“שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה, חָיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כּל יִשְרָאֵל עַמֶּךָ.
בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ, כִי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה’ אֱלֹקֵינוּ תוֹרָת חָיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד, וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרָחֲמִים וְחָיִּים וְשָׁלוֹם.
וְטוֹב יִהְיֶה בְּעֵינֶיֶךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כּל עָמְּךָ יִשְׁרָאֵל בְכֹל עֵת וּבְכֹל שָעָה בִּשׁלוֹמֶךּ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה’, הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בּשָּׁלוֹם.”
אלה מילות הברכה האחרונה הנאמרת בתפילת העמידה, או “תפילת הלחש”, המופיעה במרכז כל התפילות היהודיות: שחרית, מנחה, ערבית, מוסף, ותפילת הנעילה הנאמרת במוצאי יום כיפור.
בתפילת העמידה נאמרות כמה ברכות רצופות, הנוגעות בנושאים שונים. כשמה כן היא: אומרים אותה בעמידה, ברגליים צמודות, ובלחש, וכאמור, האחרונה שבהן היא זאת שבה מבקשים המתפללים שלום, טובה, ברכה, חן, חסד ורחמים לעצמם ולכל עם ישראל.
רחל שפירא לקחה כמה ממילות התפילה הללו, ועיבדה אותן לשיר “מקרוב”:
שֶׁיִּהְיֶה יוֹמְכֶם כְּמוֹ מְנִיפָה נִפְרֶשֶׁת.
שֶׁיִּהְיֶה לִבְּכֶם פָּתוּחַ לֶאֱהֹב
קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶׁל חֵן, וְקֵן שֶׁל חֶסֶד,
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָם גַּם מִקְרוֹב.
שֶׁתִּהְיוּ קָלִים בָּעֲנָנִים
וְתִזְכּוּ לְשֹׁרֶש בַּשָּׁמַים
קו שֶׁל חֵן וְקָו שֶׁל רַחֲמִים
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת גַם מִקְרוֹב.
שֶׁתַּבִּיטוּ בָּעֵינַיִם
וְאַחַר הַצָהָרַיִם
מִישֶׁהוּ יִקְרָא מִן הַמִּרְפֶּסֶת
וְשִׁמְכֶם יִהְיֶה כְּלַחַן וְאִתּוֹ תּוּכְלוּ לָקַחַת
קו שֶׁל אוֹר, וְקָו שֶׁל חֵן וָחֶסֶד.
שֶׁתִּהְיוּ עֵרִים כְּסַקְרָנוּת שֶׁל יֶלֶד
וְשִׁירְכֶם יָבִיא לָכֶם מִן הַשׁוּרוֹת
קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶל תֹּם, וְקַו שֶׁל תְּכֵלֶת
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָם גַּם מִקָרוֹב.
שֶׁיִּהְיֶה חַלוֹן לַכּוֹכָבִים
וּלְכָל סִפּוּר יִהְיֶה שוֹמֵעַ
שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לָאֲהוּבִים
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת גַּם מִקָּרוֹב.
שתַּבִּיטוּ בָּעֵינַיִם
וְאַחַר הַצָּהֳרַיִם
מִישֶׁהוּ יִקְרָא מִן הַמִּרְפֶּסֶת
וְשִׁמְכֶם יִהְיֶה כְּלַחַן
וְאִתּו תּוּכְלוּ לָקַחַת
קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶׁל חֵן וָחֶסֶד.
שפירא עיצבה דימוי של מניפה שכל אחד מקפליה – הקווים היוצרים אותה – מכיל ברכה. על ה”חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים” מהתפילה הוסיפה שפירא קו של אור שמאפשר לראות, ואז פירטה את טובן של הברכות: היא מאחלת לשומעיה להיות קלים, ועם זאת – בעלי שורשים. להיות אהובים: שמם בפיו של מישהו שיקרא אליהם מהמרפסת יישמע להם כמו מנגינה מושרת, ודברים שירצו לספר יישמעו בתשומת לב ומתוך תחושה של קרבה ואהדה. עוד היא מאחלת להם לזכות בסקרנות ילדית, שהרי סקרנות כזאת מאירה את העולם ומשווה לו את הקסם שהמבט הראשוני מוסיף לפלאים המקיפים אותנו.
כמה יפות מילות שירה של רחל שפירא, שמיכאל בן דב הלחין והזמרת רוחמה ביצעה. כמה היטיבה לקחת את המילים מהתפילה, להוסיף עליהן וכמו להרחיב אותן ולתאר את משמעויותיהן.
בזכות האופטימיות והאהבה השרויים בשיר, ובשל נימת התפילה והברכה, מרבים לקרוא את “מקרוב” בבתי ספר ובגנים, בעיקר בהקשר של פתיחת שנת הלימודים, וגם במקומות שבהם דוגלים ברוחניות או עוסקים בה. כך למשל הוצג השיר בכנס אקדמי שעסק בקשר בין פסיכותרפיה וייעוץ לרוחניות או במפגש של “אחוות נשים” שכלל מופע בשם ״הביטו אל האור״. אנשים בוחרים בשורות ממנו כ”משפט השבוע” שלהם, ומורים מבקשים מתלמידיהם ליצור מניפת נייר ולכתוב או לצייר בכל אחד מקפליה את האיחולים שלהם לשנה החדשה.
בריאיון עיתונאי נדיר שהעניקה רחל שפירא לעיתון מעריב סיפרה המשוררת, שהיא סרבנית ריאיונות ידועה, כי היא “קשורה לסתיו ומרבה לכתוב עליו”. אכן, הוסיפה, היא יודעת “שיש בארץ חבורה של מכחישי סתיו”, אבל היא מתנגדת לעמדתם. “בטח שבמקום שבו אני חיה יש סתיו, ומי שלא מאמין, מוזמן לבוא אלינו ולראות את גבעת הכורכר, עטורה בחבצלות”, הוסיפה. לכן, סיפרה, היא אוהבת לכתוב על חודש תשרי ועל הסתיו הישראלי הנוח והנעים, בניגוד לסתיו שתיארו משוררים שלא נולדו בארץ, ותיארו עונה אפלולית וקודרת.
בסתיו מתחילה שנת הלימודים ומגיעים חגי תשרי: זמן שמתאים לתפילה ולברכה המאחלת לנו “לָקַחַת / קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶׁל חֵן וָחֶסֶד”.
אבל השנה, שנת הקורונה, נראה שהכול השתבש: שנת הלימודים התחילה ונעצרה כעבור ימים אחדים, הסגר השני שהוטל עלינו, החששות הבריאותיים והכלכליים והחרדות הקיומיות שרבים חשים רק מדגישים את מילות השיר, ואת הרצון והתקווה שישובו אלינו עד מהרה ימים של חן וחסד.
