תגית: פרויד

זיגמוינד פרויד: איך ומדוע פוגעות הנשים בתרבות

כבר תפשנו כי אחת המגמות העיקריות של התרבות היא לאגד את בני האדם לכדי יחידות גדולות. אבל המשפחה אינה רוצה לוותר על היחיד. ככל שמהודק יותר ליכודם של בני המשפחה, כך שכיחה יותר נטייתם להסתגר מפני אחרים, וכן קשה עליהם יותר הכניסה למעגל החיים הרחב יותר. אורח חיי היחד עתיק יותר מבחינה פילוגנטית, האדם חי בו עוד רק בימי ילדותו. וצורה זו מתגוננת וממאנת לפנות מקומה לאורח החיים התרבותי, שהתפתח בתקופה מאוחרת יותר. ההתנתקות מן המשפחה נעשית בגדר משימה לכל אדם צעיר, ולעתים קרובות מאוששתו החברה לפתור משימה זו במנהגי פולחן של בגירה וכניסה לחברה. עולה בנו הרושם, כי קשיים אלה טבועים בכל התפתחות נפשית, ובעצם בכל התפתחות אורבנית

מלבד זאת מעוררות הנשים עד מהרה מגמה הנוגדת את גורם התרבות. אותן נשים עצמן,  שתחילה הניחו את היסוד לתרבות בתוקף דרישותיהן לאהבה, הן המשפיעות עתה עליה השפעה משהה ובולמת את התרבות. הנשים מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין. עבודת התרבות נעשית יותר ויותר לעניינם של הגברים, מטילה היא עליהם תפקידים קשים יותר ויותר, כופה עליהם עידוני יצר שאין לנשים הכשרה יתרה אליהם. כיוון שיש גבול לכמויות האנרגיה הנפשית שברשות האדם, חייב הוא להסדיר את משימותיו בדרך חלוקה תכליתית של הליבידו. מה שהוא צורך למטרות תרבותיות שולל הוא במידה מרובה מן הנשים ומחיי המין. העובדה שהוא עושה תמיד בחברת גברים והוא תלוי ביחסם אליו, גורמת לו להתרחק ממשימותיו כבעל לאשתו וכאב לילדיו. כך באה האישה, בתוקף תביעות הַתַּרבות, לראות עצמה נדחקת לקרן זווית, והיא נוקטת עמדה עוינת לתרבות זו.

תרבות בלא נחת ומסות אחרות לעברית: אריה בר

זיגמונד פרויד, "קושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה": האם הוא עדיין רלוונטי?

"אני מבקש עכשיו לתאר את הנרקסיזם האוניברסלי של גברים" כתב פרויד במאמרו "קושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה" (תרגום כותרתו לאנגלית: "A difficulty in the Path of Psychoanalysis") שהתפרסם ב-1917, והוא כולו כתב הגנה לשיטה הטיפולית שפיתח: הפסיכואנליזה.

דברים רבים השתנו במאה השנים שחלפו מאז שהתפרסם המאמר, כשפרויד נאלץ להסביר ולהדגים רעיונות שהפכו מאז לנחלת הכלל. כיום הדברים נראים כמעט מובנים מאליהם: מי לא יודע שיש לנו לא-מודע, והוא שולט בנו!

מאז ימיה הראשונים עברה הפסיכואנליזה שינויים ומהפכים. בתחילת הדרך נאלץ פרויד להסביר את השיטה שנועדה להפגיש את המטופלים עם הלא מודע שלהם, זה שיוצר נוירוזות, כשהאגו חש שהדחפים המיניים מסכנים אותו, ולכן מדחיק אותם. בהמשך נעשתה הפסיכואנליזה חזות הכול. מטפלים דגלו והאמינו שרק בעזרתה אפשר לרפא פגיעות נפשיות. כיום, אחרי שהכול הפנימו את רעיונותיה הבסיסים, הפסיכואנליזה שוב אינה נחשבת כשיטת טיפול בלעדית או אפילו מיטבית.

פרויד אמנם לא מנכס לעצמו בלבד את הרעיון שיש לבני האדם "לא מודע", ומייחס אותו לשופנהאואר, אבל לטענתו החידוש שלו נובע מכך שהשיטה הטיפולית שפיתח, המתבססת על התפישה שאין לאגו שליטה מלאה על מה שלא ידוע לו, שוב איננה רעיון מופשט, אלא דרך פעולה מעשית שיכולה לעזור לכל מי שרוצה "להיפטר" מהנוירוזות הבולמות אותו ומפריעות לו לחיות חיים מלאים ומשוחררים.

"אתם מתנהגים כמו  שליט אבסולוטי, שמסתפק במידע המגיע אליו מפקידיו הממונים, בדרגות הגבוהות ביותר; מלך שלעולם אינו יורד אל העם כדי להאזין לרחשי לבו. הביטו פנימה, הסתכלו לתוך המעמקים שלכם, הכירו את עצמכם! רק אז תוכלו להבין את הסיבה הבלתי נמנעת למכאוביכם, ואולי תימנעו מהם בעתיד," הוא מפציר  בקוראיו, עד שמתעורר כמעט הרצון לרוץ ולחפש את הפכיסואנליטיקן הראשון ולהתחיל לעבור אנליזה…

אחד החלקים המעניינים במאמר הוא הסקירה של ההיסטוריה האנושית, שפרויד מסכם אותה בכמה משפטים. לטענתו האנושות ספגה שלוש "מכות" או "פגיעות":

"הקוסמולוגית" – כשהתחוור לאדם שכדור הארץ אינו מרכז היקום – השמש אינה סובבת סביבו – ולפיכך הוא אינו האדון השולט, עתיר זכויות היתר. (הלוואי שמישהו היה מצליח להבהיר זאת לנשיא ארצות הברית הנוכחי, שמתכחש להשפעה ההרסנית שיש לאדם על סביבתו. טראמפ החליט כידוע לסגת מהחתימה על הסכם פריז, שנועד לצמצם את פליטת גזי החממה).

"הביולוגית" – כשהאדם הבין כי בעצם איננו יצור נעלה, שנברא "בצלם אלוהים", אלא הוא רק עוד חיה. בהקשר זה מעניין ההסבר של פרויד לפיו ילדים דומים לאדם הפרימיטיבי. דווקא הוא, לפני "המצאת" הדתות המונותיאיסטיות, לא התכחש לחייתיות שבו. הדתות הן אלה שרוממו את האדם לדרגה גבוהה, מעל לחיות, ודרווין, במוצא המינים, החזיר אותו אל התפישה העצמית המקורית שלו. גם ילדים מרגישים זיקה לחיות, ולכן, למשל – טוען פרויד – אינם מופתעים כשחיות באגדות "מדברות".

הפגיעה השלישית שחווה האדם היא "הפסיכולוגית" שאותה מתארת הפסיכואנליזה: התחוור לאדם כי בעצם אינו הריבון על מחשבותיו הנסתרות, על דעותיו ועל תחושותיו. בנפשו "מתרוצצים" דחפים מודחקים וכבושים, והם מנהלים אותו, בלי שידע כלל על קיומם.

מהו אם כן הקושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה, על פי המאמר שלפנינו? כמובן: הצורך לשכנע את הציבור, מטפלים ומטופלים כאחת, בצדקת דרכה. ההיסטוריה מוכיחה שבכך לפחות פרויד הצליח.

עם כל היופי שבדבריו, לפעמים נדמה כאילו האנושות, שאינה נעה בכיוון אחד, במה שמכנים "התפתחות" או "התקדמות", שוב מתכחשת אליהם. בעולם כולו מתרחשת בתקופה האחרונה מעין ריאקציה (אולי: נסיגה?) בחזרה אל הדת – מה שנהוג לכנות בישראל בימים אלה "הדתה", וכך לא רק אצלנו, אלא גם במקומות אחרים. רבים סבורים שוב ש"מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה" (קהלת ג' י"ט), שדרווין טעה, ושהעולם נברא בשישה ימים. לאחרונה דווח כי הורים בארצות הברית מסרבים לאפשר לילדיהם ללמוד על האבולוציהוגם בישראל יכולים תלמידים רבים לסיים את חוק לימודיהם, בלי שלמדו על תורתו של דרווין. (לעומת זאת, מעניין לציין שהטבעונות, הנובעת מהזדהות עם החיות ועם אהדה למצוקתן ולאכזריות באופן שבו מגדלים אותן ואז הורגים אוכלים אותן, עושה לה יותר ויותר נפשות).

ועוד הערה קטנה לסדר, והיא נוגעת במשפט המצוטט כאן, בראשית הדברים. מדובר  בציטוט  המעורר רצון לנופף לעבר פרויד באצבע מתרה. ה"נרקסיזם האוניברסלי של גברים"? האומנם? ניסוח כזה לא היה עולה כיום על הדעת. על פי הסטנדרטים (המוצדקים, לעניות דעתי!) של התקינות הפוליטית היה עליו להשתמש במילה "בני אדם", people באנגלית ולא "men". אמנם בהמשך הדברים הוא מדבר על "האדם" באופן כללי, ובכך כולל מן הסתם גם את המחצית האחרת של האנושות, אבל אני חושדת, בכל זאת, שפרויד ראה "גברים" כבני אדם תקניים וסטנדרטים. הניסוח מזכיר את הפתגם המגונה, לפיו: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם, והם אישה נאה, דירה נאה, וכלים נאים".  הזהו האדם?


הנה קישור אל המאמר המלא, בתרגומו לאנגלית.

 

סימון דה בובואר: נכתב עליה כי הנשים חייבות לה הכול. מדוע, אם כך, חשה מרומה?

השעה עשר לפני הצהריים. זה עתה גמרה את סידורי הבוקר שלה. אין מי שיסיח את דעתה, שיתבע ממנה תשומת לב, שירותים, הקשבה: היא גרה לבדה. כך, מאז ומתמיד. עכשיו היא מתיישבת ליד שולחן הכתיבה שלה, בחדר האורחים הגדול, המוצף אור שמש, שמשמש לה גם חדר עבודה. על השולחנות הפזורים בחדר מונחים חפצי נוי שאספה במסעותיה בעולם. עד השעה אחת תכתוב ברצף, בלי שום הפרעות, ואז תצא לפגוש חברים. בחמש בדיוק תחזור לכתיבה, בדירתה שברובע  מונפרנס בפאריז, או אצל ידידה לחיים, ז'אן פול סרטר, הפילוסוף הנודע, שגר במרחק חמש דקות הליכה ממנה.

דה בובואר בביתההיא סימון דה בובואר, מחברת הספר המין השני, שראה אור בשנת 1947. הספר עצום הממדים – אורך שני כרכיו בעברית יותר מאלף עמודים  – היה לציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית.

המין השני
ידיעות ספרים, לעברית: שרון פרמינגר

"גבר מוגדר כיצור אנושי. אישה – כנקבה. וכשהיא נוהגת כבן אנוש, טוענים נגדה שהיא מחקה את הגבר," כתבה דה בובואר, וגם: "נשים אינן נולדות נשים, אלא נהפכות לנשים," וקבעה בכך את האבחנה בין מין למגדר. תנאים חברתיים, התכחשות ליכולותיהן של נשים, שלילת זכויותיהן, את כל אלה בחנה בניתוח היסטורי, כלכלי, סוציולוגי, אנתרופולוגי, ספרותי ופסיכולוגי, תקפה את מה שכתב פרויד על המיניות הנשית, והציבה בפני קוראיה מראה משקפת לעיוות הבלתי נתפס: ראיית המגדר הנשי, המונה לפחות מחצית מהאנושות, כמין האחר.

המין השני היה ספר שעיצב את המציאות. הוא היה מקור של השראה וכוח לנשים רבות. "הוא שינה לי את החיים!" אמרו עליו רבות. כמובן שגם הותקף קשות. אמרו על המחברת שהיא לא מסופקת, קרה, נימפומנית, פאלית, נשים שנתפשו קוראות אותו בשנות החמישים והשישים נחשבו חתרניות.

סימון דה בובואר כתבה גם יצירות פרוזה – שבעה רומנים שעל אחד מהם, המנדרינים זכתה בפרס גונקור, לימדה, הייתה פעילה נגד מלחמת צרפת באלג'יריה. הישגיה היו כאלה שבמותה, בשנת 1986, הכריזה כותרת בעיתון: "נשים, אתן חייבות לה הכול!"

ועם זאת, ולמרבה התמיהה, כתבה דה בובואר בערוב ימיה שמבחינתה, ההישג החשוב ביותר בחייה היה הקשר שלה ארוך השנים, עד ליום מותו, עם סרטר.

סימון וסרטר
סימון דה בובואר וסרטר

הם לא נישאו, לא חיו באותו בית, לא הולידו ילדים. מלכתחילה ערכו ביניהם הסכם: אהבתם היציבה לא תמנע מהם פרשיות אהבה אחרות. היא הסכימה. ייתכן שמבחינתה סרטר רק נהג לפי הדפוסים הבורגניים שהכירה. כך נהג אביה. כך נוהגים גברים. אלה הזכויות הטבעיות שלהם. ההבדל במקרה שלה: הם יהיו שווים. כלומר – גם היא תוכל לנהוג כרצונה. אכן, כך היה. הם דיווחו זה לזה על התנסויותיהם, עודדו, תמכו, תיארו את מעשיהם, והיא אף עזרה לו למצוא לעצמו נשים. ובכל זאת, בתוך השוויון שקבעו להם, נראה שסרטר היה שווה הרבה יותר. היו לו אינספור פרשיות אהבים. גם היא נטלה לעצמה חירויות, גם עם נשים, אבל הקשרים שלה היו ממושכים ועמוקים יותר. בכתביה, באוטוביוגרפיה שלה, בספרה "מכתב פרידה מסרטר" שראה אור ב1981, שנה אחרי מותו, ניכר שסבלה מקנאה.

דה בובואר וסרטר
סימון דה בובואר וסרטר

עשרים ואחת שנה לפני מותה, התראיינה דה בובואר לעיתון "פריז רוויו". הכתב שאל מדוע כתבה שהיא "נדהמת לגלות עד כמה היא מרגישה שרומתה."

"יש הסוברים שאת רואה בחייך כישלון," הוא אומר, בעצם – שואל.

היא מכחישה זאת, ומסבירה: "אני מדברת על הנערה בת השבע עשרה שחלמה בכפר ליד עץ הערמון על מה שתעשה בהמשך חייה. עשיתי כל מה שרציתי, כתבתי ספרים, למדתי, אבל בכל זאת רימו אותי, כי לעולם לא יהיה יותר מכך."

אכן.

טור על סופרות באקס נט

גרדיווה של פרויד, ופנייה לאישה שנזכרה באונס, בעקבות חלום שחלמה

ארכיאולוג גרמני צעיר, נורברט האנולד שמו, מתפעל מתמונת תבליט עתיקה שמצא ברומא. מפוסלת בו נערה צעירה שצורת הליכתה, נגיעת הבהונות על האדמה, מושכת את לבו. הוא בטוח שגם האמן עיצב את דמותה כי נמשך אל דריכת הרגל המיוחדת שלה.

האנולד מקבל יציקת גבס של התבליט, ובשובו לגרמניה תולה אותה בחדר העבודה שלו. הוא עסוק מאוד בנערה ואפילו מעניק לה שם: גרדיווה, כלומר  − "הפוסעת נכחה". הוא שוקע במחשבות עליה. תווי פניה אומרים לו שהייתה יוונייה, והוא מחליט שזאת בת אצילים הצועדת לעבר מקדש האלים.

גרדיווה מלא
תבליט גרדיווה שהיה תלוי בחדר העבודה של פרויד

המחשבה על כך שגרדיווה התהלכה בעיר סואנת מטרידה אותו, ולכן הוא מחליט שחיה בפומפיי. תהייה חדשה עולה בדעתו: האם כך באמת פוסעות נערות צעירות? כדי לברר זאת הוא מתחיל לעקוב ברחובות עירו אחרי נשים צעירות, לוטש עיניים ובוחן את צעידתן ואת פסיעות רגליהן, עד כדי כך שהוא נחשד בהטרדה, וזוכה למבטים נרגזים. הוא אפילו לא מרגיש בהם, וממשיך בבדיקות, אך מתאכזב לגלות שהמציאות אינה עוזרת לו לאמת את צורת ההליכה של גרדיווה שלו.

לילה אחד הוא חולם חלום בלהות: הוא עד ראייה להתפרצות הגעש של הווזוב ולחורבנה של פומפיי. בחלומו הוא רואה את גרדיווה, קורא לה, והיא מביטה בו וממשיכה לפסוע, עד שהיא נשכבת על מדרגה בפתח המקדש, מחווירה ונהפכת לפסל שיש לבן.

כשהאנולד מקיץ מתחוור לו ששאון החורבן ששמע בחלומו לא היה אלא קולות העיר שבה הוא גר. החלום אינו מתפוגג מתודעתו: עתה הוא בטוח שנכח בגופו בחורבן של פומפיי, והוא מתאבל על מותה של גרדיווה. עודו שקוע בכאב, ההזיה מתעצמת: הוא רואה מהחלון דמות של אישה חולפת, זהה במראה ובהליכתה לגרדיווה! הייתכן?

מחשבותיו מתקדמות: עתה ברור לו שצעדיה המיוחדים של הנערה שחלם עליה הותירו עקבות בלבה המאובנת. הוא מחליט לנסוע לפומפיי, כדי לחפש שם את טביעות הרגליים, עקבות הצעדים המיוחדים במינם של נערה שהמציא והתאהב בה עד כלות, בלי להבין כלל שהוא מאוהב. הוא בטוח שכל עיסוקו מדעי: הוא הרי ארכיאולוג. אדרבא, כל מה שקשור בחיי הרגש והגוף דוחה אותו: בדרך לאיטליה נוסעים אתו כמה זוגות בירח דבש, והאהבהבים שלהם מעוררים בו שאט נפש.

זמן קצר אחרי שהאנולד מגיע לפומפיי קורה דבר פלאי: הוא רואה אותה! גרדיווה מהתבליט, גרדיווה מהחלום, חולפת על פניו, פוסעת זריזה וקלת רגליים, נעלמת לרגע קט, ואז מופיעה שוב, בפתח של בית. בהיכנסו לשם הוא רואה אותה יושבת, ועל ברכיה חפץ, אולי עלה גומא.

האם סיפורו דומה לזה של פיגמליון שהתאהב ביציר כפיו, בפסלה של גלתיאה? האם, כמו בסיפור המיתולוגי ההוא, חסו עליו האלים והפיחו רוח חיים ביציר דמיונו? האם האנולד דומה לאמן שמתאהב ביצירתו, (ואולי גם לנרקיס המתאהב בבבואתו המשתקפת אליו מהמים שמהם צמח)?

מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה
הוצאת דביר. לעברית: אריה בר

את סיפורו של הארכיאולוג שהתאהב בדמות שהגה וחלם כתב סופר דני, וילהלם ינסן. זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, נתקל בסיפור, וניתח אותו לראשונה בשנת 1907. חיבורו הופיע בספר מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה,  ונקרא "השיגיונות והחלומות בסיפור גרדיווה של ו' ינסן". שיגיון, כפי שהופיע בתרגום משנת 1967 (ובמהדורה שבידי – בשנת 1988), הוא "דלוזיה", ולפי החלטת האקדמיה העברית המונח העכשווי הוא − רעיון שווא, או מחשבת שווא.

בנקודה זאת בניתוחו עוצר פרויד ותוהה: האם המבוכה שהקורא חש נוכח הופעתה של דמות הרפאים הבלתי אפשרית נובעת מכך שתפיסת המציאות המעורערת של האנולד מבלבלת גם אותנו? לחלופין – האם החליט הסופר ליצור בסיפור הזה מציאות שונה, ספרותית, שהחוקים בה שונים ואינם אמורים להתיישב עם ההיגיון, כמו למשל בזאת של המלט ששם רוחות מדברות עם בני אדם, או במקבת עם המכשפות? שדים ורוחות, או תעתוע?

שתי האפשרויות מתבטלות בשל פרט קטן שמתאר הסופר: כף רגלה של גרדיווה מניסה לטאה שנמלטת מפניה. הנערה מציאותית אם כך, וגם אינה הזיה של הארכיאולוג, אך הוא עדיין אינו מבין זאת. הוא פונה אליה "בלשון רומא". היא צוחקת ומשיבה לו בגרמנית.

כאן הקורא, בניגוד להאנולד, מתפקח ומבין: לא נכנסנו בקריאה לעולם שהחוקיות שבו שונה מזאת של המציאות המוכרת. הנערה שאליה פנה היא בשר ודם, גרמניה צעירה ונבונה, שמשתפת פעולה עם האנולד, כדי, כך מסביר פרויד, לעזור לו להחלים, ולא רק ממחשבות השווא שלו.

התפקחותו של האנולד, היזכרותו, הבנתו את המציאות החומרית, מתרחשת בהדרגה. הנערה מבינה שעליה להיכנס לעולם ההזיות שלו, כדי שיוכל לצאת ממנו. היא אינה מתעמתת אתו ישירות, אלא חושפת את עצמה לאט. תחילה – פונה אליו, לתדהמתו, בשמו. איך ייתכן שהיא יודעת אותו? היא מציעה לו להצטרף אליה לסעודה קלה, אוכלת את חלקה בתיאבון של אישה בשר ודם, ובה בעת אומרת לו שהיא חשה כאילו אכלו ביחד עוד לפני אלפיים שנה.

חולף זמן לפני שהיא מזכירה לו מי היא: שכנתו זואי. בילדותם נהגו לשחק ביחד, והיו חברים קרובים. האנולד "שכח" אותה, ובעצם, מסביר פרויד, הדחיק את רגשותיו כלפיה. אלה נשארו כמוסים בתוכו.  כשהתאהב בתבליט המפוסל, ראה אותה לנגד עיניו, בלי להיות מודע לכך. אכן, את צעידתה המיוחדת של זואי חיפש, ולמעשה התאהב ב"גרדיווה" רק משום שהזכירה לו את אהבתו הנשכחת. הזיותיו אינן אלא הדים לזיכרונות מהילדות.

האנולד בורח אל הארכיאולוגיה, וזואי אומרת לו: "חייב אדם קודם למות בשביל לחזור לחיים," ומוסיפה – "הלא זוהי דרכם של ארכיאולוגים, לא כן?" בדבריה היא נקשרת אל דמותה של גרדיווה, ובה בעת מחזירה את האנולד אל המציאות. היא גם אומרת לו שהתרגלה "להיות מתה", ובכך יש כפל משמעות שהאנולד מבין אותו בשלב הראשון כמשמעו, בלי לעמוד על האירוניה שבדבריה: מבחינתו היא גרדיווה המתה, מנקודת המבט שלה היא האישה שכמו מתה לו, רק משום ששכח אותה והעלים מתודעתו את אהבתם.

פרויד מסביר כיצד, בדיוק כמו אצל האנולד, מתפקחים גם חולים שהוא מכיר במציאות, ברגע שהמודחק הטמון בלא מודע עולה ומגיע אל המודע. בהערת שוליים הוא מדגיש כי "היום, בשנת 1912… [בניגוד לזמן שבו  כתב את החיבור, חמש שנים לפני כן] התנועה הפסיכואנליטית שיזמתי עשתה מאז נפשות רבות ועודנה מוסיפה להתפשט."

הוא מבאר מושגים שנהפכו לנחלת הכלל מאז שכתב עליהם כאן. למשל: מה פשרה של הדחקה, שהיא, לדבריו, "ביטוי דינמי" המרמז על כך שיש בנפש כוחות המבקשים להביא את המודחק אל התודעה.

הוא מביא דוגמאות המאיירות כיצד המודחק צף ועולה לפני השטח: למשל, ציור
של פליסיאן רופס     "הפיתוי של סנט אנטואן", שבו נראה "נזיר סגפן המחפש מפלט לנפשו, ודאי מול פיתויי העולם הזה, מול תמונת הגואל הצלוב," והנה הצלב הולך ושוקע, ובמקומו עולה "דיוקן זוהר של עירום אישה, כולה תאוות בשרים". דוגמה אחרת: דמות בסיפור של ז'אן ז'ק רוסו, בחור צעיר שמבקש לברוח מהמיניות אל המתמטיקה, אבל שם תרגילים כמו "שני גופים המתקרבים זה אל זה במהירות", או ההנחיה "לחסום חרוט בתוך גליל שקוטר בסיסו…" מסעירים ומבלבלים אותו.

ציור של פליסיאן רופס
הפיתוי של סנט אנטואן, מאת פליסיאן רופס

פרויד מצביע על קשרים רבים בסיפור שמראים כיצד פועלת ההדחקה. למשל, פירוש השם גרדיווה מזכיר את משמעות שמה של זואי, ששם משפחתה ברטגאנג, כלומר, בגרמנית, "הזוהרת בהילוכה".

כך הוא מנתח גם את חלומו של האנולד, ומסביר כי "יש שיעור של אמת במראות שראה." גם בחלום מתקיים, לפי פרויד, "המאבק בין המודחק והשולט", כי "מראות החלום הם… תולדות הפשרה" של אותו מאבק. הוא קובע כי ידוע לנו הכלל: "דברים שאתה שומע בחלום מקורם תמיד בדברים ששמעת." החלום מעלה אל התודעה את הרגשות שהודחקו. הוא תחילת הדרך אל הריפוי. הוא מביא את האנולד לפומפיי, אליה נס מהחיים שבהם אהובתו גרה בבניין הסמוך, חלון מול חלון. כמו באחד מסיפוריה של שחרזדה שבו האדם שנמלט מפני מותו ומגיע לעיר אחרת פוגש בו בכיכר השוק, שם מברך אותו מלאך המוות ומודה לו על כך שהגיע אל הפגישה היעודה בזמן ובמקום, כך גם האנולד: הוא מרחיק עד איטליה, כי שם עליו להיפגש שוב עם רגשותיו המודחקים, עם האהבה והתשוקה שמחכים לו. החלום מצביע על פומפיי הקבורה בין ההריסות, ממש כמו ההדחקה הנפשית של החולם.


לפני ימים אחדים התפרסמה פסיקה של בית המשפט העליון. בפסיקה נדחה ערעורו של נאשם שנגזרו עליו ארבע עשרה שנות מאסר בגין פגיעות אינוס ומעשים מגונים שעשה בבתו בילדותה. הבת נזכרה במעשים הקשים שנעשו בה לאורך שנים, מאז שהייתה כבת שלוש, עד שמלאו לה אחת עשרה, בעקבות חלום שחלמה בבגרותה. במשפט תיארה את סערת הנפש שחשה כשהקיצה מהחלום, וכיצד נזכרה במעשים שהדחיקה לאורך שנים.  בית המשפט הרשיע את הנאשם על סמך ראיות תומכות, עדויות של בני משפחה, וסתירות מהותיות בעדותו של הנאשם.

עם זאת, היו אנשים בציבור הישראלי שהפסיקה נראתה להם תמוהה. בחינת – איך ייתכן שמרשיעים אדם "על סמך חלום". מסתבר שהמנגנון שתיאר פרויד, שבו חלום מעלה אל פני השטח ידיעות מודחקות, היה נהיר לשופטים (וכמובן שגם לפסיכולוגים המומחים שהעידו מטעם התביעה). אנשים רבים מדי לא חסו על הנפגעת, לא הבינו, וחמור מכך − גם לא ניסו להבין − את הייסורים שעברו עליה, ומן הסתם הוסיפו עליהם שלא לצורך, בגסות ובאכזריות.

מכאן אני מבקשת לחזק את ידיה ואת רוחה ולומר לה: את צודקת.  אמת דיברת. הבלהות שחווית במציאות האמיתית, שהתעוררו כשחזרו אלייך בחלום, שהשתחררו מההדחקה והביאו אותך לתבוע את המענה שלך לדין, לא יוכלו להיעלם. מה שקרה הוא חלק מחייך. אבל לפחות את יודעת שקיבלת הכרה מכל הערכאות השיפוטיות ושהשופטים, אך לא רק הם, מאמינים לך. שהצדק נעשה. אני מקווה שיש בכך נחמה.