תגית: נתן זך

מי זקוק לחסד?

לפני כחודש הביעו חברים של המשורר נתן זך דאגה לשלומו. זך נחשב אחד מבכירי המשוררים העבריים ופורץ דרך בשירה. זכורות המחלוקות שעורר בצעירותו עם נתן אלתרמן ובבגרותו עם דורי מנור, שניהם משוררים שדרכי היצירה שלהם היו שונות מאוד מאלה שלו.

חבריו של זך טענו כי בת זוגו לחיים "השתלטה על חייו", "אשפזה אותו בחדר צפוף בבית אבות" וכן שהיא "מנסה להעביר לידיה את רכושו". הסופר א"ב יהושע סיפר שניסה לבקר אצל זך אבל פניו הושבו ריקם, ומתי כספי התראיין בגלי צה"ל ואמר שגם הוא מוטרד.

הטענות התפרסמו בכלי התקשורת תחת כותרות בנוסח "הקרב על נתן זך" וכן "תעלומת נתן זך: מדוע אשתו של המשורר מונעת מחבריו לפגוש אותו?"

אחרים (אמירה לם ואיתי אילנאי שביקרו אצל זך וראיינו את אשתו) ניסו להזים את השמועות וקבעו כי "הטענות האלה מוגזמות" ושהיא מטפלת בו באהבה ובמסירות. את זך עצמו לא היה אפשר לשאול, שכן לקה בשנים האחרונות באלצהיימר וקשה כנראה לתקשר אתו בבהירות.

המחלוקת בדבר שלומו של זך מעלה על הדעת את אחד השירים היפים ביותר שכתב,"כולנו זקוקים לחסד" (אילן וירצברג הלחין):

כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד,
כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע.
לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף
לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע.
לָתֵת בְּלִי לְרַצּוֹת לָקַחַת
וְלֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת,
כְּמוֹ צֵל אֲשֶׁר נוֹפֵל,
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לָתֵת,
רַק מְעַטִּים יוֹדְעִים אֵיךְ.
צָרִיךְ לִלְמֹד כָּעֵת
שֶׁהָאֹשֶׁר לֹא מְחַיֵּךְ,
שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם
לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם,

שֶׁיֵּשׁ לְכֹל זֶה טַעַם,
גַּם כְּשֶׁהַטַּעַם תַּם
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם.

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לִשְׂמֹחַ,
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ טוֹב,
שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כֹּחַ,
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת.

השיר משמעותי במיוחד בימים טרופים אלה של מגיפת הקורונה שבהם אנו מסוגרים בבתינו וכל אחד מאתנו, לא רק מי שנדבקו וחלו, חש שהוא זקוק לחסד מיוחד. המשבר אינו פוסח על איש. רבים חוששים שמא איבדו לצמיתות את מטה לחמם, ובכל מקרה בימים אלה שאינם יכולים לעבוד, פרנסתם נפגעת קשות. אחרים נאלצים להמשיך לעבוד ולצאת מהבית בתקופה של חששות רבים, שהרי איש אינו יודע היכן עלולים להידבק במחלה. רבים חשים בבדידות בימים שבהם נגזר על כולנו להמעיט ככל האפשר במגעים חברתיים, למעשה להימנע מהם כליל.

מילים רבות בשיר מתעצמות ומקבלות אם כן נופך חדש. למשל הצורך "לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף / לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע" נעשה משמעותי במיוחד: אנו נאלצים להתנכר לערגה האנושית הבסיסית למגע קרוב, לחום שבני אדם מעניקים זה לזה בחיבוק או בלטיפה מנחמת.

בשיר מסביר נתן זך כי חסד אמיתי נעשה בלי שהנותן מצפה לתמורה. אכן, אנו עדים בימים אלה לגילויי מסירות מרגשים. הצוותים הרפואיים מסכנים את בריאותם בלי היסוס. רובם נעתרו לקריאה להגיע ולטפל בחולים בקורונה. הם אמנם עובדים בשכר, אבל למעשה התנדבו לשרת דווקא במחלקות הקשות והמפחידות שהוקמו לצורך העניין. אחרים, שאינם נמנים עם הצוותים הרפואיים, מתנדבים לסייע לקשישים שמצויים בקבוצת הסיכון לחלות, ובכלל למי שרתוקים לבתיהם ואינם יכולים לצאת ולהצטייד במזון ובתרופות. אין ספק שכל המתנדבים הללו מראים לנו את אותו "מָקוֹם / שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם".

אחת השורות בשירו של נתן זך האומרת "שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם / לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם" מעלה על הדעת את השורה האחרונה בשיר "מֵתַי" של המשוררת רחל: "רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד", שורה שיכולה להפוך לקו מנחה בחיים. שני המשוררים מלמדים אותנו שרגע של שמחה שזכינו לה, תחושה של משמעות שהאירה את חיינו, קשר של אהבה, חום וקרבה אנושית, לא יכולים להתפוגג לעולם, שכן מהרגע שחווינו אותם הם שלנו לעד.

יש לקוות שימי הקורונה יגיעו בקרוב לסיומם. שנוכל לשוב אל אורחות חיינו ואל השגרה שכולנו מייחלים לשוב אליה. ואולי מההתנסות של התקופה האחרונה נוכל ללמוד גם שיעור של חסד שימשיך ללוות אותנו גם בעתיד.

נתן אלתרמן: גם למראה נושן יש רגע של הולדת

ציורית או סכמטית? מדויקת ומפעימה או קרה ומשוללת רגש? אמיתית או מלאכותית? שירה במיטבה, או חרזנות מלאכותית ואנכרוניסטית?

התיאורים הסותרים הללו, ודומים להם, הוצמדו בתקופות שונות אל שיריו של נתן אלתרמן, מחשובי המשוררים הישראלים ואחד הפוריים ורבי הפנים ביותר שקמו לנו.

עד 1960 לא היה חולק על מעמדו של אלתרמן כמשורר, שהתפתח והתייצב מאז שנות העשרים לחייו, כשהתחיל לפרסם את שיריו הראשונים, בעידודו ובטיפוחו של אברהם שלונסקי. עד שמלאו לו חמישים פרסם אלתרמן כמה קובצי שירים: את כוכבים בחוץ שמחת ענייםשירי מכות מצרים,  עיר היונה, ספר התיבה המזמרת, ושני קבצים של הטור השביעי –  מדור שבועי בעיתון דבר שבו הגיב על ענייני היום, לעתים על אירועים חשובים, לעתים על מה שהתרחש בשולי החדשות. אלתרמן זכה להערכה רבה, שלא לומר הערצה, ולא רק בחוגים הספרותיים. היו מקרים שבהם חילקו את שיריו לחיילי צבא הגנה לישראל או הקריאו אותם בכנסת. כמה מהם נהפכו לנכסי צאן ברזל שגם כיום מרבים לצטט, לרוב בימי זיכרון, למשל – "מגש הכסף" או "אליפלט". "זמר הפלוגות" שלו היה בתקופה מסוימת מעין המנון. פזמונים שכתב ("שיר העמק", "שיר העבודה", "הורה מדורה" כלניות", "צריך לצלצל פעמיים", "לילה לילה" ורבים אחרים) נעשו פופולריים כל כך, עד שיש מי שטועים וסוברים שאינם אלא שירי-עם שכמו נוצרו מאליהם. אלתרמן גם כתב ותרגם מחזות, שנחלו הצלחה רבה.

ואז, ב-1960, נפל דבר. אלתרמן הותקף לראשונה, ליתר דיוק – שירתו הותקפה. באותה שנה התפרסם בכתב העת הספרותי "עכשיו" מאמר שנשא את השם "הרהורים על שירת אלתרמן". כתב אותו משורר צעיר, נתן זך, שהיה אז בן עשרים ותשע. במהלך שנראה בעיני אחדים כמין "רצח אב" מתח זך ביקורת על שלושה מאפיינים בשירתו של המשורר הבוגר ממנו: הנושאים שעליהם כתב אלתרמן נראו לו מיתיים, "גדולים מהחיים", לא קונקרטיים,  הוא סבר שהשפה מליצית ועמוסה מדי בסמלים ובדימויים, והוא קץ במוזיקליות של אלתרמן, בשמירה הנוקשה על מקצב קבוע ועל חריזה שאין בה שום פשרות.

אחד השירים שבאמצעותם הדגים זך את כל מה ששנא בשירתו של אלתרמן היה השיר "ירח":

גַם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר
מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצְּרָצַרִים.

וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּדוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר –  אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.

התמונה המצטיירת בשיר היא, לכאורה כללית, לא ספציפית, "מיתית", כפי שטען זך. כאילו אינה מנסה ללכוד רגע אנושי מסוים בהתרחשותו, אלא מתארת הוויה סמלית. מופיע בה איזה "הלך" נטול שם, מעין כל-אדם – שהרי כולנו באים אל העולם הזה והולכים ממנו, והדרך המתמשכת היא דרך החיים –  (ההלך והדרך שבים ומופיעים בשיריו של אלתרמן, הנה שתי דוגמאות: בשיר "עוד חוזר הניגון" "הַדֶּרֶךְ נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ", ובשיר "פגישה לאין קץ אומר הדובר "לְבַדִי אֶהְיֶה בְאַרְצותַיִךְ הֵלֶךְ ").  ובכל זאת, יש בו, בשיר, לפחות עוד שני בני אדם: הדובר, שהשיר מובע מפיו, והזולת, שאליו הוא פונה: "מוּל חַלּוֹנְךָ", "וּבִרְאוֹתְךָ", "אַתָּהּ". יש גם אנחנו: "אֵלֵינוּ", "אֱלֹהֵינוּ" וגם, אפילו, בשורה הלפני אחרונה, יש "אני" שמגיח מתוך המילה "מִמֶּנִּי"!

מסתבר, אם כן, שהדובר משקיף אל העולם בחברת אדם אחר, אלא אם הוא משוחח עם עצמו. הוא, או הם, מביט על ההלך, הדרך, הנוף, שיש בו אגמי המים, שני עצים –  ברוש, ואחר שפורח באדום –  ועל העיר השקטה כל כך לעת לילה, עד שמהדומייה האופפת אותה עולה קולם של הצרצרים. השמים ריקים מציפורים, הם נראים "מְבֻצָּרִים" אבל יש בהם ירח שהברוש הדומה ל"כִּדוֹן" משפד. כלומר –  איזה קרב סמוי התנהל. ואולי בגללו תוהה הדובר אם המציאות ממשיכה להתקיים. אם מותר לדרוש בשלומה, בחשאי, בלחישה. ואז הוא פונה אל אלוהיו ומסביר כי "צעצועיו הגדולים" – הנוף, האגם, העצים, הדומייה, הצרצרים, הדרך, יישארו לעד, לא ייעקרו ממקומם, לא יילקחו.

כמו בשורות החותמות את סונט 18 של שייקספיר שבהן המשורר מבטיח לאהובו חיי נצח, באמצעות השיר שכתב עליו: " כֹּל עוֹד אָדָם  חַי וְעֵינוֹ פְּקוּחָה/חַי הַשִּׁיר וּמְחַיֶּה אוֹתְךָ."   (לקוח מתרגום של דן לחמן), כך גם בשיר "ירח" יופיים של "הצעצועים הגדולים" יישמר בשורות המתארות אותם. להבטחה הזאת נקשרת גם שורת השיר הראשונה, המשפט התמציתי, המדויק והמפעים, שנהפך במרוצת השנים למטבע לשון: "גַם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת". קשה להביע את מלוא עוצמתו של המשפט הזה, ובעצם אין שום צורך לנסות לבטא אותו באורח שונה מכפי שנכתב. הוא מדבר על מעשה הבריאה. על הסוד הטמון בכל פרט ביקום שלנו, גם בזה שכבר נראה כמו שגרתי ומוכר. עיניו הצופיות של המשורר יודעות למצוא את הרגע שקדם למה שיש. את ההיוולדות המופלאה של הנוף, את ההלך המתקדם על דרך חייו, וגם את הצופים בפלא, ואת האל האחראי על נס הקיום.

השורה הראשונה הזאת כמו מביעה מלכתחילה גם את השיר עצמו: היא רגע ההולדת שקדם להיווצרותו, והיא ממשיכה להתקיים, ממשיכה להיות מוכרת, ממשיכה להיות יפה להפליא, כל עוד יש קורא שעיניו פקוחות לראותה, ומביאה אחריה גם את הנוף שבעוד רגע יתחיל להתגלגל בין השורות.

קשה להבין איך ייתכן שעל השיר המופלא הזה כתב זך שזהו "אוסף של זיקוקין-די-נור המשקפים את להיטות המחבר אחר אפקטים וציורים מפליאים ומקוריים אך אינם מכשירים את הקרקע זה להופעתו של זה ואף אינם מגיהים אור זה על זה, כבשירה בעלת ערך רב יותר".

בימים שבהם פרסם נתן זך את מאמרו היו מי שזעמו עליו עד בלי די. כמעט ראו בדבריו חילול של קודש. היו מי שסברו כי כתב את המאמר בעיקר כדי לקדם את עצמו ואת סגנון הכתיבה שלו ושל עמיתיו, בני הדור הבא. אלתרמן עצמו ביקש להיפגש עם זך, בנוכחות משורר אחר, יעקב אורלנד. בפגישה שנערכה בבית קפה ישב אלתרמן מול זך, שנראה חיוור ונבוך, ותהה: "עד כדי כך אלתרמן כלום? כלום כלום כלום? שום נקודת זכות? הכול?" אחד מיושבי המקום הבחין בשלושה, זיהה את זך, ופרץ לעברו בצעקות: "אתה אידיוט! זה אידיוט!", אבל אלתרמן,  אף על פי שנפגע מאוד, וכמובן לא הסכים עם זך, היסה את הצועק באבירות ואמר: "הלוואי זה היה אידיוט."

חלפו שנים. המריבות הלוהטות של אותם ימים שככו, אם כי עד היום ממשיכים להתפרסם מאמרים העוסקים בפולמוס ההוא. נתן זך פרסם מאז ספרי שירה רבים, זכה בפרסים ובכבוד, וגם הוא בתורו נחשב לאחד המשוררים החשובים בשפה העברית המודרנית.

ושיריו של אלתרמן? הם נותרו, שלמים ועמידים בפני פגעי הזמן.

סיפורו של שיר x net

ויסלבה שימבורסקה: "אהבה מאושרת" ונתן זך: "שיר לאוהבים הנבונים", מה טיבה של אהבת אמת?

 משורר ישראלי, נתן זך, כותב שיר "לאוהבים הנבונים". משוררת פולנייה, ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות בשנת 1996, כותבת שיר על "אהבה מאושרת". לא רק מרחק של מגדר, שפה, זמן ומקום מפריד ביניהם, גם ההיסטוריה האישית של שני המשוררים בעת כתיבת השיר שונה. זך פרסם את "שיר לאוהבים הנבונים" בשנת 1966, בספרו כל החלב והדבש. הוא היה אז רווק, בשנות השלושים לחייו. שימבורסקה כתבה על האהבה המאושרת בהיותה שבעת ימים וחיים, אחרי שידעה זוגיות קרובה ורבת שנים (עם הבעל שממנו התגרשה שמרה על קשר ידידותי ומכבד, ועם בן זוגה השני חייתה עד מותו, בקרבה ובהרמוניה).

גם נקודות המבט בשיר שונות: זך מתאר את זוג האוהבים במבט מבחוץ ורק בסוף, בשורה האחרונה, פונה אליהם ישירות ומשיא להם עצה. שימבורסקה, לעומתו, מספרת על בני הזוג מנקודת מבט מפקפקת, לכאורה, תוהה אם אהבתם אפשרית ואם ייתכן שהם קיימים באמת.

 לאוהבים הנבונים
מאת: נתן זך

שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים
אָשֶׁר בִּתְבוּנָה יֹאהֲבוּ.
יְמֵיהֶם בַּנְעִימִים יַחְלְפוּ
גַם בְּרִדְתָם שְׁאוֹל לֹא יַזְקִינוּ,
נֵצַח לֹא יִפָּרְדוּ
יָחַד יִחְיוּ
בְּבַיִת אֶחָד.

שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים
עָל מִשְׁכָּבָם בְּאֵין מִלָה.
בְּיָד אַחַת אֶת הַמְנוֹרָה יְכַבּוּ,
יָחַד יַעַצְמוּ אֶת עֵינֵיהֶ,
זֶה אֶת זֶה יְבָרְכוּ,
וּבְעֵת הָאֶחָד קוֹרֵא-
אֶת הָאוֹר הַקָטָן יַדְלִיק הוּא.
אֶת נְשִׁימַת יַלְדֵיהֶם שׁוֹמְעִים שָׁעוֹן
וְרוּחַ חֲצוֹת.

שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים
אָשֶׁר בָּנוּ לָהֵם בָּיִת וְאֶת דַלְתוֹ נָעֲלו.
הֵגִיפוּ הֵיטֵב אֶת הַתְרִיסִים, בַּחוּץ קַר
וְרוּחַ וּמְצַפִּים בַּחוּץ לְמָטָר.
אוֹרֵחַ לא יָבוֹא בַּלָיְלָה אָשֶׁר כָּזֶה
וְכִי יָבוֹא – אַל תִפְתְחוּ אֶת הַדָלֶת. מְאֻחָר
וְרַק קֹר נוֹשֵׁב בָּעוֹלָם. וְגַם הַמְשׁוֹרֵר
מִמְצוּקָה, לֹא מִשֶׁפַע, הוּא שָׁר,
הִשַׁאַרוּ חַבוּקִים.

אהבה מאושרת
מאת: ויסלבה שימבורסקה
לעברית: רפי וייכרט

אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה טִבְעִי,
הַאִם זֶה רְצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל –
מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ לַעוֹלָם מִשְּׁנֵי בְּנֵי-אָדָם,
שֶׁאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגְבָּהִים זֶה אֶל זֶה שֶׁלֹּא בִּזְכוּת,
זוּג אַקְרָאִי מִמִּילְיוֹן, אַךְ מְשֻׁכְנָעִים
שֶׁכָּךְ נִגְזַר – כִּפְרָס עַל מַה? עַל לֹא-כְלוּם;
הָאוֹר נוֹפֵל מִשּׁוּם מָקוֹם –
לָמָּה דַּוְקָא עַל אֵלֶּה, וְלֹא עַל אֲחֵרִים?
הַאִם זֶה עֶלְבּוֹן לַצֶּדֶק? כֵּן.
הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקְרוֹנוֹת שֶׁקֻּיְּמוּ בְּקַפְּדָנוּת,
מַפִּיל מוּסָר מִפְּסָגוֹת? מֵפֵר וּמַפִּיל.

הִסְתַּכְּלוּ בַּמְאֻשָּׁרִים הַלָּלוּ:
לוּ לְפָחוֹת הִסְתַּתְּרוּ קְצָת,
מִתְחַזִּים לִמְדֻכָּאִים וּמְעוֹדְדִים בְּכָךְ אֶת יְדִידֵיהֶם!
שִׁמְעוּ, אֵיךְ הֵם צוֹחֲקִים – בְּאֹפֶן מַעֲלִיב.
בְּאֵיזוֹ שָׂפָה הֵם מְדַבְּרִים – מוּבֶנֶת לְמַרְאִית-עַיִן
וְטִקְסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,
הַמְּחֻיָּבֻיּוֹת הַמְּחֻכָּמוֹת זֶה כְּלַפֵּי זֶה –
הַדָּבָר נִרְאֶה כִּמְזִמָּה מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּה שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת!

קָשֶׁה אֲפִלּוּ לְשַׁעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדְּבָרִים מַגִּיעִים,
לוּ נִתַּן הָיָה לְחַקּוֹתָם.
עַל מָה הָיוּ יְכוֹלוֹת לִסְמֹךְ הַדָּתוֹת, הַשִּׁירוֹת,
מֶה הָיָה נוֹתַר בַּזִּכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לְטִמְיוֹן,
מִי הָיָה רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר תָּחוּם בִּגְבוּלוֹת.

אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת, הַאִם זֶה הֶכְרֵחִי?
הַטַּעַם הַטּוֹב וְהַתְּבוּנָה מוֹרִים לִשְׁתֹּק עַל-אוֹדוֹתֶיהָ
כְּעַל שַׁעֲרוּרִיָּה מֵהָרְבָדִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל הַחַיִּים.
יְלָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בְּלֹא עֶזְרָתָהּ.
לְעוֹלָם לֹא הָיְתָה מַצְלִיחָה לְאַכְלֵס אֶת כַּדּוּר-הָאָרֶץ,
שֶׁהֲרֵי הִיא מִתְרַחֶשֶׁת רַק לְעִתִּים נְדִירוֹת.
אֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בְּשׁוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם לִחְיוֹת, וְגַם לָמוּת.

במבט ראשון נדמה כי הדובר בשירו של זך מביט בהערכה ובהתפעלות על הזוגיות של השניים האוהבים "בתבונה". הוא בוחן אותם מרחוק, בודק איך הם חיים בנעימים, בהבטחה לגבור בצוותא על הבדידות והזִקנה. הם מתחשבים זה בזה: כשאחד מהם קורא הוא מדליק מנורה קטנה כדי לא להפריע, והם מאזינים ביחד לנשימות של בני הדור הבא שאותם הם מגדלים. בחוץ קר, גשם צפוי לרדת ובני הזוג מסתגרים ביחד בביתם המוגן.

המבט הראשון מטעה את הקורא לסבור שבשירה של שימבורסקה התיאור סותר את זה של נתן זך: היא מטילה לכאורה ספק אם אהבת אמת אפשרית (אגב, באנגלית השיר נקרא "אהבת אמת"). הדובר (או הדוברת?) מביט באוהבים כמעט אפילו בכעס: האם זה רציני? האם זה מועיל? איך ייתכן שבני הזוג הללו מרוכזים כל כך בעצמם, עד שאינם רואים את העולם? מה פשר כל האושר הזה ששורה עליהם? באיזו זכות טוב להם? אהבתם היא "עלבון לצדק", הטקסים הפרטיים שלהם מרגיזים את מי שאינו מוזמן להיכלל בהם, אהבתם מאיימת על הסדר המקובל בעולם, כמו "מזימה מאחורי גבה של האנושות", כי אילו כל בני האדם אהבו כך, איפה היו הדתות? הגבולות? (המלחמות?)

המכנה המשותף הגלוי לעין בין שני השירים הוא כמובן הקנאה. בשניהם הדובר מביט על האוהבים מבחוץ ורואה את אושרם שנמנע ממנו. בשניהם הדובר סבור שאהבה מאושרת כל כך סותרת את חיי היצירה. "המשורר – ממצוקה, לא משפע הוא שר" אומר זך, ומייעץ לבני הזוג לא לפתוח את הדלת בפני אף אחד. להישאר לבדם, סגורים בדל"ת אמותיהם, כדי להרחיק מעליהם את העולם (אולי בעצם כדי שהעולם לא יוכל לחזות בהם ולקנא?) האמן שנשאר בחוץ, בקור, מעלה על הדעת את מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן, שהסתובבה בחוצות העיר המושלגת, הציצה לתוך בתיהם המוסקים של כל האנשים בעולם שהיה להם מקום מפלט, רק לה לא, עד שקפאה למוות. האם המצוקה שמאפשרת לדעתו של זך את היצירה האמנותית היא נחמה אמיתית או נחמה פורתא? האם הוא מעדיף להימנות עם האוהבים, להגיף את הדלת בפני הזולת, ולוותר על אמנותו? נראה שלא. ההפרזות שבאמצעותן הוא מתאר את אושרם של האוהבים מעוררות ספק בכך שהוא מאמין באמת באושרם. "נצח לא ייפרדו"? "גם ברדתם לשאול לא יזקינו"? הייתכן? זך, והדובר שלו, הלא יודעים שדינם של כל בני זוג אוהבים להיפרד, אם לא בחייהם, אז במותם. וכשהוא משבח את אהבתם, ומציע להם לא להכניס אליהם את הזר (אותו עצמו? האם הוא זה שמסכן את שלוותם ועלול לסכסך ביניהם בעצם קיומו?), הוא אומר בעצם שאינו מאמין להם, שלא היה רוצה באמת להתחלף אתם.

שימבורסקה, לעומתו, חרף הנימה הביקורתית, הכמעט מלגלגת שלה, אומרת בעצם את ההפך הגמור: מכל השלילה שהיא מעלה – מה פתאום האוהבים מאושרים כל כך, מי אומר שאהבתם הכרחית, הלא ילדים נולדים גם בלעדיה – מעלה בעצם על נס את האהבה הזאת, מאמינה בה, דוגלת בה. כשהיא טוענת שהאהבה מונעת כתיבה של שירים, אפשר לחוש בכך שהיא בעצם קורצת עין, ומדברת למעשה בשבחה, כי היא יכולה, לדבריה, למוסס גבולות, ושחרף נדירותה, ואולי בגללה, היא רצויה כל כך − לדובר, לה עצמה, לקוראים. לטעמה של שימבורסקה אהבת אמת היא "עלבון לצדק", רק משום שכולם משתוקקים אליה, ובצדק, ומי שמסרב להכיר בקיומה עושה זאת רק משום שלא מצא אותה, ואין לו בררה אלא להתנחם ולהאמין שאינה אפשרית.

שימבורסקה קוראת את שירה בפולנית. גם מי שאינו מבין את השפה יכול להתרשם מנימת קולה ומהבעות פניה.