ארכיון תגיות: הוצאת ספרא

השיר "תוצרת הארץ": גם במציאות המדאיגה –

אף-על-פי-כן ולמרות הכול, אם ניתן לגזור גזרה שווה ממחזהו של אלתרמן "כנרת, כנרת", ניתן להבין את רוחו הטובה של השיר, שאינו מושר בנימה של עצב וייאוש כלל וכלל.

להפך, לפנינו שיר מלא הומור, הדוהר קדימה בקצב הנמרץ האופייני לטורים האנפסטיים שלו.

במחזה "כנרת, כנרת" רמז אלתרמן שחרף עשרות כשלים ומחדלים, קמה ככלות הכול מציאות חדשה ומשובבת עין; וכך גם בשיר שלפנינו: מסביב שוררת מציאות מדאיגה, שחורה משחור, של רצח בדרכים ושל שדות שיבוליהם נבזזים או נשרפים. בה בעת, בעיר הולכת ומתרקמת במקביל מציאות חדשה, אנרגטית ותוססת, גם אם (עקב מחדליה של ההנהגה) אין האנרגיה הרבה של התושבים החדשים מנותבת לטובת הכלל. בסופו של דבר, דברים הולכים ונבנים, גם אם לא תמיד בצורה הגיונית והמושכלת ביותר, ולפיכך, חרף כל הפגמים והמחדלים, אפשר לשאוב גם נחמה מן המציאות החדשה, ולאו דווקא במרכאות כפולות.

היום גם אין יודעים לצייר כמו רמברנדט

אמנם כיום אין כותבים שירה בנוסח "אסכולת שלונסקי-אלתרמן" וניסיונם של אנשי כתב-העת "הו!" (בעריכת דורי מנור) לחזור אל השירה השקולה והמחורזת נשאר נחלתם של מעטים, אך אין עובדה זו גורעת מגדולתו של אלתרמן.

היום גם אין יודעים לצייר כמו רמברנדט ואין יודעים להלחין כמו בטהובן ומוצרט! והרי גם סגנונותיהם של מנדלי מוכר-ספרים, יל"ג וביאליק "התיישנו", אך חוקר הספרות צריך לדעת להעריך נכונה את חדשנותם הגאונית ואת התרומה שהרימו להתפתחות התרבות העברית.

זיוה שמיר, "כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן": "עם שחי – שר. עם ששר – חי"

"מדוע חשובים כל כך מעמדו וערכו של הזמר העברי?" שואלת פרופ' זיוה שמיר בפרק המבוא לספרה החדש כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן, ומשיבה: "כדאי לזכור ולהזכיר בהקשר זה את י"ל פרץ שהכריז: 'עם שחי – שר. עם ששר – חי", ועוד היא כותבת, "הפזמונאות העברית ליוותה איפוא את חיי העם והשפיעה על התלכדותו ועל ה'מוראל' שלו."

בהקשר זה מבכָּה שמיר את מה שקרה לזמר העברי בשנים האחרונות. את התמלילים העכשוויים היא מכנה "סתמלילים": המילים כבר לא חשובות, אפילו הלחן תופס מקום פחות מרכזי מבעבר, ורק הזמר או הזמרת נחשבים, בניגוד לימים שבהם המילים היו משמעותיות והייתה להן השפעה רבה על המאזינים.

זאת אחת הסיבות להחלטתה של שמיר לכתוב את הספר שלפנינו. סיבה אחרת, המשתמעת מהספר, היא – רצונה להראות שוב את גדולתו של אלתרמן, שלקראת סוף חייו הותקף קשות. הכול זוכרים את דבריו של נתן זך ש"מרד" באלתרמן ובדרכו השירית, עד כדי כך שהמשורר, שעד אז זכה להערכה ולתהילה, חש כמו המלך שהורד מכס מלכותו. שמיר "מדגימה" זאת באמצעות שניים מפזמוניו המאוחרים של אלתרמן, "אוריאנה" ו"שיר ערש". כך היא כותבת: "האני הדובר בשיר 'אוריאנה', שיש לו כאמור זיקה אמיצה לדמותו של אלתרמן, מתייסר על החמצת החיים שחלפו במהירות ללא שוב." על "שיר ערש" היא כותבת כי אלתרמן כתב אותו "כמתוך ידיעת גזר דינו של החלוף והשלמה עם המוות, בלי להילחם בו. הלץ כבר ניסה, ובמידת מה גם הצליח, להסיר מראשו את הכתר."

לזיוה שמיר אין שום ספק בגדולתו של אלתרמן. בשכנוע רב היא מראה כי ההתקפות על כתיבתו של אלתרמן מגוחכות, שהרי "רוב ההאשמות שטפלו" עליו "נובעות מאי־הבנה שבשוגג או במזיד." לטענתה כאשר מאשימים את אלתרמן "באי־נאמנות למציאות הזרימה של החיים כפשוטם", מדובר בהאשמה דמגוגית, "משל יאשים אדם את הקריקטוריסט בהגזמה, את כותב האופרה בפתוס, או מחבר הגרוטסקה באי־נאמנות למציאות", שהרי יצירתו של אלתרמן אינה מימֶטית, ובמכוון! כשם שאי אפשר לטעון כנגד "צייר אקספרסיוניסטי או קוביסטי, ולשדל אותו לצייר בצבעים אקוורליים המתאימים ליצירה אימפרסיוניסטית", כך אין מה לבוא אל אלתרמן בטענה שאינו נאמן למציאות…

אותי הדברים הללו משכנעים.

גם כנגד הטענה שלפיה אלתרמן היה "מגויס" לטובת הנרטיב הציוני בכלל ובן גוריון בפרט, יש לה מה לומר. היא מראה כיצד לא היסס אלתרמן לסרב לחלק מבקשותיו של בן גוריון, וטוענת כי במהלך מלחמת העולם השנייה, ואחריה – בזמן מלחמת העצמאות – התמסר אלתרמן לכתיבה שתרומם את רוחם של אנשי היישוב, לנוכח הניצחונות של הצבא הגרמני שהלך והתקרב לארץ ישראל. "ככל שהלך והתעצם כוחו של היטלר, כך נסוג אלתרמן מן העמדה הקוסמופוליטית הבלתי מחייבת שאפיינה את שיריו המוקדמים והתחיל לכתוב שירים הנוגעים למצב הארץ־ישראלי". הוא כתב גם על המנהיגים ערלי הלב ועל תוצאות הזנחתם הפושעת של ילדים מקופחים ורעבים, ולמעשה ניסה להניע בשירתו את הקברניטים, כי "ידע שהם לא יפעלו מתוך רגשות הומניטריים נעלים," ובשיר "ילדי הפקר" ניסה "להפחיד אותם בשירו ולהזהירם שהרעה תגיע לפתחם" (בכך הזכיר לי את דיקנס, שהרומנים שלו, שעסקו בילדים עניים ורעבים, אכן שינו את המציאות!)

האם היה אלתרמן "מיליטריסט"? והרי הוא זה שכתב את השיר הנודע "אל תתנו להם רובים", אבל לנוכח הנאציזם הבין שאין מקום לפציפיזם, והחליט לגייס את כשרון הכתיבה שלו, בידיעה שיש למילים כוח ועוצמה.

כחוקרת ותיקה של יצירתו של ביאליק, מייחדת שמיר מקום רב להשוואה בין שני המשוררים, וליתר דיוק – להשפעה שהייתה לביאליק על אלתרמן. הייתה לאלתרמן בעיה, כי כשם שזך "מרד" בו עצמו, כך הוביל גם שלונסקי, בן דורו של ביאליק, את המאבק נגד "המשורר הלאומי". ולכן, כך היא כותבת, "אלתרמן נאלץ למצוא את 'שביל הזהב' בין אהבתו ליצירת ביאליק לבין רצונו להשתייך לחבורת המשוררים של שלונסקי". אלתרמן "הסווה" את השפעתו של ביאליק בשיריו, אבל זיוה שמיר מוצאת אותה, שכן "ביאליק היה מודל ההשראה האולטימטיבי" לאלתרמן, ששילב מובאות מתוך יצירתו של ביאליק, אבל עשה זאת בפזמוניו (שבהם עוסק הספר שלפנינו), ולא "בשירתו הקנונית". למשל, בשיר ערש שכתב אלתרמן מופיעות המילים "נום תפוח נומה עץ", שמתכתבות עם השורה של ביאליק "נם תפוח ואגס", והמילים "עלה ושוט והסתכל / עד מה יפה היא התבל" מתכתבות עם המילים "שוט בעולם", של ביאליק.

בכמה מהפרקים בספר מעלה זיוה שמיר את המחלוקת שיש לה עם פרשנויות של דן מירון, ועושה את זה בגלוי ובפתיחות. היא אפילו מצהירה שאינה חוששת ממירון ואינה מסתירה את חילוקי הדיעות שלה אתו… כך למשל היא מתפלמסת אתו (ואפילו קצת לועגת…) בקשר לדבריו כאילו "כולנו טעינו" בפרשנותו לשיר "אתך – בלעדיך". המחקר שהיא מספרת עליו בנוגע לשיר מרתק ממש. מסתבר ששורה אחת שמופיעה בשיר עוותה "בגלל הדפסה לקויה ורשלנית בבית הדפוס שהשתמש באותיות עופרת שבורות ורצוצות", וכך פזמון שהולחן (ושיהורם גאון ביצע), שנפתח בשורה "על ערפל גופך גופי מתגעגע" היה בעצם במקור "על ערסל גופך גופי מתנענע"… שמיר מספרת כי הבינה את הטעות מתוך ההקשר של השיר, ולימים הוכחה טענתה כצודקת ונכונה, אחרי שנמצא כתב יד ישן יותר מזה שהודפס עם הטעות שהשתרבבה לתוכו. פשוט מדהים!

מבנהו של הספר משמח מאוד. כל פרק מוקדש לפזמון אחר, ולמשמעויות הנסתרות ששמיר דולה ממנו. עד שקראתי את הספר לא שמתי לב שבפזמון "רינה" הגבר, שנשמע כמו מחזר צעיר ולא מיומן, בעצם מבוגר מרינה באי אלה שנים, ויש לו מן הסתם ניסיון עשיר בחיזורים, למשל אחרי "חנה ועדה", ושרינה, שכביכול מסתייגת מחיזוריו, מוסרת לו לקראת סוף הפזמון את כתובתה המדויקת ובעצם נעתרת לו…

שמיר מדגישה את העצב העמוק הנסוך בשיר "צריך לצלצל פעמיים", ומציינת את הדמיון שיש בין הדמות הדוברת בפזמון לבין נעמי מהמחזה "פונדק הרוחות" (וגם יותר מרומזת, לדמיון לצילה בינדר, אהובתו הלא־סודית של אלתרמן, שמתה רווקה וערירית, ולא מבחירה).

שמיר מסבירה מה פשר השם איה, מהפזמון הנושא את שמה (א"י כלומר – ארץ ישראל, שנוספה לה האות ה"א). המשמעות הזאת מעניקה לפזמון נפח ופרשנות שונה לגמרי, וכבר לא מדובר רק בשיר אהבה לסתם צעירה יפה…

ומה המשמעות העמוקה של השורה החוזרת בפזמון "אני מצפת"?

ומדוע באמת אוסר אביה של הדוברת בשיר "טנגו כפר סבא" לצאת מתחומי הבית? האומנם רק בשל מחלת הפה והטלפיים?

הניתוח שלה של הפזמון "לימון וצלחת" הוא מלאכת מחשבת מענגת. בני הזוג "מתברכים בעצמם: הם מציגים את עצמם כאנשים אינטליגנטיים המבינים בענייני טעמים ובכללי התנהגות נאותה, אך אט־אט ומבלי משים מתגלה פשטותם ובורותם. השניים מנסים להרשים את זולתם בכל מחיר, אך בעצם כל דבריהם מעידים על ידענות־חושפת־בורות"… שמיר חותמת את הפרק על השיר כך: "אלתרמן, איש 'הטור השביעי', שכל מעייניו היו נתונים לענייני העם והמדינה, התבונן כאן בעקימת־אף, בהשתאות ובאירוניה בזוג נקלה וריקני כמו הגברת מֵי ומר צלחת, אנשי השעשועים הקלים, שענייני הכלל והמדינה מֵהם והלאה. לפנינו תיאור קריקטורי של זוג קל וריקני, החי 'בתון בועה', בנתק גמור מן המציאות הקולקטיבית הגועשת מסביב, אך ה-subtext העולה ובוקע מן הטקסט של השיר האלתרמני אינו קל וריקני כלל וכלל". מרתק!

ובכלל, סיפוריה הרבים על פזמוניו של המשורר פשוט מרתקים. למשל – איך לאחר מותו של אלתרמן שינה משה וילנסקי את אחת המילים בשיר ידוע מאוד שלו, "דצמבר", כדי להתאימו לרוח הזמן: הוא השמיט שם של נהר בחצי האי האיברי שהתחרז עם שמה של חברת אוטובוסים שפעלה בעבר בתל אביב…

בפרקים אחרים הרלוונטיות של אלתרמן לימינו פשוט זועקת לשמים. למשל בפרק המוקדש לשיר "מגש הכסף" כותבת שמיר כי "לא אחת דיבר אלתרמן באירוניה טרגית […] על הפער הגדול בין מי שמשליכים נפשם מנגד למען הכלל לבין העושים לביתם בעת שחבריהם נלחמים בשדות הקרב". אי אפשר לא לחשוב על דבריו המקוממים של יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, שהציע לאחרונה "שחצי מהעם ילמד תורה וחצי ישרת בצבא".

הפירוט וההסברים, המלווים בדוגמאות, של התחבולות הפואטיות הרבות של אלתרמן (שמיר מבארת את המשמעות של כל אחת מהן) – סינסתזה, פרדוקס, זאוגמה, מריזם, האנשה, ידע מדעי, רמיזות למיתולוגיה – מרתקים ומעשירים. איזו זכות היא, לפגוש את אוצרות הידע וההשכלה של חוקרת הספרות הוותיקה!

גם ההשוואות ליצירות של שייקספיר, ושל יוצרים דגולים אחרים, מוסיפות ממד מרתק לפזמונים המוכרים כל כך. למשל – המטפחת, סמל הבתולים האבודים של דסדמונה ב"אותלו" והמטפחת שרינה שומטת, או ההתאהבות בחמור ב"חלום ליל קיץ" שמזכירה לה את התאהבותו הקייצית של סעדיה בשיר "אתה חיכית לי", או השימוש הלא־סתמי, בניגוד לסברה של דן מירון, במספר 52 בשיר "מרים ושמעון" (שמיר מראה את שלל האזכורים של המספר ביצירות רבות ושונות, וטענתה לגמרי משכנעת!).

שלל אבחנותיה – לא רק על אלתרמן – מרתקות. למשל – שלאה גולדברג, שכל ימיה התגעגעה אל ארצות הניכר, כתבה בשירה המהלל את נמל תל אביב רק על האוניות המפליגות למרחקים, ולא על אלה שמגיעות לארץ ישראל…

אלתרמן האמין כי "בן חלוף המשורר, אך נצחי הוא השיר" (כדבריו של היינה). אכן נוכח כי שיריה של רחל, שלא זכו להערכה רבה בחייה, שרדו יותר מאלה של המשוררים "שהיו גדולים וחשובים בדורם". העובדה היא ששניהם, רחל ואלתרמן, הותירו נכסי צאן ברזל של השירה והפזמונאות העברית. עד היום מרבים לצטט שירים מהטור השביעי, שנוגעים בסוגיות עכשוויות ("תחרות לניסיון", "תפילה לשנה החדשה", "נגון עתיק", "הלשון השוודית", ורבים אחרים), ואת השירים המולחנים של שניהם ממשיכים להשמיע ולשיר גם כיום, עשרות שנים לאחר מותם.

כל מה שכתבתי בטור הזה הוא ממש על קצה המזלג. הספר עתיר ידע ומרתק.