• המצפון הוא תולדה של הוויתור על היצר.
• תרבות פירושה תהליך ההתפתחות ההכרחי מן משפחה אל האנושות.
• האני העליון של התרבות מעצב את האידיאלים שלו ומעלה את תביעותיו; מכלול התביעות שעניינן יחסי בני-אדם בינם לבין עצמם מתקרא מוסר.
• השאלה היא – איך לסלק את המכשול הגדול ביותר מלפני התרבות – הנטייה לתוקפנות, הטבועה במערכת של האדם, תוקפנותו נגד אדם. ומעצם הטעם הזה יש לנו עניין מיוחד במצוות “ואהבת לרעך כמוך”, שהיא מן הסתם אחרון ציוויי האני העליון של התרבות.
• מצוות “ואהבת לרעך כמוך” מבטאת את שלילתה הקיצונית של התוקפנות הטבועה באדם, וזו דוגמה מצוינת לדרכו הלא-פסיכולוגית של האני העליון של התרבות. את המצווה הזאת אי אפשר לקיים כלשונה.

תומס אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי שפרסם מחקרים רבים בתחומו. ב-2014, בהיותו בן 68, פרסם אוגדן ספר פרוזה ראשון, הפרטים שהושמטו, וכעבור שנתיים פרסם רומן נוסף, “The Hands of Gravity and Chance” שתורגם לאחרונה, וזכה לשם העברי (התמוה!)  לא אימא שלי.

אוגדן אינו רק חוקר בתחום הפסיכואנליזה. לאורך השנים הוא פועל גם כמטפל וכמדריך במכון הפסיכואנליטי של צפון קליפורניה.

דומה כי את הפרקטיקה הנהוגה בחדר הטיפולים הביא אתו אוגדן אל הרומן השני שכתב. המטפלים בנפש האדם אינם אמורים להתייחס אל המטופלים שלהם בשיפוטיות (כמובן שאם מדובר במעשים פליליים, מוטלת עליהם חובת דיווח).

גם סופרים אינם אמורים לשפוט את הדמויות שהם בוראים, אבל האופן שבו אותן דמויות מתקיימות אמור לייצג עמדה: מוסרית, אתית, אסתטית, או את כל אלה כאחת. ספרות (אמנות!) איננה זהה לטיפול נפשי. מטרותיה שונות. היא מבקשת לייצר חוויה אצל הקורא, ורצוי שתעורר בו מחשבות; שתציג דילמה שאין לה אולי פתרון, אבל שעצם העיסוק בה חשוב. וכן, במיטבה היא יוצרת גם  תחושה של התעלות הנפש, או סתם התרגשות שמקפלת בתוכה  משמעות.

בספרו השני מצליח אוגדן בהחלט להעניק לקורא חוויה. הרומן קריא מאוד. העלילה מתפתחת בקצב מהיר, מסקרנת, ומושכת. אין ברומן שום רגע דל, כל כולו תהפוכות והפתעות.

עם זאת, הספר אינו חף מבעיות.

אחד העקרונות הראשונים שמלמדים בסדנאות כתיבה נקרא “showing, not telling”, במילים אחרות: התביעה מכותבים לספר “את” ולא לספר “על”. שהרי קל מאוד לספר על משהו. אפשר למשל לספר בקווים כלליים, על אנה קרנינה: אישה נשואה שקצה בבעלה, מתאהבת בגבר שרמנטי, עוזבת את הבית (ואת בנה), יולדת למאהב בת, סובלת מהתנכרות החברה שדנה אותה לכף חובה כי היא חיה בחטא, וכן הלאה. זאת כמובן דוגמה גסה מאוד, שאיש לא יראה בה ספרות. אלא שכותבים נוטים לא פעם לפנות אל הדרך הקלה,  ואז תיאוריהם חיצוניים. במקום לתת לדמויות לפעול ולהביע את עצמן, ולאפשר לקורא להבין מה עובר עליהן, מה הן חשות, רוצות, חושבות, הסופר מספר לנו על אודותיהן. אוגדן נוהג כך מדי פעם (דוגמה אחת קטנה: “ארין היה ילד טוב לב ומתחבב בקלות”), כשם שעשה, אגב, בחלקו האחרון של הרומן הקודם שכתב.

בעיה נוספת: תיאור המציאות הקלסטרופובית של המשפחה יוצאת הדופן שאוגדן מביא בפנינו בספר לא תמיד משכנע. כתיבה משובחת יכולה ליצור כל מציאות שהיא, והיא תיראה לנו קוהרנטית ומתקבלת על הדעת, אם הכותב מיומן די הצורך, אבל בספר שלפנינו מצאתי את עצמי תוהה מניין בעצם מגיעים כל מיני פרטים, שצצים ונעלמים, ומעוררים תחושה שאינם אינהרנטיים לסיפור. נראה כי הכותב החליט עליהם מלכתחילה, והכניס אותם לרומן, לצרכיו. כך למשל דמיאן, אחד הגיבורים הראשיים בסיפור, מתגלה לגמרי במפתיע כאדם בעל יכולות יוצאות דופן בתחום הספרות, כמפרש וכחוקר. אבל מניין הגיעו היכולות הללו? לא היה להן שום אות מבשר. הן נולדו כשדמיאן החל ללמוד באוניברסיטה, ונמוגו מהסיפור כשאותו דמיאן החליט לפרוש מכתב העת הספרותי שבו שימש סגן עורך. לא משכנע! כך גם בעניין המציאות הקלסטרופובית, המשרתת את צרכיו של הסופר, אבל אינה אמינה. איפה האנשים האלה עובדים? אין להם שכנים? עמיתים? מכרים? הם לא מתיידדים עם אף אחד? אף פעם? מצד שני, כשיש צורך במישהו מבחוץ, למשל, כשמתעוררת השאלה מי ישמור על הילדה בשעה שהוריה עסוקים מאוד בענייניהם, “נולדת” לצורך העניין חברה שאמה “מגוייסת” פתאום, יש מאין, לטובת העניין…).

אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת הבעיה העיקרית ברומן. זאת שרמזתי עליה, בעניין המטפל שאינו אמור להתייחס בשיפוטיות אל הפונים אליו.

תומס אוגדן עושה בספר שלפנינו משהו שהוא בעיני פשוט לא מוסרי: הוא מייצר תיאור של יחסי גילוי עריות, שאותם הוא מציג באופן כזה שמי שיחסים כאלה טורדים את מנוחתו נתפס כמנוול, חסר רגישות, חסר הבנה ומרושע.

גילוי עריות אינו עניין של מה בכך. אין לטעמי לאדם זכות לייצר סיפור אידילי על יחסים כאלה. ליצור עולם מיופה, שבו כמעט אסור להתנגד לגילוי עריות, כי טמונה בהם אמת מופלאה, שרק אנשים רגישים יכולים להבחין בה. כמה קל לביים את המציאות כך שתתאים להשקפת העולם של הכותב! אמירתו של הרומן שלפנינו היא שהתאהבות אמיתית בין בני משפחה, ומימושה, היא עניין אפשרי, שיש לא רק להשלים אתו, אלא גם לקבל אותו בהבנה, ושכל מי שמתנגד לאהבה כזאת הוא אדם צר אופקים ומוגבל.

לא רק שאוגדן, כמו מטפל נפשי מסור, אינו שופט את הדמויות שלו: הוא מבקש גם מאתנו שלא נשפוט אותן, אלא שנעניק להן מקום של כבוד בתודעתנו.

כדי לפתור את הבעיה הראשונה שגילוי עריות מציג – החשש מפני הולדתם של ילדים פגועים – עוקף אותה אוגדן, לכאורה באלגנטיות: הילדה נולדה בעצם מתרומת זרע, ולכן אינה בתם של אח ואחות ביולוגיים. אם כך הכול כביכול תקין. האם הפתרון הזה באמת יכול לספק הצדקה לזוגיות מינית בין אחים? האם האידיליה שאוגדן מציג מעוגנת במציאות?

כמי שהייתה בקשר די קרוב עם לא מעט נשים שעברו גילוי עריות, בנות ואחיות, עלי להעיד כי גם במקרים שבהם הייתה לכאורה הסכמה, הפגיעה הייתה אנושה וארוכת טווח. גם אם אוגדן מנסה “להקל” עלינו: מדובר באחים “רק” מצד האם, לא מצד האב. והם באמת מאוהבים. כך הוא מציג זאת. לא רק בסלחנות, אלא בהבנה מלאה (נוסח זאת שמצפים ממטפל!), וגם באהדה רבה.

כזכור, במאמרו המונומנטלי “טוטם וטאבו” ניסה פרויד לבאר את שורשיו של הטאבו על גילוי עריות. פרויד דוחה את ההשערה שלפיה “העובדה הביולוגית שחיתונם של שארי בשר מזיק לאנושות” עומדת בבסיסו של הטאבו. פרויד מגלגל מין סיפור ארוך ומוזר על שבטים קדמוניים שבהם רצחו בנים את אביהם ושכבו עם אמם, (שהרי מתקיימת בלבם של בנים תשוקה עמוקה לנהוג כך), ושמהרצח הקדמון הזה נוצר האיסור העמוק על גילוי עריות.

פרויד נשען ב”טוטם וטאבו” על מידע שסיפקו אנתרופולוגים בני זמנו על אודות מנהגיהם של שבטים מרוחקים מהציוויליזציה המערבית, ה”מוכיחים” כי הסיפור שרקם מתקיים אצלם. לא ברור לי אם פרויד עצמו האמין במיתוס שהמציא, אבל ברור לגמרי, ש”הטאבו הוא מצווה מצפונית, והפרתו מעוררת הרגשת אשם נוראה, שהיא מובנת מאליה, כשם שמקורה טמיר ונעלם”, כדבריו. “הטאבו,” מוסיף פרויד, “הוא איסור קדמון, שהוטל מבחוץ (על ידי בעל סמכות) והוא מכוון כלפי העזות שבתשוקותיהם של בני האדם. השאיפה להפר אותו מתקיימת ועומדת בלא מודע. […] ביסודו של הטאבו עומד ויתור.”

ויתור על מה? על תשוקה אסורה, שכן “יסוד הטאבו הוא עשייה אסורה, שיש נטייה חזקה אליה בלא מודע.”

עוד כותב פרויד כי מי שעובר על הטאבו מעורר קנאה: “מדוע יהא מותר לו מה שאסור לאחרים?”

והנה דומה כי בספר שלפנינו אוגדן מזלזל באיסור העמוק (ביהדות – “יהרג ובל יעבור”), ומציג את מתנגדיו באור שלילי. קורא הספר אמור להיפרד ממנו בתחושה של סובלנות כלפי קשר זוגי שיש בו גילוי עריות, גם אם הוא אסור על פי החוק. אוגדן אפילו מפרט כמה עובדות שמאפשרות גילוי עריות. למשל, שבמדינות מסוימות בארצות הברית קשר כזה אינו נחשב עבירה פלילית (!).

אפשר אולי להבין, גם אם בקושי, את הדפורמציה המקצועית של הפסיכואנליטיקן שלימד את עצמו לקבל את הבעיות שהזולת מביא בפניו, ורק להיות קשוב לו ולצרכיו. אבל אוגדן הסופר אינו רשאי לטעמי לעשות מניפולציה חמורה כל כך, עד שאיסור כה עמוק ומהותי בטבע האדם מתקבל לא רק בשוויון נפש אלא אפילו באהדה.

לעברית:יואב כ”ץ

מצד אחד אנו מוצאים בנאורוזות הקבלות בולטות ומעמיקות ליצירות של האמנות, של הדת, ושל הפילוסופיה, ומצד אחר הן נראות כמו סירוס של הללו.

אפשר להעז ולומר שההיסטריה היא קריקטורה של יצירה אמנותית.

נאורוזת הטורדנות היא קריקטורה של הדת.

והטירוף הפרנואידי הוא קריקטורה של שיטה פילוסופית.

הנאורוזות מבקשות לפעול בכוחות עצמן את מה שנוצר בחברה  בעבודה קולקטיבית.

“טוטם וטאבו”, כתבי זיגמונד פרויד, מסות נבחרות

כבר תפשנו כי אחת המגמות העיקריות של התרבות היא לאגד את בני האדם לכדי יחידות גדולות. אבל המשפחה אינה רוצה לוותר על היחיד. ככל שמהודק יותר ליכודם של בני המשפחה, כך שכיחה יותר נטייתם להסתגר מפני אחרים, וכן קשה עליהם יותר הכניסה למעגל החיים הרחב יותר. אורח חיי היחד עתיק יותר מבחינה פילוגנטית, האדם חי בו עוד רק בימי ילדותו. וצורה זו מתגוננת וממאנת לפנות מקומה לאורח החיים התרבותי, שהתפתח בתקופה מאוחרת יותר. ההתנתקות מן המשפחה נעשית בגדר משימה לכל אדם צעיר, ולעתים קרובות מאוששתו החברה לפתור משימה זו במנהגי פולחן של בגירה וכניסה לחברה. עולה בנו הרושם, כי קשיים אלה טבועים בכל התפתחות נפשית, ובעצם בכל התפתחות אורבנית

מלבד זאת מעוררות הנשים עד מהרה מגמה הנוגדת את גורם התרבות. אותן נשים עצמן,  שתחילה הניחו את היסוד לתרבות בתוקף דרישותיהן לאהבה, הן המשפיעות עתה עליה השפעה משהה ובולמת את התרבות. הנשים מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין. עבודת התרבות נעשית יותר ויותר לעניינם של הגברים, מטילה היא עליהם תפקידים קשים יותר ויותר, כופה עליהם עידוני יצר שאין לנשים הכשרה יתרה אליהם. כיוון שיש גבול לכמויות האנרגיה הנפשית שברשות האדם, חייב הוא להסדיר את משימותיו בדרך חלוקה תכליתית של הליבידו. מה שהוא צורך למטרות תרבותיות שולל הוא במידה מרובה מן הנשים ומחיי המין. העובדה שהוא עושה תמיד בחברת גברים והוא תלוי ביחסם אליו, גורמת לו להתרחק ממשימותיו כבעל לאשתו וכאב לילדיו. כך באה האישה, בתוקף תביעות הַתַּרבות, לראות עצמה נדחקת לקרן זווית, והיא נוקטת עמדה עוינת לתרבות זו.

תרבות בלא נחת ומסות אחרות לעברית: אריה בר

“אני מבקש עכשיו לתאר את הנרקסיזם האוניברסלי של גברים” כתב פרויד במאמרו “קושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה” (תרגום כותרתו לאנגלית: “A difficulty in the Path of Psychoanalysis”) שהתפרסם ב-1917, והוא כולו כתב הגנה לשיטה הטיפולית שפיתח: הפסיכואנליזה.

דברים רבים השתנו במאה השנים שחלפו מאז שהתפרסם המאמר, כשפרויד נאלץ להסביר ולהדגים רעיונות שהפכו מאז לנחלת הכלל. כיום הדברים נראים כמעט מובנים מאליהם: מי לא יודע שיש לנו לא-מודע, והוא שולט בנו!

מאז ימיה הראשונים עברה הפסיכואנליזה שינויים ומהפכים. בתחילת הדרך נאלץ פרויד להסביר את השיטה שנועדה להפגיש את המטופלים עם הלא מודע שלהם, זה שיוצר נוירוזות, כשהאגו חש שהדחפים המיניים מסכנים אותו, ולכן מדחיק אותם. בהמשך נעשתה הפסיכואנליזה חזות הכול. מטפלים דגלו והאמינו שרק בעזרתה אפשר לרפא פגיעות נפשיות. כיום, אחרי שהכול הפנימו את רעיונותיה הבסיסים, הפסיכואנליזה שוב אינה נחשבת כשיטת טיפול בלעדית או אפילו מיטבית.

פרויד אמנם לא מנכס לעצמו בלבד את הרעיון שיש לבני האדם “לא מודע”, ומייחס אותו לשופנהאואר, אבל לטענתו החידוש שלו נובע מכך שהשיטה הטיפולית שפיתח, המתבססת על התפישה שאין לאגו שליטה מלאה על מה שלא ידוע לו, שוב איננה רעיון מופשט, אלא דרך פעולה מעשית שיכולה לעזור לכל מי שרוצה “להיפטר” מהנוירוזות הבולמות אותו ומפריעות לו לחיות חיים מלאים ומשוחררים.

“אתם מתנהגים כמו  שליט אבסולוטי, שמסתפק במידע המגיע אליו מפקידיו הממונים, בדרגות הגבוהות ביותר; מלך שלעולם אינו יורד אל העם כדי להאזין לרחשי לבו. הביטו פנימה, הסתכלו לתוך המעמקים שלכם, הכירו את עצמכם! רק אז תוכלו להבין את הסיבה הבלתי נמנעת למכאוביכם, ואולי תימנעו מהם בעתיד,” הוא מפציר  בקוראיו, עד שמתעורר כמעט הרצון לרוץ ולחפש את הפכיסואנליטיקן הראשון ולהתחיל לעבור אנליזה…

אחד החלקים המעניינים במאמר הוא הסקירה של ההיסטוריה האנושית, שפרויד מסכם אותה בכמה משפטים. לטענתו האנושות ספגה שלוש “מכות” או “פגיעות”:

“הקוסמולוגית” – כשהתחוור לאדם שכדור הארץ אינו מרכז היקום – השמש אינה סובבת סביבו – ולפיכך הוא אינו האדון השולט, עתיר זכויות היתר. (הלוואי שמישהו היה מצליח להבהיר זאת לנשיא ארצות הברית הנוכחי, שמתכחש להשפעה ההרסנית שיש לאדם על סביבתו. טראמפ החליט כידוע לסגת מהחתימה על הסכם פריז, שנועד לצמצם את פליטת גזי החממה).

“הביולוגית” – כשהאדם הבין כי בעצם איננו יצור נעלה, שנברא “בצלם אלוהים”, אלא הוא רק עוד חיה. בהקשר זה מעניין ההסבר של פרויד לפיו ילדים דומים לאדם הפרימיטיבי. דווקא הוא, לפני “המצאת” הדתות המונותיאיסטיות, לא התכחש לחייתיות שבו. הדתות הן אלה שרוממו את האדם לדרגה גבוהה, מעל לחיות, ודרווין, במוצא המינים, החזיר אותו אל התפישה העצמית המקורית שלו. גם ילדים מרגישים זיקה לחיות, ולכן, למשל – טוען פרויד – אינם מופתעים כשחיות באגדות “מדברות”.

הפגיעה השלישית שחווה האדם היא “הפסיכולוגית” שאותה מתארת הפסיכואנליזה: התחוור לאדם כי בעצם אינו הריבון על מחשבותיו הנסתרות, על דעותיו ועל תחושותיו. בנפשו “מתרוצצים” דחפים מודחקים וכבושים, והם מנהלים אותו, בלי שידע כלל על קיומם.

מהו אם כן הקושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה, על פי המאמר שלפנינו? כמובן: הצורך לשכנע את הציבור, מטפלים ומטופלים כאחת, בצדקת דרכה. ההיסטוריה מוכיחה שבכך לפחות פרויד הצליח.

עם כל היופי שבדבריו, לפעמים נדמה כאילו האנושות, שאינה נעה בכיוון אחד, במה שמכנים “התפתחות” או “התקדמות”, שוב מתכחשת אליהם. בעולם כולו מתרחשת בתקופה האחרונה מעין ריאקציה (אולי: נסיגה?) בחזרה אל הדת – מה שנהוג לכנות בישראל בימים אלה “הדתה”, וכך לא רק אצלנו, אלא גם במקומות אחרים. רבים סבורים שוב ש”מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה” (קהלת ג’ י”ט), שדרווין טעה, ושהעולם נברא בשישה ימים. לאחרונה דווח כי הורים בארצות הברית מסרבים לאפשר לילדיהם ללמוד על האבולוציה, וגם בישראל יכולים תלמידים רבים לסיים את חוק לימודיהם, בלי שלמדו על תורתו של דרווין. (לעומת זאת, מעניין לציין שהטבעונות, הנובעת מהזדהות עם החיות ועם אהדה למצוקתן ולאכזריות באופן שבו מגדלים אותן ואז הורגים אוכלים אותן, עושה לה יותר ויותר נפשות).

ועוד הערה קטנה לסדר, והיא נוגעת במשפט המצוטט כאן, בראשית הדברים. מדובר  בציטוט  המעורר רצון לנופף לעבר פרויד באצבע מתרה. ה”נרקסיזם האוניברסלי של גברים”? האומנם? ניסוח כזה לא היה עולה כיום על הדעת. על פי הסטנדרטים (המוצדקים, לעניות דעתי!) של התקינות הפוליטית היה עליו להשתמש במילה “בני אדם”, people באנגלית ולא “men”. אמנם בהמשך הדברים הוא מדבר על “האדם” באופן כללי, ובכך כולל מן הסתם גם את המחצית האחרת של האנושות, אבל אני חושדת, בכל זאת, שפרויד ראה “גברים” כבני אדם תקניים וסטנדרטים. הניסוח מזכיר את הפתגם המגונה, לפיו: “שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם, והם אישה נאה, דירה נאה, וכלים נאים”.  הזהו האדם?

הנה קישור אל המאמר המלא, בתרגומו לאנגלית.

השעה עשר לפני הצהריים. זה עתה גמרה את סידורי הבוקר שלה. אין מי שיסיח את דעתה, שיתבע ממנה תשומת לב, שירותים, הקשבה: היא גרה לבדה. כך, מאז ומתמיד. עכשיו היא מתיישבת ליד שולחן הכתיבה שלה, בחדר האורחים הגדול, המוצף אור שמש, שמשמש לה גם חדר עבודה. על השולחנות הפזורים בחדר מונחים חפצי נוי שאספה במסעותיה בעולם. עד השעה אחת תכתוב ברצף, בלי שום הפרעות, ואז תצא לפגוש חברים. בחמש בדיוק תחזור לכתיבה, בדירתה שברובע  מונפרנס בפאריז, או אצל ידידה לחיים, ז’אן פול סרטר, הפילוסוף הנודע, שגר במרחק חמש דקות הליכה ממנה.

היא סימון דה בובואר, מחברת הספר המין השני, שראה אור בשנת 1947. הספר עצום הממדים – אורך שני כרכיו בעברית יותר מאלף עמודים  – היה לציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית.

“גבר מוגדר כיצור אנושי. אישה – כנקבה. וכשהיא נוהגת כבן אנוש, טוענים נגדה שהיא מחקה את הגבר,” כתבה דה בובואר, וגם: “נשים אינן נולדות נשים, אלא נהפכות לנשים,” וקבעה בכך את האבחנה בין מין למגדר. תנאים חברתיים, התכחשות ליכולותיהן של נשים, שלילת זכויותיהן, את כל אלה בחנה בניתוח היסטורי, כלכלי, סוציולוגי, אנתרופולוגי, ספרותי ופסיכולוגי, תקפה את מה שכתב פרויד על המיניות הנשית, והציבה בפני קוראיה מראה משקפת לעיוות הבלתי נתפס: ראיית המגדר הנשי, המונה לפחות מחצית מהאנושות, כמין האחר.

המין השני היה ספר שעיצב את המציאות. הוא היה מקור של השראה וכוח לנשים רבות. “הוא שינה לי את החיים!” אמרו עליו רבות. כמובן שגם הותקף קשות. אמרו על המחברת שהיא לא מסופקת, קרה, נימפומנית, פאלית, נשים שנתפשו קוראות אותו בשנות החמישים והשישים נחשבו חתרניות.

סימון דה בובואר כתבה גם יצירות פרוזה – שבעה רומנים שעל אחד מהם, המנדרינים זכתה בפרס גונקור, לימדה, הייתה פעילה נגד מלחמת צרפת באלג’יריה. הישגיה היו כאלה שבמותה, בשנת 1986, הכריזה כותרת בעיתון: “נשים, אתן חייבות לה הכול!”

ועם זאת, ולמרבה התמיהה, כתבה דה בובואר בערוב ימיה שמבחינתה, ההישג החשוב ביותר בחייה היה הקשר שלה ארוך השנים, עד ליום מותו, עם סרטר.

הם לא נישאו, לא חיו באותו בית, לא הולידו ילדים. מלכתחילה ערכו ביניהם הסכם: אהבתם היציבה לא תמנע מהם פרשיות אהבה אחרות. היא הסכימה. ייתכן שמבחינתה סרטר רק נהג לפי הדפוסים הבורגניים שהכירה. כך נהג אביה. כך נוהגים גברים. אלה הזכויות הטבעיות שלהם. ההבדל במקרה שלה: הם יהיו שווים. כלומר – גם היא תוכל לנהוג כרצונה. אכן, כך היה. הם דיווחו זה לזה על התנסויותיהם, עודדו, תמכו, תיארו את מעשיהם, והיא אף עזרה לו למצוא לעצמו נשים. ובכל זאת, בתוך השוויון שקבעו להם, נראה שסרטר היה שווה הרבה יותר. היו לו אינספור פרשיות אהבים. גם היא נטלה לעצמה חירויות, גם עם נשים, אבל הקשרים שלה היו ממושכים ועמוקים יותר. בכתביה, באוטוביוגרפיה שלה, בספרה “מכתב פרידה מסרטר” שראה אור ב1981, שנה אחרי מותו, ניכר שסבלה מקנאה.

עשרים ואחת שנה לפני מותה, התראיינה דה בובואר לעיתון “פריז רוויו”. הכתב שאל מדוע כתבה שהיא “נדהמת לגלות עד כמה היא מרגישה שרומתה.”

“יש הסוברים שאת רואה בחייך כישלון,” הוא אומר, בעצם – שואל.

היא מכחישה זאת, ומסבירה: “אני מדברת על הנערה בת השבע עשרה שחלמה בכפר ליד עץ הערמון על מה שתעשה בהמשך חייה. עשיתי כל מה שרציתי, כתבתי ספרים, למדתי, אבל בכל זאת רימו אותי, כי לעולם לא יהיה יותר מכך.”

אכן.

ארכיאולוג גרמני צעיר, נורברט האנולד שמו, מתפעל מתמונת תבליט עתיקה שמצא ברומא. מפוסלת בו נערה צעירה שצורת הליכתה, נגיעת הבהונות על האדמה, מושכת את לבו. הוא בטוח שגם האמן עיצב את דמותה כי נמשך אל דריכת הרגל המיוחדת שלה.

האנולד מקבל יציקת גבס של התבליט, ובשובו לגרמניה תולה אותה בחדר העבודה שלו. הוא עסוק מאוד בנערה ואפילו מעניק לה שם: גרדיווה, כלומר  − “הפוסעת נכחה”. הוא שוקע במחשבות עליה. תווי פניה אומרים לו שהייתה יוונייה, והוא מחליט שזאת בת אצילים הצועדת לעבר מקדש האלים.

המחשבה על כך שגרדיווה התהלכה בעיר סואנת מטרידה אותו, ולכן הוא מחליט שחיה בפומפיי. תהייה חדשה עולה בדעתו: האם כך באמת פוסעות נערות צעירות? כדי לברר זאת הוא מתחיל לעקוב ברחובות עירו אחרי נשים צעירות, לוטש עיניים ובוחן את צעידתן ואת פסיעות רגליהן, עד כדי כך שהוא נחשד בהטרדה, וזוכה למבטים נרגזים. הוא אפילו לא מרגיש בהם, וממשיך בבדיקות, אך מתאכזב לגלות שהמציאות אינה עוזרת לו לאמת את צורת ההליכה של גרדיווה שלו.

לילה אחד הוא חולם חלום בלהות: הוא עד ראייה להתפרצות הגעש של הווזוב ולחורבנה של פומפיי. בחלומו הוא רואה את גרדיווה, קורא לה, והיא מביטה בו וממשיכה לפסוע, עד שהיא נשכבת על מדרגה בפתח המקדש, מחווירה ונהפכת לפסל שיש לבן.

כשהאנולד מקיץ מתחוור לו ששאון החורבן ששמע בחלומו לא היה אלא קולות העיר שבה הוא גר. החלום אינו מתפוגג מתודעתו: עתה הוא בטוח שנכח בגופו בחורבן של פומפיי, והוא מתאבל על מותה של גרדיווה. עודו שקוע בכאב, ההזיה מתעצמת: הוא רואה מהחלון דמות של אישה חולפת, זהה במראה ובהליכתה לגרדיווה! הייתכן?

מחשבותיו מתקדמות: עתה ברור לו שצעדיה המיוחדים של הנערה שחלם עליה הותירו עקבות בלבה המאובנת. הוא מחליט לנסוע לפומפיי, כדי לחפש שם את טביעות הרגליים, עקבות הצעדים המיוחדים במינם של נערה שהמציא והתאהב בה עד כלות, בלי להבין כלל שהוא מאוהב. הוא בטוח שכל עיסוקו מדעי: הוא הרי ארכיאולוג. אדרבא, כל מה שקשור בחיי הרגש והגוף דוחה אותו: בדרך לאיטליה נוסעים אתו כמה זוגות בירח דבש, והאהבהבים שלהם מעוררים בו שאט נפש.

זמן קצר אחרי שהאנולד מגיע לפומפיי קורה דבר פלאי: הוא רואה אותה! גרדיווה מהתבליט, גרדיווה מהחלום, חולפת על פניו, פוסעת זריזה וקלת רגליים, נעלמת לרגע קט, ואז מופיעה שוב, בפתח של בית. בהיכנסו לשם הוא רואה אותה יושבת, ועל ברכיה חפץ, אולי עלה גומא.

האם סיפורו דומה לזה של פיגמליון שהתאהב ביציר כפיו, בפסלה של גלתיאה? האם, כמו בסיפור המיתולוגי ההוא, חסו עליו האלים והפיחו רוח חיים ביציר דמיונו? האם האנולד דומה לאמן שמתאהב ביצירתו, (ואולי גם לנרקיס המתאהב בבבואתו המשתקפת אליו מהמים שמהם צמח)?

את סיפורו של הארכיאולוג שהתאהב בדמות שהגה וחלם כתב סופר דני, וילהלם ינסן. זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, נתקל בסיפור, וניתח אותו לראשונה בשנת 1907. חיבורו הופיע בספר מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה,  ונקרא “השיגיונות והחלומות בסיפור גרדיווה של ו’ ינסן”. שיגיון, כפי שהופיע בתרגום משנת 1967 (ובמהדורה שבידי – בשנת 1988), הוא “דלוזיה”, ולפי החלטת האקדמיה העברית המונח העכשווי הוא − רעיון שווא, או מחשבת שווא.

בנקודה זאת בניתוחו עוצר פרויד ותוהה: האם המבוכה שהקורא חש נוכח הופעתה של דמות הרפאים הבלתי אפשרית נובעת מכך שתפיסת המציאות המעורערת של האנולד מבלבלת גם אותנו? לחלופין – האם החליט הסופר ליצור בסיפור הזה מציאות שונה, ספרותית, שהחוקים בה שונים ואינם אמורים להתיישב עם ההיגיון, כמו למשל בזאת של המלט ששם רוחות מדברות עם בני אדם, או במקבת עם המכשפות? שדים ורוחות, או תעתוע?

שתי האפשרויות מתבטלות בשל פרט קטן שמתאר הסופר: כף רגלה של גרדיווה מניסה לטאה שנמלטת מפניה. הנערה מציאותית אם כך, וגם אינה הזיה של הארכיאולוג, אך הוא עדיין אינו מבין זאת. הוא פונה אליה “בלשון רומא”. היא צוחקת ומשיבה לו בגרמנית.

כאן הקורא, בניגוד להאנולד, מתפקח ומבין: לא נכנסנו בקריאה לעולם שהחוקיות שבו שונה מזאת של המציאות המוכרת. הנערה שאליה פנה היא בשר ודם, גרמניה צעירה ונבונה, שמשתפת פעולה עם האנולד, כדי, כך מסביר פרויד, לעזור לו להחלים, ולא רק ממחשבות השווא שלו.

התפקחותו של האנולד, היזכרותו, הבנתו את המציאות החומרית, מתרחשת בהדרגה. הנערה מבינה שעליה להיכנס לעולם ההזיות שלו, כדי שיוכל לצאת ממנו. היא אינה מתעמתת אתו ישירות, אלא חושפת את עצמה לאט. תחילה – פונה אליו, לתדהמתו, בשמו. איך ייתכן שהיא יודעת אותו? היא מציעה לו להצטרף אליה לסעודה קלה, אוכלת את חלקה בתיאבון של אישה בשר ודם, ובה בעת אומרת לו שהיא חשה כאילו אכלו ביחד עוד לפני אלפיים שנה.

חולף זמן לפני שהיא מזכירה לו מי היא: שכנתו זואי. בילדותם נהגו לשחק ביחד, והיו חברים קרובים. האנולד “שכח” אותה, ובעצם, מסביר פרויד, הדחיק את רגשותיו כלפיה. אלה נשארו כמוסים בתוכו.  כשהתאהב בתבליט המפוסל, ראה אותה לנגד עיניו, בלי להיות מודע לכך. אכן, את צעידתה המיוחדת של זואי חיפש, ולמעשה התאהב ב”גרדיווה” רק משום שהזכירה לו את אהבתו הנשכחת. הזיותיו אינן אלא הדים לזיכרונות מהילדות.

האנולד בורח אל הארכיאולוגיה, וזואי אומרת לו: “חייב אדם קודם למות בשביל לחזור לחיים,” ומוסיפה – “הלא זוהי דרכם של ארכיאולוגים, לא כן?” בדבריה היא נקשרת אל דמותה של גרדיווה, ובה בעת מחזירה את האנולד אל המציאות. היא גם אומרת לו שהתרגלה “להיות מתה”, ובכך יש כפל משמעות שהאנולד מבין אותו בשלב הראשון כמשמעו, בלי לעמוד על האירוניה שבדבריה: מבחינתו היא גרדיווה המתה, מנקודת המבט שלה היא האישה שכמו מתה לו, רק משום ששכח אותה והעלים מתודעתו את אהבתם.

פרויד מסביר כיצד, בדיוק כמו אצל האנולד, מתפקחים גם חולים שהוא מכיר במציאות, ברגע שהמודחק הטמון בלא מודע עולה ומגיע אל המודע. בהערת שוליים הוא מדגיש כי “היום, בשנת 1912… [בניגוד לזמן שבו  כתב את החיבור, חמש שנים לפני כן] התנועה הפסיכואנליטית שיזמתי עשתה מאז נפשות רבות ועודנה מוסיפה להתפשט.”

הוא מבאר מושגים שנהפכו לנחלת הכלל מאז שכתב עליהם כאן. למשל: מה פשרה של הדחקה, שהיא, לדבריו, “ביטוי דינמי” המרמז על כך שיש בנפש כוחות המבקשים להביא את המודחק אל התודעה.

הוא מביא דוגמאות המאיירות כיצד המודחק צף ועולה לפני השטח: למשל, ציור
של פליסיאן רופס     “הפיתוי של סנט אנטואן”, שבו נראה “נזיר סגפן המחפש מפלט לנפשו, ודאי מול פיתויי העולם הזה, מול תמונת הגואל הצלוב,” והנה הצלב הולך ושוקע, ובמקומו עולה “דיוקן זוהר של עירום אישה, כולה תאוות בשרים”. דוגמה אחרת: דמות בסיפור של ז’אן ז’ק רוסו, בחור צעיר שמבקש לברוח מהמיניות אל המתמטיקה, אבל שם תרגילים כמו “שני גופים המתקרבים זה אל זה במהירות”, או ההנחיה “לחסום חרוט בתוך גליל שקוטר בסיסו…” מסעירים ומבלבלים אותו.

פרויד מצביע על קשרים רבים בסיפור שמראים כיצד פועלת ההדחקה. למשל, פירוש השם גרדיווה מזכיר את משמעות שמה של זואי, ששם משפחתה ברטגאנג, כלומר, בגרמנית, “הזוהרת בהילוכה”.

כך הוא מנתח גם את חלומו של האנולד, ומסביר כי “יש שיעור של אמת במראות שראה.” גם בחלום מתקיים, לפי פרויד, “המאבק בין המודחק והשולט”, כי “מראות החלום הם… תולדות הפשרה” של אותו מאבק. הוא קובע כי ידוע לנו הכלל: “דברים שאתה שומע בחלום מקורם תמיד בדברים ששמעת.” החלום מעלה אל התודעה את הרגשות שהודחקו. הוא תחילת הדרך אל הריפוי. הוא מביא את האנולד לפומפיי, אליה נס מהחיים שבהם אהובתו גרה בבניין הסמוך, חלון מול חלון. כמו באחד מסיפוריה של שחרזדה שבו האדם שנמלט מפני מותו ומגיע לעיר אחרת פוגש בו בכיכר השוק, שם מברך אותו מלאך המוות ומודה לו על כך שהגיע אל הפגישה היעודה בזמן ובמקום, כך גם האנולד: הוא מרחיק עד איטליה, כי שם עליו להיפגש שוב עם רגשותיו המודחקים, עם האהבה והתשוקה שמחכים לו. החלום מצביע על פומפיי הקבורה בין ההריסות, ממש כמו ההדחקה הנפשית של החולם.

לפני ימים אחדים התפרסמה פסיקה של בית המשפט העליון. בפסיקה נדחה ערעורו של נאשם שנגזרו עליו ארבע עשרה שנות מאסר בגין פגיעות אינוס ומעשים מגונים שעשה בבתו בילדותה. הבת נזכרה במעשים הקשים שנעשו בה לאורך שנים, מאז שהייתה כבת שלוש, עד שמלאו לה אחת עשרה, בעקבות חלום שחלמה בבגרותה. במשפט תיארה את סערת הנפש שחשה כשהקיצה מהחלום, וכיצד נזכרה במעשים שהדחיקה לאורך שנים.  בית המשפט הרשיע את הנאשם על סמך ראיות תומכות, עדויות של בני משפחה, וסתירות מהותיות בעדותו של הנאשם.

עם זאת, היו אנשים בציבור הישראלי שהפסיקה נראתה להם תמוהה. בחינת – איך ייתכן שמרשיעים אדם “על סמך חלום”. מסתבר שהמנגנון שתיאר פרויד, שבו חלום מעלה אל פני השטח ידיעות מודחקות, היה נהיר לשופטים (וכמובן שגם לפסיכולוגים המומחים שהעידו מטעם התביעה). אנשים רבים מדי לא חסו על הנפגעת, לא הבינו, וחמור מכך − גם לא ניסו להבין − את הייסורים שעברו עליה, ומן הסתם הוסיפו עליהם שלא לצורך, בגסות ובאכזריות.

מכאן אני מבקשת לחזק את ידיה ואת רוחה ולומר לה: את צודקת.  אמת דיברת. הבלהות שחווית במציאות האמיתית, שהתעוררו כשחזרו אלייך בחלום, שהשתחררו מההדחקה והביאו אותך לתבוע את המענה שלך לדין, לא יוכלו להיעלם. מה שקרה הוא חלק מחייך. אבל לפחות את יודעת שקיבלת הכרה מכל הערכאות השיפוטיות ושהשופטים, אך לא רק הם, מאמינים לך. שהצדק נעשה. אני מקווה שיש בכך נחמה.