצעה. כמה היטיבה לקחת את המילים מהתפילה, להוסיף עליהן וכמו להרחיב  אותן ולתאר את משמעויותיהן.

בזכות האופטימיות והאהבה השרויים בשיר, ובשל נימת התפילה והברכה, מרבים לקרוא את "מקרוב" בבתי ספר ובגנים, בעיקר בהקשר של פתיחת שנת הלימודים, וגם במקומות שבהם דוגלים ברוחניות או עוסקים בה. כך למשל הוצג השיר בכנס אקדמי שעסק בקשר בין פסיכותרפיה וייעוץ לרוחניות או במפגש של "אחוות נשים" שכלל מופע בשם ״הביטו אל האור״. אנשים בוחרים בשורות ממנו כ"משפט השבוע" שלהם, ומורים מבקשים מתלמידיהם ליצור מניפת נייר ולכתוב או לצייר בכל אחד מקפליה את האיחולים שלהם לשנה החדשה.

בריאיון עיתונאי נדיר שהעניקה רחל שפירא לעיתון מעריב סיפרה המשוררת, שהיא סרבנית ריאיונות ידועה, כי היא "קשורה לסתיו ומרבה לכתוב עליו". אכן, הוסיפה, היא יודעת "שיש בארץ חבורה של מכחישי סתיו", אבל היא מתנגדת לעמדתם. "בטח שבמקום שבו אני חיה יש סתיו, ומי שלא מאמין, מוזמן לבוא אלינו ולראות את גבעת הכורכר, עטורה בחבצלות", הוסיפה. לכן, סיפרה, היא אוהבת לכתוב על חודש תשרי ועל הסתיו הישראלי הנוח והנעים, בניגוד לסתיו שתיארו משוררים שלא נולדו בארץ, ותיארו עונה אפלולית וקודרת.

בסתיו מתחילה שנת הלימודים ומגיעים חגי תשרי: זמן שמתאים לתפילה ולברכה המאחלת לנו "לָקַחַת / קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶׁל חֵן וָחֶסֶד".

אבל השנה, שנת הקורונה, נראה שהכול השתבש: שנת הלימודים התחילה ונעצרה כעבור ימים אחדים, הסגר השני שהוטל עלינו, החששות הבריאותיים והכלכליים והחרדות הקיומיות שרבים חשים רק מדגישים את מילות השיר, ואת הרצון והתקווה שישובו אלינו עד מהרה ימים של חן וחסד. 

מי הייתה הקיסרית הלבנה?

לאחרונה עלתה הזמרת חוה אלברשטיין לכותרות ולאו דווקא בזכות שיריה, אלא מכיוון שנעתרה לראשונה להצעה להשתתף בפרסומת שבה היא שבה אל אחד משיריה המפורסמים ביותר, "לונדון", שאת מילותיו כתב חנוך לוין. בפרסומת משתמשת אלברשטיין בכישרונה הרב וביכולותיה הדרמטיות והקומיות. היו מי שנזעקו כנגד נכונותה לשתף פעולה עם הפרסומאים וראו בכך כמעט "חילול הקודש". אחרים הגנו על זכותה של חוה אלברשטיין להתפרנס, ובכל מקרה, כך נטען – הקליפ שבו היא משתתפת הוא בעצם פרודיה מוצלחת ומשעשעת, לא פחות מאלה המוצגות בתוכניות כמו "ארץ נהדרת".

בסוף שנות ה-70 זכתה אלברשטיין לכותרות מסוג אחר. היא הייתה אז הזמרת האהובה ביותר בישראל. ב-1978 הוכתרה בתואר "זמרת השנה" על אלבומה "התבהרות", שכלל את אחד משיריה המוכרים ביותר, "פרח משוגע", שאת מילותיו כתבה רחל שפירא:

היא הייתה הקיסרית הלבנה
של הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה
היא הייתה הקיסרית של האובדים והתוהים
הנודדים במרחבים של אלוהים.

היא הייתה הקיסרית היחפה
ושפחתם של הכאב והבדידות החשופה
היא הייתה הנערה המקבצת נחמה
במיתרים הניחרים שבגרונה

היא כמו מי שנלחם על חייו
היא שרה כמו מי שמסיר את פצעיו
היא שרה כמו מי שזקוק למגע
אני רוצה לקרוא לה – פרח משוגע

היא הייתה הקיסרית האומללה
ולפעמים היא צעקה כמו ציפור מקוללה
היא הייתה הקיסרית של המוכים והכמהים
הנבלעים במרחבים של אלוהים.

היא הייתה אולי רק פרח משוגע
אבל פרחים משוגעים הופכים משל או אגדה
היא חייתה מהר מדי עד שמותה חמד אותה
המוות שתמיד ביקש לנסותה

היא שרה כמו מי שנטש את ביתו
היא שרה כמו מי שמפיל תחינתו
היא שרה כמו מי שזקוק למגע
אני רוצה לקרוא לה – פרח משוגע.

זהו שיר על  מי שמכונה בו "הקיסרית הלבנה", או אולי, כמו בכותרתו "פרח משוגע": זמרת אומללה ומקוללה, קיסרית לא של המצליחים אלא של המוכים, ששרה "כמו מי שנטש את ביתו".

מי היא אותה זמרת ששרה "בגרון ניחר", זאת שהשיר מוקדש לה ומתאר אותה, את עוצמתה, את התמכרותה המוחלטת לשירה, עד שנהפכה לאגדה, לאחר שמתה בטרם עת?

זוהי ג'ניס ג'ופלין זמרת בלוז ורוק אמריקנית שמתה שמונה שנים לפני כן בשל נטילת מנת יתר של הרואין. גופתה נמצאה בחדר בבית מלון. ג'ופלין הייתה בת 27 במותה, והספיקה להוציא רק חמישה סינגלים, אבל זכתה להצלחה כבירה, במיוחד אחרי פסטיבל וודסטוק שבו השתתפה. שנים רבות אחרי מותה היא ממשיכה להופיע ברשימות "האמנים הטובים ביותר של כל הזמנים", ושיריה – ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים.

שירתה של ג'ופלין התאפיינה בעוצמתה, בתחושה שאכן גרונה ניחר בתחינה, בקולה שנשמע כאילו הוא בוקע מנשמתה ולא מגופה.

דמותה העניקה השראה לשתיים מהיוצרות החשובות ביותר בזמר העברי: רחל שפירא, שכתבה את מילות השיר, וחוה אלברשטיין, שהפליאה לבצע אותו. (את הלחן כתב מוני אמריליו, ששיתף פעולה עם שתי היוצרות גם בשיר "הגן הבלעדי" והלחין עוד רבים משיריה של שפירא).

מעניין לתהות איך קרה שחוה אלברשטיין חשה זיקה כלפי ג'ניס ג'ופלין, זמרת שסגנון שירתה שונה כל כך מזה שלה. אלברשטיין מהוקצעת ומדויקת, מקפידה לבטא כל הברה, מגישה את שיריה ביכולת דרמטית מובהקת ובגיוון רב. פעם היא היתולית ומצחיקה, כמו למשל בשיר "ספר זיכרונות", פעם היא מסתירה את הביקורת שלה בחיוך, כמו בשיר "ביקורת דרכונים". היא כאובה ואבלה: ב-"המראות", נוסטלגית: ב-"געגועים", מספרת סיפור: ב-"בלדה על סוס עם כתם על המצח", פילוסופית: ב-"דימוי". היא שופעת, מעניינת, מרגשת ומגוונת מאוד. ג'ניס ג'ופלין צרודה ומיוסרת. אלברשטיין מאופקת, לא פעם – אירונית. ג'ופלין זועקת מרה.

למרבה הצער, ג'ופלין מתה צעירה מדי, ולא הספקנו לשמוע את כל קשת האפשרויות שהיו ודאי מתגלות בה.

חרף ההבדלים הניכרים  – ג'ופלין הייתה רוקיסטית, אלברשטיין היא בעיקרה שנסונרית – יש ביניהן מכנה משותף שאי אפשר להחמיץ אותו: שתיהן שרות ממעמקי הווייתן. אין ספק שחוה אלברשטיין יכולה להזדהות עם השורה המדברת על "הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה". הן שונות – ג'ניס ג'ופלין הייתה פרועה, נואשת, צעירה שפסעה על פי התהום ונפלה לתוכה. חוה אלברשטיין מצטיירת כאדם מתון ומיושב בדעתו. לאחרונה סיפרה בריאיון לעיתון ידיעות אחרונות עד כמה היא אוהבת את השקט שלה, "ולא רוצה שייכנסו לי לחיים", כך אמרה. היא מלאה בהומור: כשנשאלה על גילה (היא בת 72), השיבה ופרצה בצחוק, "אני חיה בשלום עם הגיל שלי, מה אני יכולה לעשות, לריב אתו?" דבריה רוויים בשלוות הנפש שהתברכה בה, כך נראה.

ג'ניס ג'ופלין לעומתה הייתה סוערת, אבל אין ספק שרבים רואים בשתיהן מעין קיסרית-זמר יקרה ללב והשיר המצליח "פרח משוגע" מנציח את התחושה.

חוה אלברשטיין סיפרה כי כשהיא שרה את השיר, היא חושבת לא רק על ג'ניס ג'ופלין, אלא "על עוד כמה זמרות גדולות שחיו את שיריהן, או יותר נכון לומר – שרו את חייהן שלהן, אולי גם שלנו?"

רחל שפירא,"היי שקטה": אל מי השיר פונה?

"אני רוצה לברוא מתוך הקושי," אמרה זה לא מכבר המשוררת רחל שפירא בריאיון נדיר שהסכימה להעניק לקראת אירוע הקראה של שיריה. ועוד הוסיפה וסיפרה שפירא עד כמה היא אוהבת לכתוב שירים העוסקים במשברים, המתארים עימות, בעיקר של דמות נשית, אל מול קבוצה.

רחל שפירא, שרבים מאוד משיריה נהפכו לפזמונים מוכרים מאוד – כבר שנים רבות שמיטב היוצרים בישראל, מלחינים וזמרים, משתפים אתה פעולה – ידועה בכך שהיא קנאית לפרטיותה. רק מעט ידוע על חייה האישיים. למשל – שהיא חברת קיבוץ שפיים השוכן על חוף הים, שם נולדה, ושם היא מתגוררת, ושעבדה בעבר כמורה לחינוך מיוחד. כל שאר הפרטים על חייה חסויים, אבל למעשה אין לאוהבי שירתה שום צורך בהם, שכן מה שחשוב באמת פרוש ונחשף בשירים עצמם.

אפשר לציין את המסתורין האופפים את כתיבתה. הנה למשל פתיחתו של שיר: "אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם / הם כבר למדו איך להצניע את עצמם /  טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם  / טיפות גדולות זולגות על עלבונם". רחל שפירא נשאלה פעם אם הסְבָרָה כאילו כתבה את השיר על אנשי השירות החשאי נכונה. היא סירבה להכחיש או לאשר, העדיפה לשמור על עמימות, אבל אין שום צורך בעדותה, שכן מילות השיר מדברות בשם עצמן: "אם אהובייך יפקירוך / אם תחניק אותך בגידה / […] אנשי הגשם יכתירוך  /  למלכתם היחידה", היא כמו מעודדת את עצמה, נזכרת  שאין לאבד את התקווה, כי תמיד יהיו מי שיישארו נאמנים לה ויוסיפו לחמם אותה "בפרורי אהבתם".

לא רק אל עצמה פונה המשוררת בשיריה. לא פעם היא מדברת אל אהוב נסתר: "אל תסב את פניך", היא מבקשת בשיר "חלומות"; "בבדידות המטרפת /  עוד אראה בך, חבר", היא מבטיחה בשיר "זר יקר"; "יש בי כח, יש בי כח,  / אל תחוס עלי", היא מפצירה בשיר "אדבר אתך"; "איש לא יראה אותי בוכה, / כי רק בתוך ליבי אתה נוכח",  היא לואטת דבר סוד באוזניו, ובאותה עת, בפומביות החשאית של שירתה, גם באוזנינו.

אבל לא רק על עצמה ועל אהבותיה כותבת רחל שפירא בשיריה. לעתים היא פונה אל שומעיה ומאחלת להם: "שיהיה יומכם כמו מניפה נפרשת /  שיהיה לבכם פתוח לאהוב / קו של אור וקו של חן וקו של חסד", כשהיא נסמכת על נוסח התפילה בברכת שים שלום: "חָיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כּל יִשְרָאֵל עַמֶּךָ"; או שהיא פונה אל "אב שבע ימים ומעשים" ומציעה לו להחביא "את כתונת הפסים / שלא תיפול קנאה", כמו מדברת אל יעקב אבינו; או, בשיר אחר,  מספרת על  מישהו "שנולד ליד הים", בדיוק כמוה, ויש בו "משהו כחולי" (משחק מילים נפלא, המכיל בתוכו באחת את כחול הים ואת חולו).

באחד משיריה המרגשים במיוחד, "היי שקטה" פונה רחל שפירא אל עצמה, אולי בעצם אל אישה אחרת, ומרגיעה אותה במילותיה:

הֲיִי שְׁקֵטָה, עַכְשָׁיו הַכּׂל בְּסֵדֶר
אֲפִילוּ הַמַּחֲנָק עוֹמֵד לְהִשְׁתַּחְרֵר
זֶה לֹא הַגֵּיהֵנוֹם וּבֶטַח לֹא גַּן עֵדֶן
זֶה הָעוֹלָם שֶׁיֵשׁ וְאֵין עוֹלָם אַחֵר.

הֲיִי שְׁקֵטָה כְּאִילוּ אֵין בָּךְ דּוֹפִי
כְּאִילוּ הָאֲוִיר נוֹתֵן לָךְ הֲגַנָּה
כְּאִילוּ הַצָּרוֹת כְּבָר מִתְגַּבְּשׁוֹת לְיוֹפִי
כְּאִילוּ מֵעָפָר פּוֹרַחַת שׁוֹשַׁנָּה.

הֲיִי שְׁקֵטָה כְּמוֹ לֹא עָבַרְתְּ אַף פַּעַם
כְּמוֹ לֹא הָיִית צְרִימָה בַּנּוֹף הַמְּטוּפָּח
כְּמוֹ רָאִית כַּף יָד בְּתוֹךְ אֶגְרוֹף הַזַּעַם
כְּמוֹ אֲלוּמַת הָאוֹר הִנֵּה מָצְאָה אוֹתָךְ.
הֲיִי שְׁקֵטָה, כַּמָּה אֶפְשָׁר לִשְׁטוֹחַ
אֶת הַפְּגִיעוּת מִבְּלִי לַחֲשׁוֹשׁ מֵהַשְׁפָּלָה
כְּאִילוּ הַפְּגִיעוּת עַצְמָה הִיא סוּג שֶׁל כֹּחַ
כְּאִילוּ הַשַׁלְוָה הִיא חוֹף הַבֶּהָלָה.

(הלחין:יהודה פוליקר)

היי שקטה, מפצירה הדוברת, שהרי אין בררה, אלא להשלים עם המציאות; ובעצם, היא אמנם אינה מושלמת, אבל גם אינה איומה כל כך. אולי איננה גן עדן, אבל גם אי אפשר לומר שהיא ממש גיהינום. ככה. זה מה שיש. הדוברת ממשיכה לפנות אל האישה, ופוטרת אותה מאשמה: את יכולה להיות שקטה, כי גם אם יש בך דופי, אין בו חשיבות. את יכולה כבר לשכוח אותו. ושימי לב, היא אומרת לה עוד, אפילו האוויר, החומה הלא קיימת העוטפת אותך בלא כלום, יכול כבר להתחיל להגן עלייך. ואז דברי ההרגעה שלה מתפתחים, משתכללים ומשתנים: שוב אינה מציעה רק השלמה בלית ברירה עם מה שיש, אלא נותנת לאותה אישה אחרת, אולי לעצמה, את האפשרות המופלאה ביותר: את יכולה, היא אומרת, כמו ויקטור פראנקל בספרו האדם מחפש משמעות, למצוא לסבל פשר. תראי, היא מראה, הצרות שלך כבר מתחילות להתגבש ליופי. כלומר – מה שהסב לך כאב נהפך לאט למשהו אחר, ליצירת אמנות שיכולה לגעת בזולת, לדבר אליו. אולי היא מתכוונת לשיר עצמו, זה שהיא שקועה באותו רגע בכתיבתו, ויודעת כי לאחר שתסיים ליצור אותו תגלה שמהעפר צמחה שושנה, מהכיעור, או לפחות מהסתמיות, נולד יופי, מהכאב שהיה כל כך מיותר נשאר משהו שירגש אנשים ויאמר להם משהו על עצמם.

כל מי שחשה פעם שונה, יוצאת דופן, מיותרת, כל מי שדמתה בעיני עצמה לצרימה בתוך נוף המטופח ממנה, כל מי שהרגישה מכווצת מרוב זעם, כמו כף יד חבויה בתוך אגרוף, כל מי שהייתה פגיעה, מושפלת ומבוהלת, לא תוכל שלא להיאחז בשיר הזה, ולפגוש בו את יופייה של רחל שפירא ואת הנחמה שהעניקה, לעצמה, ולזולתה. אז מי בכלל צריך סיפורים על חייה של מי שמסוגלת בכמה מילים להעניק משמעות לחיים של אחרים.


 

בהשקה של ספרי יופי לי, יופי לי ביצעו שני בוגרי תלמה ילין, סיון דהן ויניב טובנהויז, את השיר:

סיון דהן ויניב טובנהויז היי שקטה