אין באמת גבול שמפריד בין חוויה אנושית משותפת לקלישאה. הז'אנר של משבר גיל ארבעים של נשים הוא נפוץ כל כך כי הוא משקף, כאמור, משבר אמיתי. אבל האם זה אכן "משבר" יחיד? הרי לכל אחת קורה משהו אחר – אחת מתגרשת, אחת הולכת לטיפול, אחת יוצאת לשביל ישראל ואחת עוזבת את העבודה.

ואני טוענת שכן, מדובר ב"משהו" אחד. כי בגיל ארבעים אנחנו מפסיקות להיות בבת עינה של הפטריארכיה – אנחנו כבר לא אובייקט מיני או רומנטי (ולכן אנחנו כבר כמעט לא רואות ייצוגים של עצמנו בקולנוע או בטלוויזיה), ואנחנו כבר לא אימהות בפוטנציה (או לכל הפחות אנחנו על הסף). כבר עשינו את שלנו – מצאנו בן/בת זוג (או לא), הבאנו ילדים (או החלטנו שלא), מצאנו מקצוע או עבודה (או נשארנו בבית). לפטריארכיה אין יותר צורך בנו, כבר נתנו לה את כל מה שהיא דרשה. וככל שאנחנו מפסיקות להיות אובייקט – ייצוג של אישה – אנחנו הופכות להיות ממשיות, ומגיע הזמן שלנו לשאול: מה איתי?מה אני באמת רוצה? התשובות לשאלה הזאת מגוונות, אבל השאלה היא אותה שאלה.

מירי כהן־אחדות היא חוקרת שיח, מרצה ללשון עברית, ופמיניסטית.

כן, פמיניסטית מוצהרת, גלויה – מתחשק לי כמעט לפרוץ בצחוק מר כשאני כותבת את המילים הללו, שהרי הבון טון הנשי הוא להכריז ברייש גליי "אני לא פמיניסטית", כאילו שמדובר בהתכחשות שאם אישה לא תנקוט אותה עוד יחשדו בו שהיא חברה במועדון שמוקצה מחמת המיאוס.

בכל פעם שאני שומעת אישה אומרת את שלוש המילים הללו, "אני לא פמיניסטית", אני מתחלחלת.

גם מירי כהן־אחדות.

היא כתבה את ספר המסות שלפנינו, והאחרונה שבהן עוסקת בדיוק בסוגיה הזאת: מדוע נשים נזהרות כל כך שלא יחשדו בהן שהן "פמיניסטיות"? מה הן מבינות מהמושג? ממה הן מתרחקות? מה זה אומר עליהן?

ואיך אפשר להבין התכחשות כזאת, אם מיד בהמשכה האישה מביעה דעות פמיניסטיות למשעי: למשל, אני לא פמיניסטית, אבל הגיע כבר הזמן לוותר על ה"המצאה" המיותרת הזאת, נעלי העקב שהורסת לנשים את הבריאות?

ויש בהן כמובן גם "לא פמיניסטיות" שמחזיקות חשבון בנק, מתפרנסות, עצמאיות, משכילות.

ומתחשק מיד לשאול אותן – איך הייתן יכולות לממש את כל הזכויות המובנות מאליהן מבחינתכן, אלמלא הפמיניזם?

אבל מה בעצם חשוב יותר, תוהה כהן־אחדות – המילים, או המעשים? ההצהרות, או החיים עצמם, שבהם אתן מתנהלות כפמינסטיות מושלמות?

ההתכחשות הזאת לפמיניזם מזכירה לי לפעמים את העובדה שהמילה "שמאלן" נהפכה בישראל לשם תואר ששקול לנאצה. "מה, אתה שמאלן?" סיפר מורה שסיפר שכך שאלו אותו בזעזוע בכיתה בחטיבת ביניים שהגיע אליה למילוי מקום והותקף בזעקות שבר כשהודה שכן, הוא שמאלן. "מה, את שמאלנית?" שאל פעם מישהו בבוז את אורנה בנאי, באיזשהו פאנל בטלוויזיה, והיא "הודתה" בחיוך מלגלג, באירוניה שנונה שבן שיחה אפילו לא הבחין בה ש – כן, כן, היא שמאלנית, רחמנא ליצלן.

גם אני. גם מירי כהן־אחדות: שמאלנית ופמיניסטית (מתחשק לי כאן להוסיף איזשהו "אוי ויי, שלא נדע מצרות… כי יש מי שיראו בדברים האלה הודאה באשמה, או במום מעורר שאט נפש, נכון?)

שמחתי מאוד על המסה האחרונה בספר, "להיות פמיניסטית", שמנתחת את הסוגיה הזאת על פניה ורבדיה השונים, ומגיעה בסופה למסקנה ש"מה נשאר לי? להיות פמיניסטית, לומר את זה, לעשות את זה, לדבר ולהתנהג את זה. ולקוות".

לקוות למה? שהמציאות והדיבור עליה יתאחדו בהרמוניה, ושנשים (וגברים!) ידעו שבלי פמיניזם אין ליברליזם, אין שוויון זכויות, אין חיים בחברה ראויה, שבה כל הפרטים זוכים לממש את יכולותיהם ולחיות בהרמוניה ובשיתוף פעולה מיטיב.

גם בשאר המסות בספר דנה כהן־אחדות בסוגיות שקשורות כולן בפמיניזם. היא יוצאת לא פעם מנקודת המבט האישית, הפרטית, שממנה היא לומדת, ומלמדת גם אותנו, מה פירוש להיות אישה ולהיות פמיניסטית.

למשל, איך יש לראות את תחושת ההישג האדירה שהייתה לה כשהצליחה להגיש את הדוקטורט שלה כמה שעות לפני שכרעה ללדת, ולפיכך עשתה הכול "נכון", ועל פי התוכנית והסדר הנדרש מאישה כמוה: קודם כל ההישגיות שלה כאדם, אחרי כן – החוויה שהיא נשית בלעדית, ללדת, להניק, להתמסר לתינוק.

ולצד זאת, היא מתארת תחושה של "אי־נחת, של התנגשות בין האידיאולוגיה הפמיניסטית, הידיעה של 'מה נכון', ובין המציאות – שרחוקה ממנה כמו שהנקה רחוקה מהערות שוליים ותיקונים לדוקטורט".

היא אמנם חיה בזוגיות פמיניסטית, איך לא? אבל מרגע שהרתה הבינה את ההבדלים האינהרנטיים שיש בינה ובין בן זוגה, שגם הוא יהיה בקרוב הורה.

למשל – כשהייתה בהיריון וניסתה ללמד קבוצה של "גברים ביטחוניסטים בני שישים" הרגישה עד כמה הם מסרבים לקבל אותה כמרצה. היא לא הייתה בעיניהם "דמות סמכותית", אלא קודם כל ולפני הכול – אישה צעירה, הרה.

הגבר הוא "הטבעי, הסתמי, הלא־מסומן" (אני מוסיפה כאן את הראיה הקלאסית במימרה המוזרה, המוכרת, של חז"ל "אישה נאה, כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם"…), ואישה משועבדת לגופניות שלה, למיניות "לעומת הגברים שמיוצגים באמצעות המקצוע שלהם", כמובן…

האם כל זה באמת "משתנה לאט לאט", כפי שטוענות באוזניה הסטודנטיות שלה, היא תוהה. ומשיבה שלא. כי "ללא גוף האישה שלי הייתי מסתובבת בעולם ללא גוף בכלל"…

ובכל זאת, היא חשה שכיום, כשהיא מרצה – בעיקר בפני סטודנטיות צעירות, מלמדת את "מה־שזה־לא־יהיה בלי איפור, בסניקרס, בתלתלים שחורים שכמה שעות לבנות כבר התחילו להופיע בהם", ומאחוריה ניצבים "אותם דורות של גברים לבנים וסמכותיים", היא "יכולה להרגיש לפעמים שהגוף והאינטלקט סוף סוף מתחברים". הללויה. זה קורה כשהיא ממחישה תיאוריות באמצעות "פכי יום־יום, סיפורים על עצמי ועל ילדיי, הבחנות שאספתי בשנים של מחקר ושל פמיניזם", אז היא מרגישה שנהפכה סוף סוף לסובייקט. מרגישה, ומראה לנשים הצעירות שלפניה, "שאפשר להיות אישה, לעבור הריונות ולידות, להיות גוף, ובו בזמן להיות ממונה על הידע, להציג מחקר, לעורר מחשבה". הספר גדוש בתובנות מעין אלה. האבחנות שלה למשל בשאלה איך גברים ונשים תופסים מחמאות. היא מראה שנשים "הן הנותנות העיקריות של מחמאות, וגם המקבלות העיקריות שלהן." מחמאות של נשים מתמקדות בעיקר במראה של זולתן, "ואילו גברים מחמיאים על ביצועים"… מעניין במיוחד ש"מה שכמעט אף פעם לא קורה הוא מחמאות בין גברים", כי גברים "רואים במחמאות איום", הן ניתנות בעיניהם מעמדה של כוח. נשים, לעומת זאת, "רואות במחמאות כלי לנימוס חיובי – דרך לתקשר, לפתוח בשיחה, לבנות קשר"… אז מה זה אומר על "נשים מנהלות שמקבלות מחמאות מהכפופים להן – אם גבר רואה במחמאה איום, מה זה אומר שהוא מחמיא למנהלת שלו? על התפיסה שלו את עצמו, ואותה, ואת היחסים ביניהם?" מרתק! (ועורר בי תהיות לגבי התרחשות מוזרה למדי, שהייתי עדה לה לא מזמן: מנהלת שסופגת בפומבי, מבול של מחמאות מופרזות לחלוטין, ונראית זחוחה וזורחת מנחת…).

בפרקים אחרים בספר דנה כהן־אחדות בסוגיות כמו – ההתמודדות עם השפה העברית, שהיא, כידוע מדבריה של יונה וולך "סקס מאניקית": ושואלת למשל אם שפה רק משקפת מציאות אלא גם מייצרת אותה. מה יקרה לנערות אם ישמעו שוב ושוב "רופאות ואחים", במקום "רופאים ואחיות"? מה זה יכול לעשות לתודעה שלהן ולתפישתן את האפשרויות הטבעיות הניצבות לפתחן?

ומדוע "העצמת נשים" מעצבנת אותה?

ואיך יכול להיות שהמחמאה האולטימטיבית לגבר היא שהוא "גבר גבר", לא "אלוף", לא "מדהים", כמו שאומרים לנשים – הוא פשוט נולד ונעשה עצמו…

מעורר מחשבות ומעניין מאוד.

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
152 עמ'