אחד השירים הראשונים שמלמדים עולים חדשים באולפן הוא "כאן ביתי פה אני נולדתי". כף רגלי מעולם לא דרכה באולפן. הייתי קטנה מדי, וההנחה הייתה שאתפוס את השפה לבד, כך, בדומה לבגדים, גם את שירי האולפן קיבלתי מיד שנייה. אחותי, שהייתה אז בת 15, הייתה מביאה את דפי השירים הביתה, ויחד
היינו מדקלמות. מצחיק ש"כאן ביתי פה אני נולדתי" הוא השיר הראשון שמלמדים את העולים, בעצם להתחיל פה את החיים בשקר. מה שעוד מעניין הוא שחשבתי, ואני מניחה שכך חשבה גם אחותי, ש"ביתיפה" היא מילה אחת.

ראיתי אותה לראשונה בסדרת הטלוויזיה "דור וחצי".

סיפורה האישי נגע לליבי, אבל לא זכרתי את שמה. בטור שכתבתי על הסדרה, באפריל 2022, הזכרתי אותה רק כך: "לא כל ההורים הצליחו להתמודד עם הקושי. אחת המרואיינות משחזרת את היום הנורא שבו אביה התאבד."

לפני עשרה חודשים פגשתי אותה בפאנל משוררות שנערך בספרייה הציבורית בעיר מגוריי, קריית אונו. אחד השירים שקראה היה "השאלון המלא למהגרת":

בַּת שֶׁל מִי אַתְּ?
מִי אַבָּא שֶׁלָּךְ?
מֵאֵיפֹה עָלִיתְ?
אֵיךְ קַר לָךְ?
לֹא אָמוּר לִהְיוֹת לָךְ קַר!
אֵיפֹה יוֹתֵר טוֹב?
אֵיךְ אֵין לָךְ מִבְטָא?
לובָּה?! בְּלִוּוּי פַּרְצוּף סָפֵק מֻפְתָּע, סָפֵק נִגְעַל.
וְאָז הִרְגִּיעָה: "יוּ, דִּמְיַנְתִּי אֵיזוֹ לובָּה אַחֶרֶת, זְקֵנָה כָּזֹאת."אַתְּ מַכִּירָה אֶת לובָּה הַקֻּפָּאִית?
לֹא מַתְאִים לָךְ לובָּה!

השיר העניק לספר הפרוזה שהוציאה לאחרונה לאור את שמו: "את לא נראית". לא נראית "רוסייה". לא נראית עולה חדשה. לא נראית "לובה". לא נראית שונה. האם זאת מחמאה? האם כך הכותבת מקבלת את הדברים? ואם היא "לא נראית" – איך הרגישה שם, בארץ שבה נולדה? האם שם נראתה דומה לאחרות, שייכת? 

התשובות לשאלות הללו, העולות בספרה של לובה לאור, סוחטות את הלב ומועכות אותו. לא פחות.

לאור מתארת בו את ייסורי ההגירה של ילדה מאוקראינה שבגיל תשע החליטו הוריה לתת לה סיכוי לעתיד מוצלח יותר, לעזוב את ביתם, חבריהם, להיפרד מקרובי משפחה רבים, מהביטחון היחסי שחיו בו (למרות גילויי האנטישמיות הנוראיים שחוו בלי הרף), ולעבור לישראל. מה שנקרא כאן בהתנשאות: "לעלות". ולא ש"שם" היה כל כך טוב. הספר נפתח בתיאור ניתוח להסרת שקדים שעברה שם כילדה. תיאור הברוטליות הסובייטית, הפרקטיקות האכזריות להדהים שהיו נהוגות שם (וכן, גם  האנטישמיות המרושעת), מעורר פלצות. ובכל זאת, שם היו נטועים, וחיו חיים נוחים. 

היוזמה להגר לישראל הייתה של אמה. אביה לא התלהב מהרעיון, בלשון המעטה. אם כי לובה הייתה "הילדה היהודייה היחידה בכיתה". מהיום הראשון בבית הספר ידעה: "המראה שלי שונה. הייתי מתולתלת וכהה", והילדים "דאגו להזכיר לי זאת ולשאול אותי שאלות על יהדותי", וגם ש"להיות ז'יד" זה "מוצא לא טוב". 

כמו כן, בעיית השתייה בברית המועצות המתפוררת הלכה והחמירה, והדאיגה את אמה של לובה. למרות יכולתם לחיות פחות או יותר בכבוד (בניכוי האנטישמיות והבעיות שחוו כולם, לא רק יהודים). אביה היה פקיד בחברה שעסקה בתשתיות ערים ואמה הייתה מורה למתמטיקה ולפיזיקה ואחר כך גננת. ואז, בגל העלייה העצום של תחילת שנות התשעים, החליטו לעשות את הצעד הרה הגורל.

(באותה תקופה, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת המפרץ, היה נהוג "לאמץ" עולים חדשים ולעזור להם באופן אישי. אני זוכרת היטב את זוג העולים שבן זוגי דאז ואני "הגרלנו", את הניסיונות שלנו לסייע, במתן עצה, או בתרומות, ובעיקר את תדהמתם כשפתחנו ממש למחרת הגעתם את המקפיא בביתנו והם לא האמינו למראה עיניהם: שקיות של ירקות קפואים, כמה גושי בשר ארוזים, וקופסאות של תבשילים שהוקפאו… בלילה שבו פרצה מלחמת המפרץ, כשכולנו לא הבנו מה קורה, וברדיו "הסבירו" שהבומים ששמענו באזור המרכז הם בסך הכול רעמים, טלפנו אלינו השניים מבועתים. משידורי הרדיו ברוסית הבינו שישראל הותקפה בטילים גרעיניים). 

לאור מספרת שמיד עם הגעתם לישראל החלו הוריה לעבוד. ממש למחרת היום שבו נחתו בנתב"ג. הוא – בניקוי מכוניות, היא – בניקוי בתים. בהמשך גם לובה עצמה הצטרפה אליהם, ועבדה אתם עבודה פיזית מפרכת. איך מרגישה ילדה קטנה שהוריה המשכילים, החרוצים, מוצאים את עצמם בתחתית הסולם החברתי – כך היא עצמה תפשה את זה – כשכל מה שהיא רוצה זה להיות כמו כולם, להשתייך, לזכות במה שילדות אחרות קיבלו כמובן מאליו. למשל – אימא שנמצאת בבית ומקדמת את פני ילדיה השבים מבית הספר עם ארוחה טובה, ובערבים מתייפייפת כדי לנהל את חיי החברה המרתקים שלה ושל בעלה (כמו אמה של חברתה הטובה מבית הספר). 

מי שמהגרים נאלצים לוותר על כל כך הרבה. לאט לאט, בהתמדה ובעבודת פרך, הצליחו הוריה "להסתדר". אפילו קנו דירה. החיים התחילו להיראות קצת יותר חיוביים, קצת יותר מבטיחים, עד ליום שבו אביה פוטר (מעבודתו כמנקה מכוניות!), רק כי ביקש העלאה. זמן לא רב אחרי כן לא הצליח עוד להתגבר על ההשפלה והעלבון, והתאבד.

"דְּבָרִים שֶׁהֶחְמַצְתָּ", כתבה לו לובה בשיר שקראה באותו ערב כשנפגשנו בספרייה בקריית אונו:

לִהְיוֹת לִי הוֹרֶה מְלַוֶּה כְּשֶׁהוֹצֵאתִי רִשָּׁיוֹן
וּלְהִתְעַצְבֵּן עָלַי מִי לִמֵּד אוֹתִי נְהִיגָה
לְלַוּוֹת אוֹתִי לְגִיּוּס
וּלְהַעֲבִיר אִתְּךָ חֲוָיוֹת מֵהַצָּבָא
לָשֶׁבֶת בַּקָּהָל זוֹהֵר מִגַּאֲוָה בְּסִיּוּם טֶקֶס מִצְטַיְּנִים בְּתֹאַר
הֲרֵי זֶה הָיָה בִּשְׁבִילְךָ
לְהַחֲזִיק לִי בַּעֲדִינוּת בְּמַרְפֵּק בְּאֶצְבְּעוֹתֶיךָ הָעֲנָקִיּוֹת
וּלְלַוּוֹת אוֹתִי לְחֻפָּה בְּעוֹדְךָ לוֹחֵשׁ מִלּוֹת חִבָּה מִיַּלְדוּתִי
לְחַכּוֹת מִחוּץ לַדֶּלֶת בַּחֲדַר הַיּוֹלְדוֹת
בְּעוֹדְךָ שׁוֹמֵעַ אֶת הַבְּכִי הָרִאשׁוֹן שֶׁל נְכָדֶיךָ
לִהְיוֹת לָהֶם סַנְדָּק וּלְבָרֵךְ כָּל אֶחָד
בְּעוֹדְךָ מְמַלְמֵל תְּפִלּוֹת בִּכְאִלּוּ
לָשֶׁבֶת אִתָּךְ לַבִּירָה וּלְעַשֵּׁן סִיגַרְיָה בַּקֹּר
וְלִשְׁמֹעַ מִמְּךָ סִפּוּרֵי יַלְדוּת וְלִנְחֹר בְּטָעוּת מֵרֹב צְחוֹק 
לְדַבֵּר בְּפֵיס-טַיְם כְּשֶׁאֲנִי בְּחוּ"ל
וְכָל הַבָּנִים תְּלוּיִים עַל צַוָּארְךָ וְלִרְאוֹת אוֹתְךָ מִתְמַסֵּר אֲלֵיהֶם
וְלִרְאוֹת שֶׁכָּל זֶה הָיָה שָׁוֶה
לְהַמְשִׁיךְ לְהַרְגִּישׁ יַלְדָּה קְטַנָּה בְּעוֹדִי אִשָּׁה
וּבִמְקוֹם זֹאת הָיִיתִי אִשָּׁה גְּדוֹלָה בְּעוֹדִי יַלְדָּה.

נראה כי הכאב בשל ה"מוות מאובדנות" – בניסוח הזה לאור מנסה לרכך את המילה הבלתי  אפשרית "התאבד" – לא יתפוגג לעולם. בספר כבר עבר רבע יובל מאז שזה קרה והכאב ההוא עדיין נוקב ומייסר, כי שום דבר לא נשכח, ושום דבר לא אובד.

הוא התרחש כשלובה הייתה בת שבע עשרה, זמן קצר לפני שהתגייסה. למעשה – ביום שבו הלכה לצו הראשון בלשכת הגיוס, כולה מתרוננת ואופטימית. בדיוק בשלב שבו הרגישה שזהו, היא כמעט הצליחה להשתלב לגמרי במציאות הישראלית. להשתייך אליה. גם אם תמיד יישארו חלקים לא פתורים. היא משווה זאת למי שהגיע באמצע סרט – אמנם הוא "יודע" מה קרה לפני שבא, אבל לא השתתף בהתרחשוית שקדמו להגעתו, ולכן תמיד יישאר קצת מנוכר לחוויה שלא הכיר בעצמו.

באוקראינה רצתה להיות "כמו כולם". גם בישראל. בעצם – לא! – כי היא הייתה חייבת להיות "יותר ישראלית מישראלית": למשל, להתקבל לקורס קצינות (אבל לא: הקב"א שלה לא היה מספיק גבוה, בגלל ההתאבדות של אביה! אפשר להשתגע כשקוראים את זה!), להצטיין בלימודים, להקים חברה, להתחתן עם יליד הארץ, להקים אתו משפחה, ללדת ילד רביעי, כדי לעלות על כולם! גם אם המחיר הנפשי כבד מנשוא! 

והכאב שם, כל הזמן. כשבניה אוהבים כל כך את הסבא האחר, אביו של בן זוגה, היא מתייסרת: למה לא את האבא שלה, למה לא את הסבא שיכול להיות להם, אלמלא – ! (ובכל זאת, יש בה נדיבות ואהבה גם כלפי החותן שלה, שאימץ אותה לו לבת, והיא מכירה לו תודה).

ועוד לפני כן, בחתונתה – איך זה שאתה  לא איתי, מלווה אותי?

ולפני כן, כשקיבלה את התואר – איך זה שאתה לא לצידי? הרי כול זה רק למענך!

ולפני כן, כשהתגייסה, החיילת הראשונה ששירתה בצבא הגנה לישראל, מקרב בני משפחתה!

כאב, ייסורים ומאבקים לאורך כל הדרך. ואתם גם הניצחונות הגדולים. הראויים. ביניהם – הספר שלפנינו, שהוא הצלחה מופלאה וראויה לכל שבח. הקטעים הקצרים, שבהם היא מתארת כל מאבק וכל אבן נגף, כל זווית שיש במצוקות העצומות הכרוכות בהגירה, גם הכלכליות, הנלוות לה, לא רק מרגשים, אלא – יש בהם גם ערך חברתי: יש לקרוא את הספר כדי להבין לעומק את החוויה הקשה כל כך של המהגרים הרבים שמקיפים אותנו (והרי כל אחד מאתנו הוא צאצא של מהגרים, בשלב זה או אחר בהיסטוריה שלנו המשותפת). כשסיפרה על העלבון וההשפלה שחשה כשילדה במגרש המשחקים זיהתה שהיא לובשת בגד ישן שלה, שהתקבל כתרומה, נזכרתי בג'ודי אבוט היתומה מהספר אבא ארך רגליים, שמתארת חוויה דומה. אבל ג'ודי הייתה יתומה משני הוריה, שמעולם לא הכירה. וללובה היה אב אוהב ומסור מאוד. התרגשתי במיוחד מתיאור האופן שבו נחלץ להגנתה כאשר שכן מבוגר פגע בה! גם אמה, כפי שהיא מתארת אותה, בעצם ויתרה על חייה, למען העתיד של בנותיה ושל הדור הבא.

לובה לאור יכולה – אני מקווה בכל ליבי! – להתנחם במשפחה שהקימה, ארבעה בנים ובעל אוהב, ובהצלחתה המקצועית.

אני מרגישה כמעט צורך להודות לכל מהגר לישראל שעשה את זה. שמצא כאן את מקומו, למרות האובדנים שאין להם תקנה. 

אני מבקשת להזכיר עוד שני היבטים ייחודיים שיש בספר: הוא יצא במהדורה דו־לשונית. אחרי שכתבה אותו בעברית, תרגמה את כולו לרוסית, כך שהוא נגיש גם למי שלא למד את שפת המקום. איזו מחווה מרגשת!

וההבט השני – ציור העטיפה, תמונה של זויה צ'קרסקי שמתארת את הירידה מכבש המטוס של עולים חדשים מברית המועצות לשעבר. "קורבנות חדשים", כינתה אותם סבתה של צ'רקסקי בכל פעם שראתה מטוס שמגיע לקראת נחיתה. גם היא, כמו אביה של לובה לא רצתה להגר. 

השם שצ'רקסקי העניקה לציור מביע היטב את הכאב, כמו הציור המלא בעוצמה, וכמו גם ספרה של לובה לאור. 

הוצאת כריכה, 2025
עורכת: הגר ינאי
152 עמ' בעברית, 182 עמ' ברוסית