הצפייה בסרט “נבלני” (בVOD של Yes), שזכה שלשום (13.3.2023) בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, קשה מנשוא, מצד אחד, ומצד שני – אי אפשר להתיק את המבט אף לרגע.

הסרט פוגע בחוש הצדק שלנו. באמונה ארוכת השנים שגדלנו עליה, לא מעט בגלל הוליווד, שלימדה אותנו כי הטובים יביסו את הרעים, שלא ייתכן שמי שראוי, מי שהגון, מי שיפה, מי שיש בו עוצמה נפשית שנשענת בבסיסה על תפיסה מוסרית, יוכנע באבחה אחת קצרה, ויסיים את חייו בכלא, רק משום שיריבו המרושע, האכזרי (הפסיכופת בעליל!), פשוט חזק ממנו, כי עומדים לצידו חיילים צייתנים (לא רק אלה שמגויסים לצבא), עושי דברו שמוכנים לפגוע בלי היסוס בחפים מפשע. וכמובן שלא רק בסתם חפים מפשע פסיביים, אלא גם במי שנאבק ברוע הצרוף.

שום רוע לא יכול להצליח בכוחות עצמו. הוא זקוק לצייתנים, שיגשימו למענו את משאלותיו המרושעות.

סיפורו של אלכסיי נבלני ידוע וזכור היטב. הרי רק לפני שנתיים, מול אלפי המצלמות – רבות מהן של אזרחים מהשורה – שכוונו לעברו ותיעדו כל צעד שלו, הסתיים הכול: הוא, מנהיג האופוזיציה לפוטין, חזר לרוסיה אחרי שהחלים מניסיון ההרעלה שבו ניסה השלטון להרוג אותו, ונעצר מיד. זמן קצר אחרי כן נדון לעשרים שנות מאסר, והוא נמק מאז בכלא. 

ובכל זאת – הסרט מרתק, ולא בכדי זכה באוסקר. חלק גדול מהעניין שהוא מעורר נובע מאישיותו של נבלני, מהכריזמה העצומה שלו, מהדמות המוצגת בפנינו: אדם אמיץ ששואף לליברליות, צדק חברתי, שוויון זכויות – כל הערכים שגדלנו עליהם פתאום כבר לא נראים מובנים מאליהם כמו שהיו, גם בישראל. 

צפיתי ולא הפסקתי לשאול אותו, אני – על הכורסה הנוחה בביתי, הוא – במטוס בדרך חזרה למוסקבה, שם ייעצר עד מהרה: “למה? למה חזרת? מה העלית בדעתך? למה קיווית? באמת חשבת שכל המיליונים העוקבים אחריך, המריעים לך, המבקשים לתמוך בך, יוכלו לעזור לך? יצילו אותך מציפורניו של העריץ מהקרמלין, שעושה מה שהוא רוצה, ואינו נאלץ לתת שום דין וחשבון לאיש?”

לפני שהשוטרים תופסים אותו בשדה התעופה במוסקבה הוא מבקש שעורכת הדין שלו תצטרף אליו. מה פתאום. הוא מצהיר – כל הניירות בידיי, אין לכם עילה. אז מה? 

ההמונים הפגינו למענו. והפגינו. והפגינו. צעקו שוב ושוב את שמו. ואז לאט לאט כל ההפגנות הללו דעכו והלכו, עד שנמוגו.

ואז פוטין פלש לאוקראינה, וכבר יותר משנה, הוא אישית, בעזרת שלוחיו, גורם סבל שלא יאמן לעשרות מיליונים. לא רק לאוקראינים. גם לבני עמו, שכל ניסיון שלהם להתנגד נחסם בברוטליות. אין לחיילים הרוסים תחמושת? שיסתערו עם אתי חפירה, כך פוקדים עליהם. עוד לפני שפתח במלחמה נהג לגייס לצבא בכוח את מתנגדיו, קל וחומר עכשיו, כשצבאו לא משיג את הניצחון המהיר על אוקראינה, כפי שתכנן. 

הסרט מרתק לא רק בזכות אישיותו הקורנת של נבלני, ושל יוליה אשתו, אלא גם מכיוון שמתגלה בו השיטה שבה נחשף הניסיון להרעיל אותו. זה קטע שכשצופים בו הנשימה נעתקת ואי אפשר שלא למלמל בלי הרף – מה? מה?? לא ייתכן!

הסרט, כאמור, מרתק, אבל גם קשה מאוד לצפייה, במיוחד בימים אלה, שבהם אפשר לראות איך גם בארצנו הקטנה הרוע מנצח.

         להלן קטע מודגש מתוך המאמר של סימה קדמון:

אסור לומר מה הזכירו לי צחקוקי ההנאה המרושעים הללו. אומר רק שהצחוק הזוועתי ההוא מהדהד כבר עשרות שנים. 

אני חוזרת לנבלני. 

צילמתי כמה מסכים מתוך הסרט עליו. הם מדברים בשם עצמם. 

האם גורלן של ההפגנות כאן בישראל שונה? האם התוצאה תהיה אחרת? האם הן ידעכו מתוך ייאוש, או שאולי רק יצברו עוד ועוד כוח, ויסחפו אחריהן את מי שיהיו אמורים להכריע?

מה שקורה כרגע – הניסיונות להגיע ל”פשרה” ל”מתווה”־לכאורה – מעלים בדעתי עכבר שכפותיו של החתול עוד ממשיכות להשתעשע בו. עוד רגע יגיע לתוך הלוע, השיניים כבר שלופות, והעכבר עוד משמיע קולות הגיוניים ומנסה לנהל משא ומתן מנומס והוגן. 

למי יצייתו ברגע האמת?

זה לא שאהבתי את הסרטים הקודמים, הידועים והמונומנטליים, של שפילברג. חלקם נראו לי, במבט מבחוץ, אפילו מגוחכים: כריש ענק מפחיד, חייזרים שמאיימים על האנושות, כל האינידאנה ג’ונסים עם ההרפתקאות המופרכות שלהם, הדינוזאורים שקמים לתחייה… אפילו אי־טי לא ממש דיבר אלי, חרף הצלחתו הפנומנלית, ויכולתו לפנות אל קהלים רבים ומגוונים כל כך. לא פעם לגלגתי על דבריו המוזרים של שפילברג בטקס, כשהוענק לו פרס האוסקר על סרטו “רשימת שינדלר”: האיש עמד על הבמה והודה, בין היתר, “לשישה מיליון שאינם יכולים להיות כאן ולצפות בסרט, ביחד עם כל מיליארד הצופים שרואים אותו הלילה “… חשבתי – כמה נרקיסיסט צריך להיות אדם כדי להודות לשישה מיליון נרצחים ולהצר על כך שאבדה להם ההזדמנות לצפות בסרט שיצר?

אבל סרטו החדש, “הפייבלמינים”, מעין אוטוביגרפיה קולנועית, פשוט גמר אותי. די מהר התחלתי לדמוע, ועד תום ההקרנה חיסלתי שלוש ממחטות נייר. היו רגעים שמצאתי את עצמי מתייפחת ממש, וזה לא שהסרט עצוב! ממש ממש לא! הוא פשוט ריגש אותי עד עמקי הנשמה. 

כי זה סרט על היווצרותו של אמן. שפילברג יצר בו, בשפה קולנועית, את “דיוקן האמן כאדם צעיר” שלו, סיפר לנו איך הכול התחיל כשהוריו לקחו אותו לראשונה לקולנוע, כשהיה כבן חמש, איך הופעל עליו הקסם ושבה אותו לעד, ומה הייתה דרכו עד לרגע שבו הבין שהקולנוע הוא ייעודו הבלעדי בחיים, שבלי העשייה הזאת הוא אינו יכול לחיות.

מי שצופה בסרט ויודע שהאיש זכה פעמיים באוסקר,  לא יכול להיות אדיש למאמצים של אביו (המהנדס) לשכנע אותו שמדובר בתחביב, בעשייה שולית וחסרת משמעות שמוטב לזנוח אותה ולמצוא עיסוק רציני יותר, למשל – לימודי הנדסה, ולהתמיד בו… (ולעומת זאת – לעידוד שזכה מאמו). 

שפילברג – בסרט שמו סם, ועיון קצר בקורות חייו מגלה ששמואל הוא שמו “היהודי” – מספר לנו על הקשר המיוחד שלו עם אמו, פסנתרנית מוכשרת שוויתרה על קריירה מוזיקלית כדי להיות רעיה ואם, על ההבנה והתמיכה שהעניקה לו בדרכו להיות אמן יוצר, ועל העידוד המופלא שזכה לקבל מדודה של אמו, יהודי מבוגר עם מבטא גלותי שפגש אותו (לפי הסרט) רק פעם אחת, אבל השמיע באוזניו את הלקח החשוב ביותר שאמן צריך לדעת: העשייה הזאת היא משמעות חייך. אל תמעל בה, אל תוותר עליה ואל תישמע לקולות שמנסים לומר לך שהיא לא חשובה!

הסרט לא רק מרגש מאוד, הוא גם משעשע ורצוף בדיחות קטנות. כך למשל כשסם, בן דמותו של שפילברג, נאלץ לעבור דירה מפינקס שבאריזונה ללוס אנג’לס, בעקבות רילוקיישן של אביו, הוא סובל בבית הספר מבריונים אנטישמיים. “איך נקלענו פתאום לארץ של ענקים?”, הוא שואל את אחותו באחד הימים הראשונים שלהם בבית הספר החדש, ומנסה לפלס לעצמו דרך בתוך קבוצת נערים גבוהים, חסונים ובהיר שיער.

סם־שפילברג זוכה כמובן לתהילה בין בני כיתתו רק אחרי שכישרונו המיוחד מתגלה: הוא מתנדב להסריט את יום הכיף שתלמידי הכיתה האחרונה בבית בבית הספר נוהגים לעשות על חוף הים כחלק מטקסי הפרידה מהמקום. סם, עם יכולתו המיוחדת, עם המבט החד, המקורי והמדויק שלו, לוכד עשרות רגעים משעשעים ומרגשים. התלמידים מריעים לו בתום ההקרנה, אבל זה רק קטע קטן ממה שקורה לו באותו ערב: ברגע מסוים מתעמת אתו אחד הביריונים שמיררו עד כה את חייו. השיחה ביניהם מפתיעה ומרגשת. בסיומה תובע ממנו הביריון לשמור את פרטיה בסוד, וסם נעתר לבקשתו, אך מוסיף – “אלא אם אעשה על זה פעם סרט”… ומיד נבהל משפת הגוף המאיימת של בן שיחו ושב ומבטיח: “מה שלא אעשה לעולם!”

והרי אנחנו יושבים עכשיו וצופים בסרט הזה. רואים את סם נאבק באנטישמיות כשהוא מכחיש שהרג את ישו (האנטישמים תובעים ממנו “להתנצל על הרצח”…), ומסביר ש”לא חייתי לפני אלפי שנים ומעולם לא ביקרתי ברומא” (למיטב ידיעתי ישו לא נשפט והועלה על הצלב ברומא… מילא…). אנחנו רואים את סם תָּמֵהַּ כשהוא מעניק לבת הזוג שלו, נערה מאמינה, שמנסה בלי הרף להמיר את דתו, תליון עם צלב זהב, והיא שואלת אותו “מצאת את ישו?” “בחנות תכשיטים?” הוא משיב לה בפליאה… אנחנו רואים אותו נאבק, חוטף מכות, כועס, נעלב, אוהב, מתרגש…

התענגתי על כל רגע בסרט. על הדרמות המשפחתיות שהוא פורש. על הרגעים היפים ומלאי וההומור, על האהבה הרבה שהוא מביע, לא רק לאמנות, גם לאמו ולאביו, וגם, לרגעים ספורים, לאחיותיו. אבל בעיקר – על תיאור צמיחתו של האמן המצליח. 

נפלא! 

 

מי היה אבי פרויקט הטילים הבליסטיים של גרמניה, “טילי הנקמה” ששוגרו לעבר מערב אירופה, בעיקר לעבר לונדון, וזרעו שם חורבן והרס בקרב אוכלוסייה אזרחית?

חבר המפלגה הנאצית, ורנר פון בראון.

מי עמד בראש המירוץ לחלל, ובתוכנית אפולו של נאס”א?

המהגר הגרמני לארצות הברית, ורנר פון בראון.

העובדות הללו ידועות לכול, אבל תמיד מעניין לבדוק את קו התפר שבין שני מצבים סותרים וקיצוניים כל כך: איך בכלל התחולל המעבר של פון בראון מעמדה של קצין בכיר באס-אס, שאחראי להרס הנורא ולהרג של אזרחים רבים כל כך, למעמד של מדען בכיר ונחשב שפועל לטובת ארצות הברית ומוביל אותה להישגים במירוץ לחלל ובתחרות עם ברית המועצות?

על התהייה הזאת מנסה להשיב הסרט הקצר שיצרו לנטפליקס שני ישראלים, מור לושי ודניאל סיון. הסרט נכנס לרשימה הקצרה לפרס הסרט הזר הקצר של האוסקר ה-94 (ב-27 במרס ייערך הטקס, ואז נדע אם “ת”ד 1142” זכה בפרס).

הסרט מגולל את סיפורם של חיילים בצבא ארצות הברית שהציבו אותם בבסיס סודי ביותר, מתקן צבאי שעוצב כמו קאנטרי קלאב חלומי. לשם הגיעו פושעי המלחמה הגרמנים שהאמריקנים חפצו ביקרם, בשל הידע הרב שהיה להם בתחום הטילים.

החיילים האמריקנים שנבחרו כדי “לטפל” בגרמנים היו דוברי גרמנית ילידית. כלומר – פליטים יהודים שהצליחו להינצל, הגיעו לארצות הברית והתגייסו לצבא כדי להילחם בגרמנים, שרצחו באירופה את בני משפחותיהם.

בסרט שלפנינו מתראיינים שניים מאותם חיילים יהודים. הם מספרים, כנראה לראשונה, על התסכול שחשו כשראו את התנאים המפנקים שזכו להם הרוצחים, ואת זעמם על כך שנאלצו לטפל באותם מנוולים. על היעדר החומר התיעודי מאותו אירוע, שהיה כאמור סודי ביותר, פיצו היוצרים בקטעי הנפשה ארוכים: החיילים היהודים הצעירים מצוירים, וקטעי האנימציה איפשרו ליוצרים להראות את מגוון הרגשות שהתעורר בהם: את העוינות, הפליאה, את שאט הנפש שחשו, בצדק רב.

על הפרשה המזעזעת קראתי לראשונה ברומן המופלא מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק’דונלד. שם תיארה מק’דונלד לא רק את האירוח שזכו לו הגרמנים, אלא גם את הזוועות של מחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שמוקם בתוך מפעל תת קרקעי שנכרה בתוך הר, במרכז גרמניה ליד העיר נורדהאוזן. עובדי הכפייה היהודים אולצו לעבוד בייצור טילי V-2, אלה שנורו לעבר לונדון. מבין כ-60,000 האסירים שהועסקו במחנה נספו על פי ההערכה כ-20,000. הם מתו מתשישות, מחלות ורציחות יזומות.

מדעני תוכנית הטילים הגרמנית, ובראשם ורנר פון בראון, ידעו מן הסתם על מה שהתרחש בדורה-מיטלבאו, אבל בירכו על כך שעובדי הכפייה מאפשרים להם לקדם את תוכניותיהם ולהוציאן לפועל.

הנה תצלום של אותם מדענים גרמניים שהתאזרחו בארצות הברית. מזעזע להיווכח כמה זחוחים ומחויכים הם נראים!

הסרט “ת”ד 1142” נמשך 36 דקות אינטנסיביות ומצמררות. הוא  מיטיב לפרוס לפנינו את הפער הבלתי נתפס בין מה שראוי וסביר, לבין מה שקרה בפועל. את הציניות המזעזעת של השלטונות האמריקניים, שהעדיפו למחול ולוותר על עשיית דין צדק, וזאת רק כדי שיתאפשר להם “להביס” את יריביהם החדשים-ישנים, במלחמה הקרה שפרצה, ובעצם – רק נמשכה – עם תום מלחמת העולם השנייה.

האם המירוץ לחלל הצדיק את העובדה שפושעי מלחמה רבים כל כך התקבלו בארצות הברית, לא עמדו לדין, וזכו ליחס מיטיב ונדיב?

באחת הסצנות בסרט מספר אחד החיילים היהודים, שהורו להם לספק את כל מאווייהם של ה”אורחים” הגרמנים, כיצד לקחו אותם, לבקשתם, לכלבו גדול בעיר הסמוכה למתקן הצבאי כדי שיקנו שם לקראת חג המולד שפע של מתנות יוקרה לבני המשפחה שלהם שנשארו עדיין בגרמניה (עד מהרה הגיעו גם אלה והצטרפו לגברים). כשבעים ושש שנים חלפו מאז, והעד היהודי לא יכול לשכוח איך בחרו שנואי נפשו תחתונים וחזיות ממשי לבנות הזוג שלהם. “נקמתו” היחידה הייתה בכך שלקח אותם דווקא לבית כלבו שבבעלותם של יהודים. מעין נחמה פורתא ועלובה למדי…

אני מקווה מאוד שהסרט יזכה בפרס ובעקבותיו בתשומת לב עולמית רבה. הוא מעלה סוגייה מוסרית שיש להתעכב עליה, גם מקץ שנים רבות כל כך, ולוא רק כדי להעניק מעט שלוות נפש לחיילים היהודים שנאלצו להתמודד עם אותה סוגייה. שניים מהם היו עדיין בחיים ב-2021, כשהסרט נוצר. מאחר שהטילו עליהם לשמור על סודיות גמורה הם שתקו כל השנים. היוצרים איפשרו להם סוף סוף לדבר על הכעס והגועל שבעצם לא התפוגגו מאז ועד היום.

בסוף, ממש אחרי התמונה האחרונה, מופיע ציטוט מתוך עלובי החיים, ספרו של ויקטור הוגו שהעניק לסרט את שמו. משהו על כך שאין צמחים גרועים, יש רק גננים גרועים. הווה אומר: את האשמה יש להטיל תמיד על דור המבוגרים, לא על הילדים, אם אלה גדלו להיות אלימים, “טעוני טיפוח”, סרבני חינוך.

בית ספר בפריז, ששוכן בשכונת המהגרים מונפרמיי, נקרא על שם ויקטור הוגו. שם מתרחשת עלילת הסרט. אנו פוגשים ילדים שרובם נולדו כנראה בצרפת, אבל הוריהם או סביהם הגיעו מאפריקה, או מארצות ערב. האם המשפחות הללו התערו בסביבתן החדשה? האם הם רואים בעצמם צרפתים?

הסרט נפתח בתמונה שמעוררת את התחושה שכן: אלה צרפתים של ממש. שכן הם חוגגים בהתלהבות סוחפת ניצחון של נבחרת הכדורגל הצרפתית במונדיאל של שנת 2018, שועטים ברחובות בהמוניהם, שרים בעוז את המרסייז, שטופי שמחה שאין לה שיעור. 

רק בסופו של הסרט נזכרנו באילו מילים מתוך ההמנון הצרפתי בחר היוצר להתמקד: “עָרִיצוּת נֶגְדֵּנוּ צוֹעֶדֶת / דֶּגֶל דָּם הִיא לָנוּ תִּשָּׂא”, וגם: “צָעוֹד נִצְעַד
עַד דָּם טָמֵא / שַׁדְמוֹת צָרְפַת יַרְוֶה.” כן, רק בסוף הן מקבלות משמעות שונה לחלוטין. לא המנון, לא הזדהות עם צרפת ועם מורשתה. הזעם שנחשף במילות המרסייז, אותו זעם שכיוונו הבורגנים בימי המהפכה הצרפתית נגד בני מעמד האצולה של עמם, מופנה כיום כלפי צרפתים באשר הם. ובאופן ישיר ומיידי – כלפי מי שמייצג אותם בשטח, השוטרים שחיים ברובע, ומנסים להשליט בו סדר. שלא לומר – טרור ואימה.   

הסרט מלווה צוות של שלושה שוטרים כאלה. שניים ותיקים, אחד מהם צרפתי והאחר בן למהגרים מאפריקה, ואחד חדש, שמו סטפן, צרפתי גם הוא, שמזדעזע מהאלימות שחבריו לצוות נוהגים בה כלפי תושבי הרובע בכלל, וכלפי הילדים בפרט.

הוא “השוטר הטוב”: מי שינסה לתווך, לפשר, להרגיע, מי שמבין ללבם של התושבים, סולד מאלימות משטרתית מיותרת, ומנסה להיאבק נגדה, כבר ביומו הראשון בתפקיד. 

מה הוא יגלה? לאן יתגלגלו הדברים? איך ומתי יבין את עוצמת השנאה המופנית אפילו כלפיו, אף על פי שהוא חדש ולא הספיק לפגוע באף אחד, להפך, הוא מייצג לכאורה עמדה שפויה, מתונה ומזדהה?

הסרט בעיקר שואל שאלות, אבל אינו משיב על רובן. הוא משאיר אותנו פעורי פה ומזועזעים לנוכח מה שנגלה לעינינו, ומותיר אותנו עם התהייה – מה עתיד להתרחש בהמשך. איך אפשר יהיה לרכך את הקשיים, להרגיע את הרוחות, לאפשר חיים משותפים במקום שבו מתרחשת הסתה בלתי פוסקת, ושנאה שיש לה, כך מסתבר, מקורות מאוד מוצדקים. 

צריך תמיד להאשים את המבוגרים בעליבותם של הילדים, מסביר לנו ויקטור הוגו: בכך שצמחו להיות אלימים כל כך, בכך שכנראה יהיו בקרוב פושעים (למען האמת, אפשר כבר עכשיו, בהווה המתואר בסרט, לתאר אותם ככאלה, גם אם יש להם סיבות טובות להתנהגותם). 

סרט הביכורים של לאדג’ לי זכה לתשואות בפסטיבל קאן וגרף את פרס חבר השופטים. לי מעולם לא למד קולנוע. הוא עצמו תושב מונפרמיי, וסיפור חייו מרתק: הוא נולד במאלי והיגר עם הוריו לצרפת בילדותו. לי קנה מצלמה כשהיה בן שבע עשרה, והחל, כמו אחת הדמויות בסרט, לתעד את מה שמתרחש בשכונה ולהתעמת עם שוטרים. לא פעם נעצר, ואף נידון פעם אחת למאסר. הוא מכיר אם כן מקרוב ומבפנים את כל מה שהוא מתאר בסרט. התוצאה: יצירה מותחת, סוחפת ויוצאת דופן.

“עלובי החיים” נמצא ברשימה “הארוכה”: עשרת הסרטים המועמדים לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הזר. הוא מייצג, כמובן, את צרפת. 

נעים להמליץ על הסרט “המועדפת”, אם כי אינו זקוק דווקא לי. הוא זוכה להצלחה עולמית ולפרסים רבים (ומשמח לגלות שהפעם יש הסכמה עם המבקרים ועם מעניקי הפרסים). “המועדפת” היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר ובטקס שנערך בפברואר השנה (2019) זכה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר.

אכן, אוליביה קולמן הפליאה לגלם את דמותה של אן, מלכת אנגליה, סקוטלנד ואירלנד בתחילת המאה ה-18. “הפליאה”, שכן מדובר בשחקנית צעירה ונאה שנראית בסרט מבוגרת, מכוערת, שמנה, תשושה, מבולבלת וחסרת אונים. כיעורה הוא עניין מדובר: המלכה ערה לו ומתייסרת ממנו. הוא גם מקור הכוח של אשת סודה, שרה צ’רצ’יל, הדוכסית ממרלבורו, דמות היסטורית שהתקיימה במציאות, כמו המלכה עצמה. המלכה ואשת החצר הן חברות ותיקות וקרובות משפחה. המלכה תלויה בשרה באופן מוחלט. שרה אינה מהססת לפגוע במלכה, לציין את כיעורה, להציע לה עזרה באיפור, להנחות אותה כיצד לנהוג, ולהשפיע על המהלכים הפוליטיים וההחלטות המדיניות. למעשה, היא המלכה בפועל.

מקור כוחה העיקרי של שרה צ’רצ’יל טמון לא רק בחולשתה הגופנית והנפשית של המלכה, אלא גם בקשר הלסבי שהן מקיימות. המלכה מאוהבת בשרה ותלויה בה. בתחילת הסרט היא מפתיעה את הדוכסית במתנה: ארמון רב הוד שבנייתו תחל בקרוב. מדובר בארמון בלנהיים, שאכן הוענק לג’ון ושרה צ’רצ’יל. אחד מצאצאיהם, שאף נולד בארמון, הוא וינסטון צ’רצ’יל, מי שכיהן כראש ממשלת אנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הארמון מצוי בבעלות משפחת צ’רצ’יל עד היום, והוכר כאתר מורשת עולמית של יונסק”ו.

חייה של הדוכסית משתנים כשאל הארמון מגיעה אביגייל מאשם, גם היא דמות היסטורית, קרובת משפחה של שרה צ’רצ’יל, צעירה ממעמד האצולה שירדה מנכסיה בשל התנהגותו הנלוזה של אביה. אביגיל עובדת כמשרתת, אבל עד מהרה מתגלה כאישה שיודעת היטב איך להתנהל בחצר המלוכה, ואיך להשתמש בתכסיסים שונים כדי להגן על עצמה ולרומם את מעמדה. היא מצליחה לזכות בתואר ברונית.

נוצר משולש שמורכב מהמלכה ושתי הנשים שמתאמצות לזכות בחסדיה, וכל אמצעי כשר לכך.

את מבחן בקדל שבודק אם סרט קולנוע עלילתי לוקה באפליית נשים “המועדפת” צולח בקלילות. כדי שסרט יעמוד במבחן חייבת להיות בו לפחות סצנה אחת שבה לפחות שתי נשים משוחחות ביניהן כשהנושא אינו גבר. בסרט שלפנינו הגברים זניחים, שוליים ומגוחכים. עד כדי כך שאביגיל אפילו לועגת למראה ה”מהודר” של אציל החצר המחזר אחריה, מראה שגברים באותה עת טיפחו בגנדרנות טווסית: הפאות הלבנות המסולסלות והפנים המאופרות בכבדות המוכרות לנו מציורי הדיוקנאות התקופתיים. הגברים משתדלים להשפיע ולקבוע אם אנגליה תמשיך להילחם נגד צרפת. ראש הממשלה ויושב ראש האופוזיציה נאבקים זה בזה, אבל הם חלשים. הנשים הן אלה שקובעות. וגם אם אחת מהן נישאת לאחד מהם, אין לכך שום משמעות אמיתית. משחקי הכוח, הדרמות החשובות, העוצמות הרגשיות, ההחלטות הרות הגורל, אינם נתונים בידי הגברים, אלא בידי נשים.

במציאות, כשהמלכה אן יצאה ב-1702 למלחמה נגד צרפת, כתב המלך לואיIV, “כנראה שאני מזדקן, אם נשים מתחילות להכריז נגדי מלחמה.”[1]

אפשר כמובן להבחין בסרט בלא מעט אנכרוניזמים. המלכה אן (האם באמת הייתה לסבית? מכתביה אל שרה צ’רצ’יל מרמזים שהייתה מאוהבת, אם כי אין ודאות שההתאהבות הביאה גם לקשר גופני. כך למשל, עוד לפני שאן ירשה את כס המלוכה מאחיה, היא כתבה לשרה צ’רצ’יל: “מוטב לי לגור אתך בבקתה, מאשר למלוך כקיסרית העולם, בלעדייך.”[2]) ודאי לא צווחה אל המאהבת שלה “fuck me” או “cunt” (מילה שבהיעדר חלופה טובה בעברית תורגמה “זונה”…)

שאלה אחת שמתעוררת בסרט נשארת מעניינת ולא פתורה: האם אמירת האמת המכאיבה היא אות לאהבה?

שרה, כאמור, אינה מהססת לפגוע במלכה, ואז לנחם אותה. אביגיל מחניפה לה בלי הרף ובלי גבול. בתחילת הסרט המניפולטיביות של שרה מעצבנת ומעוררת תחושה שמדובר באישה שאין בה שום רגש אמיתי, נצלנית אופורטוניסטית ובלתי נסבלת. אבל אחרי שאביגיל נכנסת לתמונה ושרה מזהירה את המלכה ואומרת לה שאביגיל צבועה, שאינה אוהבת אותה באמת, מתעורר הספק. מי כאן בעצם הדמות החיובית? עם מי אני מזדהה? עם שרה שנראתה לי מנוולת גדולה, אבל אולי בסיכומו של דבר בכל זאת אוהבת? עם אביגיל שהגיעה במצב של אומללות ובדידות אחרי שאביה “הפסיד” אותה במשחק קלפים, ומצליחה “להסתדר” בניגוד לכל הסיכויים, ומפלסת לעצמה דרך, אל מוקדי הכוח וההשפעה? ואולי בעצם הדמות הקרובה ביותר ללב היא המלכה עצמה? אבל היא כל כך קפריזית, כל כך עלובה, כל כך מגוחכת. איך אפשר להזדהות אתה? ואיך אפשר בכלל, תוהה הצופה הדמוקרטית, להבין את כוחם הבלתי מוגבל של המלכים באותה עת?

השאלות נשארות, כאמור, פתוחות. אין בכך כדי להעיב על ההנאה מהסרט, שמצייר את אורחות החיים והמנהגים שששררו באותה עת בחצר המלוכה, למשל מירוצי האווזים, או “קרבות התפוזים” שמתנהלים עד היום באיטליה ובהם אנשים מיידים תפוזים זה בזה, אלא שבאיטליה כיום לא מדובר עוד בתחביב של בני אצולה…

[1] מתוך הספר BLENHEIM Battle For Europe by Charles Spencer. (מחבר הספר, צ’רלס ספנסר, אחיה של הנסיכה דיאנה, הוא רוזן וקרוב משפחה של משפחת צ’רצ’יל).

[2] שם

שמו היה דונלד שירלי. היה לו כישרון ייחודי ויוצא דופן, שהתגלה עוד כשהיה פעוט: כבר בגיל שנתיים החל לנגן בפסנתר, ובגיל תשע הוזמן ללמוד מוזיקה בלנינגרד.  דרכו לקריירה בינלאומית של פסנתרן קלאסי מצליח ביותר הייתה אמורה להיות סלולה בפניו. אבל הייתה בעיה אחת גדולה: הוא היה שחור. (כך היה גם לנינה סימון, שביקשה להיות פסנתרנית קלאסית, אך בשל צבע עורה נאלצה לשנות כיוון.)

הסרט “הספר הירוק” מראה לנו איך נראו בשנות החמישים בארצות הברית חייו של אמן מבצע דגול שאיתרע מזלו להיוולד עם צבע עור “בעייתי”, כלומר, כהה מדי לטעמם של מי ששלטו בכיפה. כך למשל, בעידן ההפרדה הגזעית לא הותר לשחורים לשבת במסעדות או להתארח בבתי מלון שנועדו ללבנים בלבד. (זכור סיפורם של כמה מכוכבי הסרט חלף עם הרוח: הקרנת הבכורה נערכה באטלנטה, עירה של הסופרת, אבל לא כל הכוכבים נכחו בה: השחקנים השחורים התבקשו לא להגיע, כי אסור היה לשכנם בבית המלון ביחד עם קלארק גייבל וויוואן לי! כעבור שנה, כשהאטי מק’דניאל, השחקנית שגילמה את דמותה של המשרתת השחורה מאמי, זכתה בפרס האוסקר על תפקידה, הושיבו אותה בנפרד משאר השחקנים. אחרי הקרנת הבכורה כתבה לה הסופרת, מרגרט מיטשל, שיבחה אותה על משחקה, וחתמה במילים: “חבל שלא יכולת לשמוע את התשואות”…)

ובכן, דונלד שירלי, הפסנתרן המופלא, יצא לסיבוב הופעות בדרום ארצות הברית, ולא פעם הושפל, חרף השכלתו האקדמית הגבוהה (הוא היה דוקטור למוזיקולוגיה), כישרונו המובהק, שבזכותו הוזמן מלכתחילה להופיע, נימוסיו הטובים והיותו אדם תרבותי ונעים הליכות. 

במציאות, כמו גם בסרט, שכר שירלי את שירותיו של בריון שהתפרנס מעבודתו כמאבטח במועדוני לילה. 

כצפוי בסרטים מהסוג שלפנינו, אלה המוגדרים “דרמה קומית”, בזכות הקשר ביניהם, שנראה תחילה לא הולם ובלתי אפשרי, שני הגברים משתנים ולומדים משהו חשוב על עצמם ועל הזולת. 

אכן, עלילתו של הסרט צפויה למדי. ברגע שדון שירלי וטוני וללונגה, הנהג ושומר הראש השכיר שלו, יוצאים לדרכם אל מסע ההופעות של הפסנתרן, ברור לגמרי שהם יפיקו יותר מלקח אחד בזכות ההרפתקה המשותפת שלהם, שהם ייקשרו זה לזה בעבותות של חיבה עמוקה, ושהקשר ביניהם יתרום רבות לשניהם. עם זאת, הסרט מוצלח. נוסחאתי, ואף על פי כן – לא קלישאתי. העוולות הבין גזעיות שאנו נחשפים להן מקוממות עד מטריפות את הדעת. קשה להאמין – אך אין ברירה! – שכך באמת חיו באמריקה לפני שנים לא רבות כל כך. 

“יש צורך באומץ כדי לשנות את המציאות”, מסביר דון שירלי לשומר הראש שלו, עמו הוא מתיידד לאורך הסרט. גם אותו שומר ראש לקה בגזענות לפני שהכיר את דון שירלי, אבל היא מתפוגגת ונמוגה ככל שהם מתקרבים ומכירים זה את זה לעומק. אין ספק: היה צורך באנשים האמיתיים הללו, דון שירלי ושכמותו, שנאבקו ולא ויתרו, כדי שמשהו ישתנה ברבות הימים. לפחות על פני השטח. לפחות במידת מה. שהרי כיום אי אפשר להעלות על הדעת מצב כמו זה שבו איזה עשיר מופלג יזמין מוזיקאי לנגן בביתו המפואר, אבל יורה לו להשתמש בשירותים שממוקמים בתוך תא מט ליפול בחוץ, בגינה. אל לנו להשלות את עצמנו: הדרך עדיין לא הושלמה. הגזענות לא הוכחדה, אבל לפחות היא לא גלויה וודאי שאינה חוקית.

ניק ואללונגה, בנו של טוני ואללונגה, הוא זה שכתב את התסריט לסרט. שמו של הסרט לקוח משם של מדריך לנסיעות, “הספר הירוק לנהג הכושי” (The Negro Motorist Green Book), בקיצור – “הספר הירוק” – שכלל את היעדים, בתי המלון והמסעדות שאותם הותר לשחורים לפקוד. 

הסרט זכה בשלושה פרסי גלובוס הזהב: הסרט הקומי הטוב ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר. 

ב-24 בפברואר ייקבע אם הסרט, שהוא אחד המועמדים לאוסקר, אכן יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. (אחד המועמדים המתמודדים נגדו הוא רומא של נטפליקס).  “הספר הירוק” מתמודד גם על פרס שחקן המשנה הטוב ביותר (השחקן מהרשלה עלי, שמגלם את דמותו של דון שירלי). 

למרבה השמחה, אל הסרט “שאהבה נפשי” הגעתי, כדרכי, “טאבולה ראסה”. לא ידעתי עליו דבר וחצי דבר. בטור בשבחי הקריאה התמימה  ניסיתי בעבר לתאר את החוויה המתאפשרת לטעמי כשהקורא (או הצופה!) אינו יודע מאומה על מה שצפוי לו. לדעתי רק כך, כשהוא מרשה ליוצר להוליך אותו, לרמוז, להטעות ולהפתיע, רק כשהוא מתמסר לתהליך ומרשה לו לפעול, יכול הצופה או הקורא לזכות במגע ישיר וראשוני עם היצירה.

למרבה הצער, נתקלתי לאחרונה בנסיבות אחרות בספוילר שכשמו כן הוא, שכן היה “הַרְסן” שפגע לי בחוויית הקריאה: מדובר בספר “התמימות: רצח הנערות שהסעיר את הונגריה“, מאת הסופר ההונגרי סילארג רובין, שראה אור לאחרונה בעם עובד, בתרגומו של דוד טרבאי. בהקדמה, שאותה כתב המתרגם, תיאר טרבאי את סיפור המקרה המובא בספר לפרטיו, וגם הביא בפני הקורא, ליתר דיוק “סיכם”, את ממצאיו של הכותב, שחקר את אותה פרשה. כשקראתי את הספר עצמו הרגשתי מרומה! אילו הובאו דבריו של המתרגם כאחרית דבר, הייתה יכולה להיות להם הצדקה, אבל במבוא? לפני שהקורא יודע משהו, הוא כבר מקבל את “השורה התחתונה”? במיוחד כשמדובר בסוג של חקירת רצח? אמנם הסופר מעבד את התהליך בדרכו, והיא מרתקת, אבל הפרטים, שלתחושתי “נתחבו” לגרוני, בלי שהתכוננתי לכך, בפירוש קילקלו לי. (אם כי הספר, כאמור, מעניין מאוד!). למי שמתכוון לקרוא אותו, ראו הוזהרתם… המלצתי היא – לקרוא את ההקדמה בסוף, לא מראש.

הצפייה בסרט “שאהבה נפשי” הוכיחה לי שוב שההחלטה לא לדעת שום דבר מראש פועלת היטב מבחינתי, שכן חלק מההתרגשות שהוא עורר בי נבעה מכך שלא היה לי מושג “על מה” הוא, או במה הוא “עוסק”.

לפיכך לא אחשוף גם כאן את מהותו (אם כי נוכחתי שבביקורות שהתפרסמו עליו – קראתי אותן כמובן בדיעבד – לא היססו רוב המבקרים לפרוש את הסיפור כמעט במלואו, ואפילו הקפידו לתאר באריכות את אחת הסצינות הכלולות בו!) אציין רק את התהליך העדין והמתעתע, שבו מתגלה לנו האמת המפתיעה על הדמויות. על החוכמה שבה חושף במאי הסרט הצ’יליאני, סבסטיאן לליו – שסרטו “אישה פנטסטית” זכה בשנה שעברה באוסקר – את הפרטים עליהן, על היחסים ביניהן ועל הדרמה של חייהן.

“אני מעריץ נשים, הייתי שמח להיות אישה,” אמר הבמאי בריאיון שהעניק בשנה שעברה בהקשר של סרטו הקודם. אפשר בהחלט לחוש בכך גם בסרט הנוכחי. הוא מבוסס על  הרומן  מרדנות (Disobedience), שכתבה אישה, נעמי אולדרמן. (תהיתי אם השם שהוענק לסרט בעברית מוצדק. באנגלית שמו זהה לזה של  הרומן. אחרי שההקרנה הסתיימה, חברתי ואני “החלטנו” שכן, “שאהבה נפשי” הולם אותו כנראה אפילו יותר…). מרדנות הוא ספרה הראשון של אולדרמן, ילידת לונדון, שגדלה בקהילה יהודית אורתודוקסית. בעברית ראה הספר אור בהוצאת אופוס.

אישה אחרת, רייצ’ל וייס, ילידת לונדון, שגם מגלמת את אחת הדמויות הראשיות, הפיקה את הסרט.

שאהבה נפשי, כאמור, מעניק חוויה אסתטית ומשמעותית, ולא מעט חומר למחשבה ולדיון. עם זאת, עלי להודות שמבחינתי הקצב שבו התנהל היה לפעמים מבחינתי אטי מדי שלא לצורך, והיו כמה  סצינות שבהן התעורר בי הרצון ללחוץ על דוושת הגז כדי להאיץ אתו קמעא…

“אהבתי מאוד להצטלם. בכל פעם שאימא שלי קנתה לי בגדים חדשים, לבשתי אותם, והצטלמתי,” מספרת אישה צעירה שאת פניה לא רואים, אלא רק את תצלומי העבר שהיא אוחזת בידה. ואז מתברר שהיא אחת מהנשים הפקיסטניות שפניה הושחתו. ילדה מספרת שהמורה ניסה לאנוס אותה והיא התנגדה. אישה אחרת על גבר שסירבה לו. אחרות – על בעלים שהענישו, התנקמו, ניסו להיפטר.

בכל שנה מדווחים שם על כ-100 מקרים שבהם גברים שפכו חומצה על פניהן של נשים. “בשנייה אחת הוא הרס חיים שלמים”, מספרת אחת הקורבנות בסרט התיעודי הקצר “Saving Face”שזכה ב-2012 בפרס האוסקר.

יוצרי הסרט מעריכים כי יש עוד מקרים רבים דומים שכלל אינם מדווחים. התופעה נפוצה עד כדי כך, שקיימות מרפאות מיוחדות שבהן מנסים לטפל בנפגעות, לאפשר להן לעבור ניתוחים קוסמטיים שישחזרו את תווי פניהן ויעניקו להן תקווה של חיים.

הסרט עוקב אחרי כמה מקרים מזעזעים: רופא פלסטיקאי פקיסטני, ד”ר מוחמד ג’וואד (Dr. Mohammad Jawad), שגר באנגליה מגיע מדי שנה לארץ מולדתו כדי לטפל בנפגעות. אחת הנשים שהוא מראיין חושפת את פניה והמראה מחריד. היא מספרת לו כיצד בעלה, גיסתה וחמותה התנפלו עליה, שפכו עליה חומצה, השליכו עליה כיריים בוערות, בניסיון להמיתה. “איפה את גרה עכשיו?” שואל הרופא שכבר נתקל באי אלה מקרים מזעזעים, אבל תשובתה מערערת אפילו את שלוותו: “בבית שלהם,” היא אומרת, מתייפחת למראה תדהמתו, ומסבירה שאין לה ברירה, כדי לראות את ילדיה, היא נאלצה לשוב אל הבית שבו ניסו לרצוח אותה והותירו אותה פגועה עד אימה.

שניים מהגברים הפוגעים מתראיינים בסרט. מדהים לראות את אחד מהם, שניסה להרוג את אשתו הצעירה בעזרת אמו ואחותו. כמה תמים וביישן הוא נראה, מחייך בחביבות ומכחיש: הוא לא עולל מאומה. הוא מסביר שהיא זאת שהפילה על עצמה נר, באחד מהתקפי הזעם הרגילים שלה. הפער בין מעשיו להתנהגותו יכול להטריף את הדעת. שהרי אלימות נגד נשים אינה תופעה ייחודית לפקיסטן. שם משחיתים להן את הפנים, וכאן הורגים אותן. 17 גברים רצחו נשים שהיו בנות זוגם ב-2017, ו-126 נשים בעשור האחרון. בחלק גדול מהמקרים הספיקו הנשים להתלונן במשטרה על אלימות, אבל לא חייהן לא ניצלו. קיימים בארץ מקלטים לנשים נפגעות אלימות במשפחה. במקום להוציא את הגבר האלים, מנתקים את הקורבן מסביבתה הטבעית וממעגל החיים שלה. במקום לבודד אותו, מאלצים אותה להתגונן.

בימאית הסרט, שרמין אובייד-צ’ינו (Sharmeen Obaid-Chinoy), היא עיתונאית פקיסטנית שמקדישה את זמנה למאבק למען נשים. את השראתה ליצירת הסרט שאבה מאישה, גם היא נפגעת תקיפה של השחתת פניה באמצעות חומצה, שהתאבדה אחרי שעברה עשרות ניתוחים פלסטיים. לטענתה של הבמאית במידה רבה בזכות הסרט שיצרה, העביר הפרלמנט הפקיסטני חוק שאמור לעזור בהרשעה של הפוגעים. היא סיפרה שהתקשתה לזכות באמונן של הנשים שאותן תיעדה.

למרבה הצער, מסתבר שאחת מהן תבעה אותה לדין, בטענה שהבמאית החתימה אותה על מסמכים ריקים, ושבגלל הסרט בעלה סילק אותה מהבית ובני משפחתה ניתקו אתה כל קשר. הבמאית מצדה טענה כי אותה אישה הייתה אמורה להינתח אצל אותו רופא שתיעדה אותו מגיע מאנגליה, אבל סירבה. יחד עם זאת, נעתרה היוצרת לתביעתה של האישה שדרשה ממנה לא להציג אותו בפקיסטן.

אפשר לצפות בסרט בקישור כאן. (הכתוביות באנגלית). הוא נמשך 40 דקות.

בסרט “משחק הדמעות” התרחשה תפנית דומה. היה אז רגע של תדהמה שגרם לצופה – ולא רק לו – להישנק. זה קרה כשפרגוס, חייל אירי מאוהב, גילה שלאישה הקוקטית, המושכת מאוד, שאתה הוא מתעלס, יש אבר מין גברי. תגובתו הראשונית היא זעזוע ורתיעה, אבל אחרי זמן מה הוא נמלך בדעתו ומבין שהוא מאוהב באדם, לא במגדר. גם בספר אורלנדו של וירג’יניה וולף מתרחש שינוי מעורר השתאות: גיבור הספר מתעורר בוקר אחד כאישה. לקורא התמים, בקריאה ראשונה ובלי ידע מוקדם, מזומן רגע של בלבול, פליאה והתפעלות.

בסרט “אישה פנטסטית” רק קהל הצופים נדהם (בתנאי, כמובן, שהקפיד לא לקרוא על הסרט שום דבר מראש) כשמתגלה לו שמרינה, האישה האוהבת שהביאה את בן זוגה לבית החולים לאחר שחש פתאום ברע, אינה אישה שגרתית, אלא טרנסג’נדרית. מן הסתם שמו של הגבר – אורלנדו – לא נבחר במקרה: יוצרי הסרט החליטו מן הסתם במעין קריצה סמויה להעלות על הדעת את הדמות הדו מינית שיצרה וירג’יניה וולף. אורלנדו מקיים עם מרינה קשר זוגי אוהב, ממושך ויציב ויודע, כמובן, מיהי. בהמשך נגלה איך מגיבה הסביבה הקרובה שלו לקשר הזה, ועם אילו קשיים צריכה מרינה להתמודד. למשל – עם סירובם של רבים להכיר בכך שהיא אישה, ומתעקשים לפנות אליה בלשון זכר. (תגובתה ראויה לציון ומעוררת התפעלות והערכה עמוקה כלפיה וכלפי חוסנה הנפשי המרשים). שוללים ממנה זכויות בסיסיות ויחס של כבוד מינימלי, שאמור להיות מוקנה לכל אדם באשר הוא. אנו עדים לעלבונות, לעוול, לביזוי, ולצד כל אלה – נוכחים ביכולתה של מרינה לשמור על עצמה, לא לרדת לרמה של אלה שפוגעים בה, להגיב בהגינות, גם ברגעים קשים מאוד. גם כשאחרים אינם מסוגלים לקבל אותה, היא מצליחה להבין את הקשיים שלהם, ועם זאת – לא לוותר, אפילו ברגעים של כאב והשפלה בלתי נסבלים.

“משחק הדמעות” ו”אישה פנטסטית” פורשים בפנינו אקסיומה שאי אפשר להתכחש לה, כזאת שאמורה הייתה כבר מזמן להיות מובנת מאליה: התאהבות ומשיכה בין שני בני אדם אינה תלויה במגדר של אף אחד מהם, אלא בהתרחשות שאי אפשר להסביר או להגדיר אותה, בקסם של הקרבה הנפשית והגופנית שקיומה מתעלה מעל כל המגבלות חסרות המשמעות המוכתבות מבחוץ. האהבה לא נקבעת על פי אברי הגוף.

אין ספק שמרינה אוהבת את אורלנדו אהבה עמוקה, שאינה מתפוגגת גם אחרי שמת. אין לה שום זכויות, גם אם היא מתאבלת עליו, מסורה לו, מתגעגעת אליו, זקוקה לו, מיוסרת בלעדיו.

לפני זמן מה התקוממה דוגמנית טרנסג’נדרית ישראלית כנגד השאלה החצופה והבלתי נסבלת ששאלו אותה בתוכנית אירוח בטלוויזיה (“עברת את הניתוח?”). גם מרינה, גיבורת הסרט נאלצת להתמודד עם שאלה דומה והיא מגיבה מיד בזעזוע ובתקיפות: “לא שואלים שאלה כזאת!” לא מפתיע לגלות שגסות הרוח והחוצפה שהסרט מציג אינן בדויות, אלא לקוחות ממש מתוך המציאות. דניאלה וגה, השחקנית המגלמת את דמותה של מרינה, ודאי מכירה אותן מקרוב: היא טרנסג’נדרית, זמרת אופרה בהכשרתה, שמפליאה להפגין בסרט את כישורי השירה שלה. היא מגלמת את מרינה בעדינות נוגעת ללב.

“אישה פנטסטית” מועמד לפרס האוסקר בקטגוריה של הסרט הזר הטוב ביותר. הוא מתמודד נגד “אהבה חסרה” הנפלא. אילו הייתי חברה באקדמיה, הייתי מתקשה להחליט באיזה מהם לבחור.

“אל תהיה כזה שוודי!” אומר עוזרו של כריסטיאן, אוצר במוזיאון לאמנות. תווי פניו של העוזר מסגירים שהוא עצמו אינו שוודי “מקורי”. האבחנה הזאת, בעניין הבלונד השוודי, אינה שלי. אחד האנשים בסרט מדבר על כך כשהוא מציין שבסרטון יחצ”נות שיפיק יחפש ילדה בהירה, “שוודית אופיינית”. בסצנה המוזכרת מדרבן העוזר את הבוס שלו לפעול כדי להשיג בחזרה את הטלפון שלו שנשדד בעורמה. כריסטיאן נעתר להפצרות, והדרך “הלא שוודית” לכאורה שהוא נוקט מסבכת אותו בצרות גדולות: הוא מגיע אל שכונת העוני המאכלסת בעיקר מהגרים, ומחלק בין דיירי הבניין שבו גרים שודדי הטלפון מכתב אזהרה שתובע מהם להחזיר לו את רכושו.

אחד העניינים שבהם נוגע הסרט השוודי “הריבוע” הוא אם כן היחסים בין שוודים למהגרים. אבל זה אינו העניין היחיד, וגם לא העיקרי.

למעשה, קשה לקבוע מה העיקר בסרט. לעג לעולם האמנות המודרנית? היחסים בין המינים? אבהות? הציניות של תחום יחסי הציבור? היכולת לתת אמון? מוסריות? נדיבות? צביעות? כל אלה קיימים בו, וכשהוא הסתיים נותרתי בתחושה שהַנִּיב “תפסת מרובה – לא תפסת” מתאים לו בהחלט.

תחילתו של הסרט דווקא מבטיחה. הוא פותח בסצנה משעשעת שבה עיתונאית מסורבלת בתנועותיה אבל חיננית מאוד (אליזבת מוס הנודעת, מהסדרה “סיפורה של שפחה”), מראיינת את כריסטיאן כדי להבין מה השקפת עולמו האמנותית. היא מקריאה לו טקסט מופרך שהמוזיאון פרסם, ומבקשת ממנו ביאור. מבוכתו מבדחת, כמו גם הבעת התמיהה המופגנת הנסוכה על פניה. כך גם הסצנה הבאה, שבה מביימים השודדים סיטואציה שמאפשרת להם “לגלח” את כריסטיאן מחפציו היקרים – ארנק, טלפון, ואפילו חפתים שירש, לטענתו, מסבו – מוצלחת.

הבעיה שבהמשך מתרחשים עוד ועוד מעמדים שנראים תלושים, מבוימים, לא קשורים ובעיקר – לא משכנעים. בביתה של העיתונאית, שאליו היא מפתה (בצורה מוזרה ביותר) את כריסטיאן להגיע, גרה שימפנזה? שמתהלכת בבית, קוראת כתבי עת ומתאפרת? וכריסטיאן מגיב אליה בפליאה מסוימת, אך לא יותר מכך? נו, באמת…

והסצנה שבה הם רבים על הקונדום? היא רוצה כנראה לגנוב זרע והוא מגן עליו בחירוף נפש? ומה, עכשיו יתחיל באמת חיזור גורלי? כך נראה לרגע, אבל הרעיון אינו מפותח.

ומה תפקידה של התינוקת, שאחד הגברים מביא אתו כל פעם לישיבות יחצ”נות? הנוכחות שלה מופרכת כל כך, עד שהצופה שאתי פטר אותה בהסבר: “כנראה שלשחקן לא היה סידור, לכן הוא הביא אתו את התינוקת ואז אמרו – מילא, נצלם כבר גם אותה…”

הסצנה המופרכת ביותר היא שיאו של הסרט. מאחר שהיא מופיעה בטריילרים ובצילומי פרסום של הסרט, אפשר לכתוב עליה בגלוי: נאמני המוזיאון מגיעים לארוחת ערב חגיגית. בשלב מסוים אמור להתחיל מיצג של אמן שמתנהג כמו קוף-אדם (כמה טוב לאנגלית, שיש בה אבחנה בין monkey לבין ape!). לפני שהמיצג מתחיל מסבירים לנוכחים איך יש לנהוג כשנתקלים בחיית טרף: אם תתעלם ממנה, יש סיכוי שהיא לא תתנפל עליך. תוכל להצטופף עם בני מינך בתחושה של עדר שמגן על כל הפרטים הכוללים אותו, מתוך הבנה שרק אחד מכם יהיה קורבן. אמן המיצג מגיע, מקפץ בין האורחים, נוהם, מאיים, נועץ מבטים, מפחיד חלק מהם, שמיד אחרי עימות-מבטים אתו מסתלקים מהמקום. בשלב מסוים מנסה כריסטיאן לעצור את ה”מופע”, לסחוף את הקהל במחיאות כפיים. הוא פונה אל האדם-קוף ומבהיר לו שההצגה הסתיימה, אבל ה”אמן” ממשיך, מסרב להיפרד מהתפקיד, עד שהוא מתחיל לתקוף את אחת הנשים, שצורחת מכאב ומאימה, ואז משליך אותה לרצפה ומתחיל לאנוס אותה. עד אותו רגע איש אינו מגיב. כולם יושבים מושפלי מבט, מבועתים, חסרי אונים, כביכול.

“אני עוסק בפסיכולוגיה התנהגותית,” הסביר הבמאי את הסצנה. למרבה הצער לא הצלחתי להשתכנע, וגם לא להיפרד מהתחושה שמדובר בסצנה מודבקת במלאכותיות, עם אג’נדה שמגיעה מבחוץ ואינה אינהרנטית לסרט. אכן, מרבית ההתרחשויות עוררו בי בעיקר שעמום וגם קצת גועל. לשמחתו של הבמאי, רובן אוסטלנד, דעתי אינה נחשבת. הוא זכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן, שם הגיב בהתלהבות מופגנת, נפנופי ידיים וקריאות צוהלות. כמו כן, “הריבוע” מועמד לפרס האוסקר.

   ביציאה מהסרט תהתה מישהי – “איך היא מצליחה לזכור כל פרט על החיים שלה?”

הסובבים אותה הסבירו לה שלא, לא צפינו בטוניה הארדינג עצמה: זאת הייתה שחקנית שגילמה אותה!

טעותה של הצופה מעידה כנראה על הצלחתו של הסרט “אני, טוניה”, המשחזר פרשה שהסעירה באמצע שנות התשעים את עולם הספורט בפרט, ואת העולם בכלל: טוניה הארדינג, אלופת ארצות הברית בהחלקה אמנותית על קרח, הואשמה בכך שזממה ועודדה פגיעה במחליקה אמריקנית אחרת, ננסי קריגן, שהתחרתה אתה על מקום בנבחרת האולימפית. מישהו תקף את ננסי, חבט ברגלה במוט ברזל, בניסיון לנטרל אותה, אבל לא הצליח לפגוע לה בברך. למרות החשדות שהועלו נגדה, השתתפה טוניה באולימפיאדה, אבל זמן לא רב אחרי כן נשפטה, ודינה נפסק: היא נמצאה אשמה.

הסרט שלפנינו משמש מעין סנגוריה מאוחרת לטוניה, ומבקש למעשה לנקות אותה ולהוכיח שידה לא הייתה במעל. יתר על כן,  יוצרי הסרט מראים שגם טוניה הייתה בעצם קורבן, והפושעים האמיתיים היו בעלה לשעבר וידיד שלו, שתפקד כשומר הראש של טוניה. לגרסת הסרט,  בעלה של טוניה תכנן רק להפחיד את ננסי קריגן, אבל חברו הלך צעד אחד קדימה, שלח אליה את הפוגע וכשנחשד,  הזדרז להפליל את הבעל.

הסרט עשוי היטב: השחקנים המגלמים את הדמויות הראשיות – לא רק את טניה ואת הגרוש שלה, אלא גם אנשי מפתח נוספים בחייה, למשל, את אמה – “מתראיינים” לכאורה, ומספרים את גרסתם להשתלשלות העניינים. לצד הראיונות המבויימים, המבוססים על שיחות אמיתיות שערכו יוצרי הסרט עם אותם אנשים, מוצגים בפנינו חייה של טוניה, מאז שהייתה בת שלוש, כשהאימא שלה לקחה אותה אל המאמנת הראשונה שלה, ועד לרגע שבו התחוור לה שלא תורשה עוד להיות חלק מהנבחרת. חלק מהסצנות מתבססות במדויק על קטעי וידיאו ששודרו בשעתו בטלוויזיה.

הנה למשל קליפ המתעד את המצוקה שחוותה טוניה הארדינג (האמיתית!) באולימפיאדה בלילהמר. הסרט משחזר את האירוע כמעט במדויק.

הסרט מוסר למעשה אך ורק את גרסתה של טוניה. הוא גם פורש בפנינו את סיפור החיים הקשה שלה, את האלימות המחרידה שספגה הן מצד אמה והן מצד בעלה, ואת מלחמת הקיום הבלתי אפשרית שנאלצה לנהל לאורך כל חייה, תחילה במאבק נגד אמה, אישה מעוררת פלצות ונטולת כל חמלה או ערכים אנושיים (בכל שלב בעלילה נדמה שהאם הגיעה לשיא הרשעות והאכזריות, ואז מסתבר שיש עוד מקום להפתעות), ואחרי כן בבעלה.

לקראת סופו של הסרט טוניה, בגילומה של מרגו רובי, המועמדת לפרס האוסקר על תפקידה,  פונה אל הקהל, ואומרת לכל אחד מאתנו שאנחנו אשמים: אנחנו אלה שרדפנו אותה ופגענו בה! יש לזכור שפרשת טוניה הארדינג התרחשה זמן קצר לפני פרשת או ג’יי סימפסון, כלומר, בתחילתו של עידן הסיקור הטלוויזיוני הנוהג בפרשה אמיתית כאילו היא סדרה בדויה. מי שזוכר את המרדף אחרי מכוניתו של או ג’יי סימפסון ואת המשפט הממושך, ששודר בזמן אמת ברחבי העולם (לראשונה גם בישראל, בזכות הטלוויזיה בכבלים), יודע איזו מהפכה בהרגלי הצפייה שלנו התרחשה אז. פנייתה של טוניה הארדינג אל כל מי שצפה בה אז וגיבש עמדה שלילית כלפיה מזכירה את דבריה של מוניקה לוינסקי, שעד היום מרבה לדבר בכאב על העניין הציבורי שעוררה, ועל האופן שבו פרטים אינטימיים מחייה נהפכו לנחלת הכלל.

אחרי שהסרט הסתיים, ממש בתום גלגלת השמות והקרדיטים השונים, כשמרבית הקהל כבר יצא מהאולם, שודרו בחלונות קטנים חלקיקי ראיונות עם האנשים האמיתיים, גיבורי הפרשה: אמה של טוניה, הגרוש שלה, החבר שלו ולבסוף גם טוניה עצמה. קשה היה שלא להבחין מיד בהבדל המשמעותי והרב שבין טוניה הארדינג לבין מרגו רובי, השחקנית המגלמת אותה. לעניות דעתי, השחקנית אינה מפיקה את אותו חן שובבי ותוסס, ספק קסום, ספק אלים, של הדמות האמיתית. מעניין לראות אם תזכה בכל זאת בפרס האוסקר הנכסף.

---

---

כשרואים בטלוויזיה עוף טורף ציפור קטנה, זה לא מרגש במיוחד. זה נראה בסדר, “טבעי”. אבל אם מסתכלים מבעד לחלון ורואים שם ציפור אמיתית טורפת, נחרדים, עד כדי כך שהגוף כולו רועד.

לקראת סופו של סרטו החדש של מיכאל הנקה, “סוף טוב”, אומר את הדברים הללו סבה של ילדה בת שלוש עשרה לנכדתו. הוא משתף אותה בחוויה שעברה עליו – הציפור שנטרפה לנגד עיניו, ומספר לה כמה התקשה להכיל את המראה. בשיחה שהוא מגלגל אתה הוא מבקש לברר מדוע ניסתה להתאבד, אבל בעיקרו של עניין דבריו הרי נועדו לנו, הצופים בסרט, אלה שרואה שחקן המתיימר להיות סבא לילדה בת שלוש עשרה, דמות של גבר מזדקן, מיואש מהחיים, שמבקש את נפשו למות. והוא מזכיר לנו: החיקוי לטבע, המימזיס – המשחק שלו – נראה “נכון” ו”טבעי” יותר מאשר המציאות עצמה.

אכן כך: עם העיצוב האמנותי, כלומר – עם ייצוגה של המציאות – אנחנו מסוגלים להתמודד באופן שונה מאשר עם מה שמכונה החיים עצמם. כך למשל בסרטו הקודם של הנקה, “אהבה”, שיצא אל האקרנים ב-2012, הביא בפנינו הבמאי את המצוקה היומיומית, הקשה מנשוא, של גבר שנאלץ לטפל באישה שהוא אוהב עד כלות הנשמה – שלה. שכן בשלב מסוים, מתוך חמלה עליה, מתוך הייסורים הבלתי אפשריים של עצמו – אין לדעת מה מכריע את הכף – הוא חונק אותה למוות.

במציאות – מעשה בלתי אפשרי. פשע דוחה ומחריד. משפט. פסק דין. גזר דין. מאסר עולם. בקולנוע – ביקורות מהללות, פרס אוסקר, צופים נרעשים ומתרגשים. אהבה או זוועה? ייסורים או מסירות? פושע או גיבור?

העיצוב האמנותי נועד לאפשר לנו להסתכל מקרוב על מה שבמציאות אי אפשר לבחון בלי להיחרד. השאלה שנשאלה בסרט “אהבה” הייתה – עד מתי ועד כמה אמור אוהב לשאת את נטל הטיפול במי שאין לה תקומה, ובאיזה שלב אובדן כבודה האנושי אינו מצדיק עוד את ההקרבה העצמית.

הבעיה שאת הרעיון שלפיו עיצוב אמנותי מאפשר לראות דברים שבמציאות הם בלתי אפשריים – תמציתו של “סוף טוב” ואולי בכלל של מעשה היצירה, כפי שמיכאל הנקה רואה אותו – היטיב הבמאי להביע במילותיו של הסב, אבל לא בסרט כולו, שרובו מייגע למדי. למעשה, מתעוררת תחושה שאפשר היה לקצץ חלקים נרחבים מתוכו, כאלה שבהם התמונה נמשכת בלי שום צורך, ולא היינו מפסידים מאומה. כך למשל סצינה באתר בנייה שרואים מרחוק, כמו ממצלמת אבטחה,  בשוט ארוך ואינסופי, אישה נוהגת במכונית, ונוהגת, ונוהגת… כלב נובח במשך דקות ארוכות, מכונית מגיעה, מתמרנת, מחנה – המון רגעים מנופחים באוויר ומעוררים את התחושה שנמתחו כדי לייצר סרט באורך מלא.

ועם זאת, אי אפשר לפסול אותו לחלוטין, כי הוא כן מעורר עניין, בעיקר בזכות האופן שבו הוא הולך ומתגבש, כמו התצלומים שהופיעו בעבר בחדרי חושך, בתוך תמיסת פיתוח: עוד ועוד פרטים צצים בהדרגה לכדי תמונה שלמה. בהתחלה שום דבר אינו ברור, כל מיני אנשים אומרים ועושים דברים ואז, לאט לאט, החלקים נקשרים והתמונה השלמה מתבהרת ומתבררת.

הנקה מבקש ב”סוף טוב” למתוח ביקורת על עולם הבורגנות השבע והזחוח. להצביע על יחסי הניצול שבין העשירים לבין מי שעובדים אצלם כמשרתים או כפועלים.

בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-18.11.2017, העוסקת ביחסי הכוחות הללו, “בין המשרתים לאדונים” תיארה טליה, אחת המרואיינות, שעבדה במשך שנים כשפית על ספינת תענוגות של אחד מעשירי הארץ, את היחסים הללו: “היא לא שוויונית, אבל מטרתה האמיתית, אם את טובה בזה, היא לייצר בשביל המעסיקים את האשליה שהיא כן שוויונית. כי הם רוצים להרגיש שהם אנשים רגילים. היו לנו שיחות על המצב הכלכלי ועל המחאה החברתית. הם הדגישו כל הזמן כמה הם תורמים לחברה, ואני לא אמרתי מה אני באמת חושבת. את לא יכולה להתעמת איתם בגלוי. הם רוצים להרגיש שהם סבבה”.

(עוד מהכתבה: “פרופ’ אורלי בנימין מהמחלקה לסוציולוגיה והתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן, שמלווה מחקר דוקטורט של אירית פורת בנושא העסקת מהגרות עבודה בתוך המרחב הביתי, לא מסתפקת בטרמינולוגיה של אדונים ומשרתים, היא טוענת שגם על העבדות אי אפשר לדבר בלשון עבר. ‘גם בהווה יש לנו נתונים על מיליוני בני אדם ובמיוחד ילדים שחיים בתנאי עבדות. ההתנגדות לביטול העבדות מעולם לא נחלשה ובהקשרים רבים אפשר לראות את ארגוני הגלובליזציה הכלכלית ככאלה שפועלים על מנת לשמר עבדות בצורות שונות, כמו למשל המאבק בהתארגנות עובדים.'”)

בחלקים מסוימים מצליח הסרט “סוף טוב” להדגים היטב את התיאור של טליה, שעבדה כשפית בספינת שעשועים. עם זאת, נראה שהנקה לא גיבש עד הסוף את הקונספציה הכוללת של היצירה: האם הסרט מתמקד בזקן שרק נראה דמנטי, ובעצם, כמו השוטה אצל שייקספיר, הוא האדם שרואה את האמת, וגם יודע לומר אותה? האם הסרט עוסק בבוגדנות? או שהוא מבקש להביא בפנינו את סבלה של ילדה שעולמה חרב? או את מוזרותה? האם האנשים הללו תמימים או מנוולים? שקרנים או אומללים? ראויים לאהדה או לתיעוב?

השאלות הללו אינן זוכות למענה, ולא משום שהסרט מורכב מדי, אלא מכיוון שטרם החליט מה הוא רוצה לספר לנו, ומה מצוי במוקד העניין שלו.

לפחות הפתעה אחת הוא מזמן בפנינו, כשמבינים את הקשר בינו לבין הסרט “אהבה”, ולא רק בשני השחקנים הראשיים, איזבל הופר וז’אן-לואי טְרָנטיניאן, אבל כדי להעריך את ההמשכיות יש להכיר ולזכור את הסרט הקודם (וגם אז, נדמה לי שלא כל הפרטים מתאימים).

הבמאי והתסריטאי האיראני אסגאר פרהאדי זכה כידוע שוב באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. כזכור, לפני שש שנים זכה באותו פרס על סרטו “פרדה” (והביס את הסרט הישראלי “הערת שוליים”).

פרהאדי לא הגיע הפעם להוליווד כדי לקבל את הפסלון המוזהב. את הגעתו מנעו תחילה ההגבלות על כניסת מוסלמים לארצות הברית שהטיל נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, אבל אחרי שההגבלה הוסרה לגביו, הודיע הבמאי האיראני שאינו מעוניין עוד לבוא. למרבה האירוניה, הסרט שיצר, “הסוכן”, היה אמור לזכות אותו בקבלת פנים חמה, שהרי הוא מתכתב עם התרבות האמריקנית ושואב ממנה השראה.

את שמו קיבל הסרט מהמחזה “מותו של סוכן” של ארתור מילר. גיבורי הסרט הם שחקנים המעלים בפרסית את המחזה האמריקני, והבחירה במחזה המסוים הזה אינה מקרית, שכן הסרט שואב ממנו השראה ונוגע בו בכמה מישורים. (אחד מענייניו השוליים של הסרט הוא ההשוואה בין משחק תיאטרלי למשחק קולנועי. הסצנות שבהן מעלים את ההצגה אותנטיות מאוד במשחק המוגזם של השחקנים, במחוות הגדולות מהחיים, בצחוק החלול, הלא משכנע, בתנועות הנלעגות שהשחקנים עושים “על הבמה”, ומיד אחרי כן, כשהם יורדים מהבמה, אותם שחקנים עצמם נראים אמיתיים לגמרי, כאילו הם דמויות ממשיות, ולא, עדיין, שחקנים שמגלמים אותן…)

“מותו של סוכן” מעלה את דמותו של גבר אמריקני בן שישים ושלוש, שחי בעולם שכולו רמאות ואשליה עצמית. וילי לומן (באנגלית השם Loman מזכיר בצלילו את השילוב, “Low-man”   כלומר – איש ירוד…) בטוח בכישרונותיו להאהיב את עצמו ולהיות איש מכירות. כל חייו הבוגרים עבד כסוכן נוסע והוא גאה בהצלחותיו, כביכול. וילי לומן הוא מעין שחקן, שמציג חיים מדומים בפני עצמו ובפני בני משפחתו. הדמויות הראשיות בסרט הן אלה של שני שחקנים מקצועיים, זוג נשוי, עאמד וראנה. ביתו של וילי לומן נסדק באופן מטפורי: בהדרגה מתגלה עד כמה שהוא בעצם כישלון, ואיך גידל שני בנים לא-יוצלחים, השוגים כמוהו באשליות של התפארות והגדלה עצמית, ומועדים לגורל זהה לזה שלו. בסרט ביתם הפיזי של עאמד וראנה נסדק, ממש בתחילת העלילה, ובהמשך עולה השאלה אם הסדק המאיים להחריב את הבית הוא גם סדק מטפורי שעלול לפגוע בזוגיות שלהם ובסיכוי שיקימו משפחה.

גם בסרט מופיע סוכן: אחד השחקנים המבוגרים בלהקה של עאמד וראנה משכיר להם דירה, לאחר שנאלצו להתפנות מביתם המתפרק. כמו הסוכן של ארתור מילר, גם הסוכן בסרט מעמיד פנים. נדיבותו לכאורה מתגלה כשקר, אבל בניגוד לווילי לומן, הוא אינו  מרמה את עצמו אלא את ידידיו, כי הדירה שהשכיר לכם צופנת סוד אפל ומסוכן.

במחזה “מותו של סוכן” אשתו של וילי לומן אוהבת את בעלה אהבת נפש, ומוכנה לספוג ממנו את כל הצרות שהוא גורם לה. היא אינה יודעת שהאהבה אינה ממש הדדית ואינה מעלה על הדעת שבעלה נזכר וחולם על איזה קשר מיני מפוקפק שניהל בעבר עם ספק מאהבת ספק זונה. גם בסרט מופיעה דמות של גבר מבוגר ואהוב ביותר – אשתו מסבירה שהוא כל חייה! – וגם הוא מתגלה כבוגד, שפל, אלים ושקרן.

וכאן, בעניין השקר הנחשף, עניינו המרכזי של הסרט. פרהאדי בוחן מה קורה לאדם צודק שמחליט ללכת עד הסוף עם האמת, לחשוף אותה בפומבי ולהעניש בכך את השקרן. את העניין הזה הוא חושף בסיפורו הכולל של הסרט, אבל גם בסצנה אחת קטנה, שכמו מקפלת בתוכה בזעיר אנפין את הרעיון השלם.

הסצנה המדוברת מתרחשת בכיתת לימוד בבית ספר תיכון לבנים. עאמד איננו רק שחקן, הוא גם מורה לספרות אהוב ונערץ. האווירה בשיעוריו נינוחה, הוא מתבדח עם התלמידים, מצחיק אותם וצוחק אתם, מרשה להם לשאול אותו שאלות אישיות, אפילו מנהל בנוכחותם, במהלך השיעור, משא ומתן על מכירת מכוניתו. אבל פעם אחת התלמידים עולים לו על העצבים: לבקשתם הוא מקרין בפניהם סרט המבוסס על יצירה שלימד אותם. במהלך ההקרנה הוא נרדם והם עושים ממנו צחוק ומגחיכים אותו, בטוחים שאינו מודע למעשיהם. אחד מהם מצלם אותו. בשלב מסוים הוא מתעורר,  מדליק את האור ומתעמת עם הנער. תובע לקבל ממנו את הטלפון הנייד שלו. הנער טוען שאין לו טלפון כזה. המורה מתעקש, לוקח את הטלפון ומעלעל בתצלומים המאוכסנים בו. הנער חוזר ואומר, בפתטיות ילדותית, שלא צילם. אחרי כן – שמחק את הצילומים. שהם אינם. שבאמת, שלא… שבחיי… והרי כל ההכחשות הללו פשוט מגוחכות. העובדות נמצאות במרחק של כמה לחיצות. עאמד הולך עם תפישת הצדק שלו עד הסוף, ומוכיח שהנער שקרן. אבל אז קורה משהו שגורם לו להבין כי הרדיפה אחרי האמת והצורך להשפיל את השקרן עלולים בסופו של דבר לעלות גם לו עצמו ביוקר. בסוף הסצנה הזאת יחוש מבוכה. אבל אין בה די כדי ללמד אותו לקח ולכן הוא ימשיך בשלו, עד שיגרום להתרחשות שתסב לו  ייסורי מצפון עמוקים.

כאמור, הסצנה הקטנה הזאת מקפלת בתוכה את עניינו של הסרט כולו, המנסה לברר אם יש תמיד טעם לחשוף את האמת, ובכל מחיר, ומה עלול לקרות אם מתעמתים עם מישהו שנהג שלא כשורה.  האם חשיפת הרוע תביא בהכרח לעשיית צדק? מי ייפגע בדרך? אולי גם חפים מפשע ישלמו את המחיר? אולי אפילו מי שהצדק לצדו?

אפשר להסכים עם התיזה שהסרט מציג, או להתנגד לה, אבל אין ספק שהשאלה שהוא מעורר מעניינת ומעוררת מחשבה.

“האומללות הגיעה אלינו,” אמר מרלון ברנדו לכתבים שצבאו סביבו. כמה שעות לפני כן הזעיק את המשטרה. יריות נשמעו באישון לילה בביתו. בנו, כך נודע, הרג את החבר של אחותו למחצה, בתו של ברנדו מאם אחרת.

הסצנה הזאת, מסיבת העיתונאים המאולתרת נוכח הטרגדיה שפקדה את משפחתו, היא אחת הראשונות בסרט התיעודי על חייו של גבר מצליח ואומלל כל כך. הקסם של מרלון ברנדו לא פג לאחר מותו. הוא הונצח כמובן בסרטי הקולנוע הרבים והידועים מאוד שכיכב בהם. החל בראשון, “חשמלית ושמה תשוקה” שבו פרץ אל התודעה, וכלה בסרט המצליח האחרון שהשתתף בו, “אפוקליפסה עכשיו”. ביניהם היו “הסנדק”, “הטנגו האחרון בפריז”, “סופרמן”, ועשרות רבות של סרטים אחרים, חלקם מצליחים מאוד. קסמו הייחודי בוקע אלינו, מי שצופים בו שתים עשרה שנים לאחר שמת, גם מהראיונות הרבים שהעניק לאורך חייו המקצועיים (כשרואים את הקלילות הנונשלנטית שבה הוא מאלתר פלרטוטים עם נשים צעירות ויפות שראיינו אותו בטלוויזיה: “סליחה שנגעתי בך בקרסול,” “יש לך צורת פה מאוד מיוחדת,” “את זאת שמעניינת אותי כרגע”, כשרואים איך הן מצחקקות, מופתעות, מוקסמות, מתחילים אולי להבין את סוד כוחו הממגנט). אלה משובצים בסרט התיעודי על חייו, לצד קטעי אודיו מוקלטים ששמר בארכיון שלו, ובהם שיחות שלו עם עצמו, הקלטות מתוך המשיבון שלו, וגם תיעוד הולוגרמי של דיוקנו, שנעשה, לבקשתו, בערוב ימיו.

הסרט “הקשב לי, מרלון”, שהשתתף השנה בפסטיבל דוקאביב, אינו שגרתי. אין בו רצף כרונולוגי של עובדות חיים. הוא קופצני, נע בין הזמנים, משמיט חלקים מהותיים בהשתלשלות העניינים – נודע לנו למשל שנשא אישה והתגרש ממנה כעבור כמה חודשים, ושמהקשר הזה נולד לו בן, אבל מי הייתה האישה? מי היו בנות  הזוג האחרות שלו? מתי וממי נולדה בתו? הסרט משמיט למשל את העובדה שאלה לא היו שני ילדיו היחידים. מי שקורא עליו מופתע לגלות שהיו לברנדו שלושה עשר צאצאים ביולוגיים ועוד שלושה מאומצים. אין על כך מילה.

במידה לא מעטה “הקשב לי, ברנדו” הוא ניסיון לייצר ולהשמיע מונולוג של אדם שאיננו עוד עמנו. בקלטות הוא נשמע מרגיע את עצמו. עושה תרגילי הרפיה שהונצחו. מסביר מה הוא חש. כל החומר הזה הוצפן היטב כשחי. ברנדו היה קנאי לפרטיותו. באחד הראיונות מתחילת הקריירה שלו, כשהיה באחד משיאי הצלחתו, הסביר עד כמה הוא ביישן ואיך נבהל מגדודי המעריצים שהקיפו אותו בצווחות היסטריות. “הם יכלו להימחץ!” הוא מפטיר בהשתאות, בדאגה לשלומם של אנשים שמביעים כל כך הרבה התלהבות מהמפגש עם אדם שכלל אינם מכירים. “הצלחה בקנה מידה כזה מבלבלת”, הוא אומר, “היא מנתקת אותך מהמציאות. מעצמך.”

לכן העדיף בשלב מסוים להסתגר. להתרחק מהקהל. להתקרב אל עצמו. והנה עתה בסרט התיעודי כל צפונותיו נחשפות. הוא מספר על הוריו. תחילה על אמו. פותח בתיאור אוהב ומתפעל. כמה הייתה מעניינת וטובה. איך נהגו לצחוק ביחד. ואז האמת מתחילה להיחשף: מפיה נדף תמיד ריח מתוק כל כך. כן. ריח של משקאות חריפים. כן. היא הייתה אלכוהוליסטית, והוא היה ילד עזוב. אהוב אבל מוזנח. ואביו? אהה. גם הוא היה אלכוהוליסט. ואלים. וכן, בצעירותו, לפני שנהפך לכוכב קולנוע אגדי, מיליונר, מצליחן, ברח מרלון ברנדו מהבית, הגיע לעיר הגדולה, שם ישן ברחוב, “ואף אחד לא הפריע לי”…

הסיפור היה צריך להסתיים בשיא ההצלחה. בסרט “הסנדק”, למשל. אפילו לא להגיע ל”אפוקליפסה עכשיו”, שלמרות הצלחתו האדירה הביא לקרע בין הכוכב לבמאי, פרנסיס קופולה. זה השמיץ את ברנדו בלי רחמים, בז לו על כך שהשמין, התלונן על הקפריזיות שלו, כביכול, על כך ש”ניהל מאבקים אינסופיים בעניין התסריט”. ברנדו, באחד הראיונות המוקלטים המושמעים בסרט, מספר שאכן התערב בתסריט והסביר לקופולה שגיבור הסרט “אפוקליפסה עכשיו”, קורץ, (בן דמותו של קורץ מהספר לב המאפליה של קונרד) חייב להיות רב ממדי. לא רק אכזר. גם אדם בעל רגשות, כי אחרת אין לזוועה משמעות. “איך הוא דיבר עלי? הרי אני הצלתי לו את הסרט!” מתקומם ברנדו נגד ההשמצות הפומביות שהיו, אכן, מכוערות.

ברנדו הביא אתו לקולנוע את “השיטה” שלמד מסטלה אדלר, תלמידתו של סטניסלבסקי, שהייתה בין מקימי “אולפן השחקנים” הידוע. הוא התקומם נגד המשחק החיצוני, השבלוני, שהיה נהוג עד אז בקולנוע. לדמויות שגילם הביא אתו עוצמות רגשיות וכנות.

גם מחוץ לקולנוע חיפש אמת וצדק. כך למשל חבר אל מרטין לותר קינג במאבק למען שוויון זכויות לאפרו-אמריקנים, וכשקיבל את פרס האוסקר על תפקידו כדון קורלאונה בסרט “הסנדק” נעדר מהטקס, סירב לקבל את הפרס ושלח במקומו אינדיאנית בת לשבט האפאצ’י שהסבירה את סירובו ביחס הרע והתדמית השלילית שזכו להם האינדיאנים מתעשיית הקולנוע ההוליוודית.

“תמיד ניסיתי לשמור על שפיות, שהפרסום וההצלחה גוזלים ממך,” הסביר ברנדו לעיתונאים. בתו, זאת שבנו של ברנדו הרג את בן זוגה, התאבדה והבן (שבילדותו נחטף, או שאולי אמו ביימה את החטיפה, לא ברור) נשלח למאסר ממושך. כשעמד שם, עצוב, דומע, כבד גוף עד עיוות, כל כך לא דומה לעצמו כפי שנראה בצעירותו – פעם היה בלי ספק אחד הגברים האטרקטיביים והנאים ביותר בעולם – קשה היה שלא לחוש כלפיו אהדה, להזדהות אתו, ולהצטער שהחיים אינם יכולים להיות סרט הוליוודי שסופו הטוב מובטח.

“אהבתי אותה,” מודה ג’ו בל, בעליו של בר ניו יורקי, בעמודים הראשונים של הנובלה ארוחת בוקר בטיפני, מאת טרומן קפוטה, “אבל,” הוא מדגיש, “זה לא שרציתי לגעת בה.”

את הדברים שהוא אומר, כמו את כל ההתרחשויות בסיפור, מוסר לנו בגוף ראשון מספר עלום שם, שמתאר כיצד לפני כחמש עשרה שנה הכירו שניהם  צעירה בשם הולי גולייטלי. שניהם התאהבו בה, לכאורה, אבל שניהם, כך מסתבר, לא חשקו בה. ג’ו בל מסביר שתופעה כזאת קיימת, שאפשר לאהוב אישה, בלי לרצות לגעת בה. והוא מסביר שכך חש כלפיה לא מפאת גילו. בגיל שישים ושבע, הוא אומר, המחשבות הארוטיות ממשיכות לנקר בתודעה, ואולי אף יותר מבעבר, דווקא בשל הקושי לממשן. אבל לא, הוא חוזר ומסביר, את הולי גולייטלי הוא אהב אהבה אחרת. לא גופנית.

והמספר? מה אתו? הסיפור כולו עוסק בהיקסמות שלו מהולי היפהפייה, התוססת, המצחיקה. צעירה דברנית, שנונה, פיקחית, תזזיתית, שכול כולה תשוקה לחיים, קיצוניות וסתירות: טוטלית בשמחתה ובאבלה, נאבקת על עצמאותה, ובה בעת נתלית על צווארם של גברים עשירים וחיה מהכסף שהם מעניקים לה, וגם אז יודעת לשמור על עצמה ועל הגבולות שהיא קובעת. היא ילדותית ונשית בעת ובעונה אחת, וכן, דומה כאילו המספר מאוהב בה, אבל בעצם הוא מביט בה כל הזמן מהצד, לא מעורב עד הסוף, לא באמת.

ברגע מסוים הוא מצותת לה ושומע אותה אומרת עליו לידידה שלה שהוא טיפש, כי הוא כָּמֵהַ להשתייך, אבל בעצם נשאר כל הזמן בחוץ, וכי “כל אדם שמצמיד את האף שלו לזגוגית ומציץ פנימה לא יכול שלא להיראות טיפש”.

המספר הוא מן הסתם בן דמותו של הסופר, טרומן קפוטה. לאורך הספר הוא זורע רמזים לביוגרפיה שלו ולחייו הקשים. כך למשל, באחד הרגעים שובי הלב בסיפור, אומרת לו הולי שבדתה באוזניו, להפתעתו, סיפור ילדות נפלא ושגרתי כי “עשית כזאת טרגדיה מהילדות שלך, שהרגשתי שאני לא יכולה להתחרות בך.” במקום אחר הוא מציין שנאלץ פעם לצעוד מניו אורליאנס למיסיסיפי, מרחק של חמש מאות מייל, ומציין ביובש, “לא חשוב מדוע.” הוא מתאר את תחילת הקריירה הספרותית שלו: כיצד סיפור ראשון שכתב התקבל לכתב-עת שהבטיח לפרסמו, אבל הודיע שלא ישלמו לו. (תגובתה של הולי המעשית: במקומך לא הייתי מרשה להם. אבל כשהיא מבינה שטעתה, כי הסופר הצעיר אינו יודע את נפשו מרוב אושר, היא משנה מיד את עמדתה ומציעה לו לצאת לחגוג…)

הסיפור ארוחת בוקר בטיפני מתרחש בתחילת שנות הארבעים. מלחמת העולם בעיצומה, צווי הגיוס מרחפים ומאיימים מעל ראשיהם של הגברים הצעירים שבסיפור. אחד מהם גם נהרג. המספר, כאמור − סופר בתחילת דרכו – שוכר דירה בשכנות להולי גולייטלי. זה הבית הראשון שבו הוא גר לבדו. והוא מאושר מהפרטיות, מהעפרונות המחודדים, ממדפי הספרים, משולחן הכתיבה, מכל מה שמבטיח לו את האפשרות לכתוב. הוא מחפש אצל הולי עידוד, מקריא לה את אחד מסיפוריו, וכועס עליה, כי תגובתה מאכזבת אותו. ועם זאת היא מסקרנת אותו מאוד. הוא אורב לה מרחוק, עוקב אחרי חייה, בודק מי מגיע לבקר אותה, מתפעל ממנה. היא ממלאת אותו בחיוניות שלה.

ועם זאת, הוא מזכיר במידה מסוימת את המספר בספר אנקת גבהים מאת אמילי ברונטה: הוא צופה מהצד, שומע על התשוקות וסערות הנפש והגוף של גיבורי הסיפור, יודע עליהן, מתרגש מהן, אבל אינו שותף להן. ברגע מסוים הולי אפילו מזכירה את אנקת גבהים: היא מסבירה למספר כיצד עליו לכתוב, והוא מתקומם – “אבל” הוא אומר לה, “את מדברת על יצירה גאונית!” הוא נרגע רק שהמסתבר לו שהולי לא התכוונה לספר, שאותו לא קראה, אלא לסרט שצפתה בו… אמנם אינו אומר כלום ואינו מביע את תחושת ההקלה המתנשאת שמציפה אותו, אבל הולי חשה בה ואומרת (בשנינות ראויה לציון) – “אין אדם שלא חייב להתנשא מעל מישהו. […] אבל אתה אמור לייצר הוכחות לפני שאתה לוקח לעצמך את הזכות”. אמנם באנקת גבהים  המספר שומע רק בדיעבד על כל מה שהתרחש באחוזה, ובארוחת בוקר בטיפני המספר לכאורה משתתף בהתרחשויות, אבל למעשה הוא נשאר כל הזמן צופה מהצד. הוא רואה את מאהביה של הולי. עד רחוק לתוכניותיה. הוא עוזר לה. אורז בעת הצורך. מבקר אותה בבית החולים. הוא, כאמור, מוקסם ממנה, אבל לא, לא מתאהב בה כמו גבר באישה. אפילו כשהוא מספר כיצד ערם את בגדיה, את לבניה, את חזיותיה המעודנות, ברור שאין בו תשוקה ארוטית. רק אהבה מסוג אחר. דומה לזאת של בעל הבר, שמוכן לעשות למען הולי הכול, אבל מודה שמעולם לא רצה לגעת בה.

טרומן קפוטה היה הומו גלוי ומופגן, ולא קשה להבין כיצד הצליח לכתוב סיפור אהבה של גבר שאוהב אישה, אך אינו מאוהב בה. בעצם קפוטה מרחיב את גבולות ההגדרה של אהבה בין גבר לאישה ומראה לנו כיצד היא אפשרית וממשית גם כשלא מדובר באהבה רומנטית מהסוג המקובל. הדמות הנשית שיצר היא בלתי נשכחת. לא קשה להבין גם מדוע התנגד לשיבוצה של אודרי הפבורן לתפקיד הולי גולייטלי. מי שקורא את הסיפור יכול להבין עד כמה הפבורן האלגנטית, האצילית, המעודנת, שחורת השיער, אינה יכולה להזכיר את הולי. ולא שהיה חסר משהו לאודרי הפבורן. אין ספק שהייתה אחת הכוכבות המופלאות ביותר שיצרה הוליווד – יופייה היה נדיר ועדין. אמנם הפבורן זכתה בפרס האוסקר על תפקידה בסרט הזה, אבל הולי מהספר אמורה להיות ממזרית. לצד התחכום שיש בה בלי ספק צריך להיות לה גם נופך המוני. אודרי הפבורן אצילית מיד לתפקיד. היא  יצרה בסרט הולי גולייטלי שונה מזאת של הספר. מקסימה לא פחות, אבל אחרת. וכמובן שגם את הסוף שינו, כי בהוליווד אי אפשר בלי “סוף טוב”. למרבה הצער של הקוראים והשמחה של הצופים, הסרט הוא יצירה אחרת, שונה ויפה מאוד כשלעצמה, אבל הנשיקה שבה הוא נחתם משבשת כמובן לגמרי את מהות רוחו של הספר.

סופו של טרומן קפוטה, בניגוד לכך, לא דמה לזה של סרט הוליוודי. בערוב ימיו הקצרים (הוא מת כשהיה בן 59) התמכר לסמים והסתגר בביתו. אפשר להתנחם בכך שידע אהבה: שותפו לחיים, שאתו חי מאז פגישתם הראשונה ב-1948 − חמש שנים אחרי זמן העלילה של ארוחת בוקר בטיפני − היה ג’ק דאנפי, סופר אמריקני ידוע הרבה פחות.

---

 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים. 

מה מרגיש בן אדם שזוכה בפרס היוקרתי ביותר בתחום שבו הוא עוסק, אבל איש אינו יודע על כך? היו בעבר מקרים כאלה. הסופר רומן גארי, למשל, החליט בשלב מסוים של חייו “להיעלם” מהנוף הספרותי, להפסיק לכאורה לכתוב, ולהופיע שוב כסופר לא מוכר תחת שם העט “אמיל אז’אר”. גארי הצליח מאוד בזהותו החדשה, כתב עוד שישה ספרים, בנוסף על העשרים וחמישה הקודמים, וזכה בפרס גונקור אבל סירב לקבלו, שמא יאלץ להיחשף בזהותו האמיתית. אחד מספריו, כל החיים לפניו, אף עובד לסרט קולנוע שזכה בפרס האוסקר. רומן גארי נהג כך מטעמיו האישיים: הוא חש שזהותו האמיתית אינה מיטיבה עם הקריירה האמנותית שלו, ששמו מעורר דעות קדומות ושהמבקרים אינם טורחים לקרוא את ספריו. ההסתתרות מאחורי פסבדונים שעשעה אותו, ורק לאחר מותו חשף את הסיבות להחלטתו ליצור לעצמו זהות בדויה במאמר שבו הסביר אותן.

סיפור חייו של התסריטאי האמריקני דלטון טרמבו, שסרט הקולנוע נושא את שמו, “טרמבו”, דומה לכאורה, אבל שונה מאוד. כמו רומן גארי, גם טרמבו זכה יותר מפעם אחת בפרס חשוב על תסריטיו. בפעם הראשונה הוענק פרס האוסקר לתסריט הטוב ביותר של הסרט המפורסם “חופשה ברומא”, בכיכובם של אודרי הפבורן (זה היה סרטה ההוליוודי הראשון) וגרגורי פק. אבל מי שהיה אמור לעמוד על הבמה, לקבל לידיו את הפסלון המוזהב ולשאת את דברי התודה המקובלים, צפה בטקס מהספה שבביתו, בחברת אשתו וילדיו. את הפרס קיבל ידידו, שלבקשתו של טרמבו, ותוך שיתוף פעולה עמו, העמיד פנים כאילו הוא זה שכתב את התסריט.

דלטון טרמבו לא התנכר ליצירתו מבחירה, אלא נאלץ למעשה לעשות זאת, שכן ב-1947מצא את  עצמו ברשימה השחורה, ביחד עם עוד תשעה אנשים מתעשיית הקולנוע, שנחשדו שהם קומוניסטים. העשרה זומנו להעיד בוועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית. הם נדרשו לדבר על ההשפעה שיש למפלגה הקומוניסטית על הוליווד. טרמבו סירב להשיב על השאלות בטענה שהן נוגדות את התיקון הראשון לחוקה. הוא נתבע לדין, הורשע בביזוי הקונגרס ונדון לשנת מאסר. בסיומה סירבו האולפנים בהוליווד להעסיקו. ואז החל לכתוב תסריטים בשמות בדויים. תחילה שיתף בכך את חברו, שכאמור העמיד פנים כאילו כתב את התסריט לסרט “חופשה ברומא”. בהמשך נפטר אפילו מהעמדת הפנים הזאת ולא ניסה עוד לתת זהות ממשית לשמות העט הרבים שבדה. וכך כאשר אדם-לא-קיים שנשא את השם “אדריאן ריץ'” זכה בפרס האוסקר על התסריט לסרט “האמיץ”, ולא נמצא מי שיוכל לעמוד על הבמה ולקבל לידיו את הפרס, החלו להתפשט השמועות על זהותו של המחבר האמיתי של התסריט.

בניגוד לרומן גארי, דלטון טרמבו רצה שהעולם יכיר בו, בכישרונו הפורץ, בהישגיו יוצאי הדופן. למרבה השמחה, הוא זכה לכך עוד בחייו. חרף מאבקם של רודפי הקומוניסטים, חרף מה שנקרא בדיעבד “מקארתיזם” − רדיפת אנשים והאשמתם ללא סיבה, או בשל עדויות מפוקפקות, בהשתייכות לקבוצות שהחברה מגנה, וליתר דיוק: למפלגה הקומוניסטית, שרווח בארצות הברית במשך כעשור, מאמצע שנות ה-40 – הוא זכה בסופו של דבר, בעזרתם של כמה יוצרים הוליוודיים אמיצים, להתגלות בזהותו האמיתית.

מעניין לראות סרט הוליוודי שעוסק בסרטים הוליוודיים. כל ילד יודע שיש בסרטים “טובים” ו”רעים”. במערבונים הם סומנו בברור: הטובים חבשו כובעים לבנים. הרעים – שחורים. בסרטים מתוחכמים יותר, כביכול, הצופה מתבקש לכאורה להעמיק ולחשוב, כדי להחליט בעצמו מי הטובים ומי הרעים. אבל דבר אחד בטוח: הטובים ינצחו. אחרת אי אפשר.

ומאחר ש”טרמבו” הוא סרט, הטובים בו מנצחים: אחרי כמה שנות ייסורים הנשיא קנדי – אחד הכי טובים − שיבח בפומבי סרט של דלטון טרמבו, וכך הסיר מעל מצחו של הקומוניסט-המורשע את אות הקין. הדה הופר, הרכילאית ההוליוודית שניהלה, על פי הסרט, את מסע הדה-לגיטימציה נגד טרמבו, “אוכלת את הכובע” (כפי שאפשר להיווכח גם בסרט, נודעה הופר בין היתר בכובעים האקסטרווגנטיים שנהגה לחבוש…). היא אחת הרעים והיא מנוצחת.

דלטון טרמבו, הטוב, לומד להיות לא סתם טוב, אלא מושלם: אשתו מסבירה לו במה הוא טועה ביחסו כלפי בני משפחתו, והוא מפיק את הלקח ומשתפר גם בתחום הזה. ואז הוא מביס את הרעים ובשנות השבעים לחייו נושא נאום נוגע ללב על הדרך הקשה שנאלצו לעבור אנשים כמוהו, אלה שסירבו להתכחש להשקפתם הפוליטית ונרדפו בשל כך.

למען האמת, על אף שהתהליך ידוע מראש וצפוי, הוא מרגש מאוד. יש משהו מפעים בידיעה שהסיפור אמיתי. כדי להדגיש זאת, כולל הסרט קטעי ארכיון קצרים שבהם רואים את דלטון טרמבו האמיתי מדבר בפני ועדת הקונגרס או מתראיין בטלוויזיה. השחקן המגלם את דמותו מצליח לשכנע שהדמות הצבעונית המופיעה בהמשך של כל קטע תיעודי בשחור-לבן היא באמת אותו אדם. גם מי שמגלמים אנשים ידועים כמו קירק דוגלס ואוטו פרמינגר מצליחים לדמות מאוד למקור. בסיומו של הסרט, כמו מתנה קטנה אחרונה ומרתקת, מובאים תצלומי סטילס של הדמויות האמיתיות המופיעות בו.

ועם זאת, כשיוצאים מאולם הקולנוע, אי אפשר שלא לחשוב על כך שאחרי שהאורות כבו והרעים נוצחו, נשארת המציאות: בארצות הברית צובר כוח ומתחזק מועמד מפחיד ומסוכן: מי שיועצת התקשורת שלו פרשה מתפקידה בבהלה, כי היא רואה בו מפלצת מסוכנת, מי שמעודד אלימות ומאיים בה בעצמו, מי שאינו פוסל מתקפה גרעינית של ארצות הברית על אירופה, ולמרות כל זאת סוחף אחריו מיליונים.

ובישראל? “גיבור” הוא מי שיורה בגוסס; “מנהיג” הוא אדם אלים מתוך אחת מתוכניות הריאליטי שמקדשות את הסתמיות ומאלילות את מי שהן מפרסמות, לא משום שעשו משהו בחיים, אלא מעצם העובדה שהתפרסמו (שלא לדבר על המנהיגים הרשמיים, הנבחרים, על השחיתות והנהנתנות, על הקשרים בין הון-שלטון-עיתון-עולם תחתון, על התחבולות האינטרסנטיות ועל ההתעלמות מהמצוקה החברתית הגוברת והפערים המתעמקים). שוברים שתיקה, שומרי הסף האחרונים של ההגינות הצבאית (או מי שמנסים לפחות לשמור עליה), מואשמים בבגידה והצל ולה פמיליה זוכים לתהילה.

האם בעוד חמישים שנה יופק סרט מרגש, מדמיע, על העוולות והזוועות שעוד צפויים לנו, כנראה, עד שהטובים ינצחו שוב?

הקומדיה − בניגוד לטרגדיה, שמייצגת אנשים נעלים − מחקה ושואפת לייצג אנשים פחותים, המעוררים צחוק – כך הסביר אריסטו בספרו הפואטיקה. הבדל נוסף: הטרגדיה נעה מההצלחה לכישלון, והקומדיה − מכישלון להצלחה.

סרטו הצרפתי של פטריס לקונט “שעה אחת של שקט”, המבוסס על מחזה מאת פלוריאן זלר הנושא את אותו שם, עונה בהחלט על הקריטריונים הללו שניסח אריסטו.

גיבור הסרט הוא אדם אנוכי ואטום רגשית. אמנם הוא רגיש מאוד לאמנות – לפחות לענף אחד שלה, קרי: מוזיקת ג’אז  – אבל מכל בחינה אחרת הוא אדם בלתי נסבל. הוא שוכב עם החברה הכי טובה של אשתו. אין לו שום קשר עם בנו היחיד. רגשותיהם של אחרים לא מעניינים אותו, למעשה – אף אחד חוץ ממנו עצמו לא קיים מבחינתו.

לאורך כמה שעות ההתרחשות, בשבת פריזאית אחת, בביתם של בני זוג מהמעמד הבינוני – הסרט, כמו מחזה שמציית לכללים אחרים שטבע אריסטו, שומר על אחדות המקום והזמן – עסוק הגיבור רק בדבר אחד: התשוקה הבלתי ניתנת לריסון להאזין לתקליט ג’אז נדיר שמצא באקראי בדוכן של תקליטים ישנים. אבל זה לא מתאפשר. בכל פעם שהוא מניח את המחט, קורה משהו שמסכל את רגעי ההנאה הצפויים. כל הזמן צצים ועולים משברים שאמורים להיות לו חשובים מאוד – כולם משמעותיים, אפילו מהותיים, לחייו – אבל אינם נוגעים בו באמת. הוא רק רוצה שכל מי שנוגע בחייו יסתלק מדרכו ויפנה לו את השעה הנחשקת הזאת, להקשיב סוף סוף לתקליט.

כנדרש על פי אריסטו, התנועה בסרט-מחזה הזה היא מכישלון לסוג של הצלחה. למעשה, “הסוף הטוב” הנדרש והמוגש במרבית הסרטים כחלק מהנוסחה שהקהל מבקש ומצפה לה, היא משהו הדומה ל”הצלחה” שעליה כותב אריסטו. גם סרטי קולנוע שאמורים למעשה להיות טרגיים, סוטים ברגע האחרון אל השלמה כפויה ולא סבירה. דוגמה מהזמן האחרון: הפיוס הלא סביר בסופו של הסרט הישראלי “באבא ג’ון”, זוכה פרס אופיר. סיום נאמן למציאות, ועוד יותר מכך – לעלילתו של הסרט עד לאותו רגע ולדמויות הפועלות בו – היה חייב להיות שונה לחלוטין. אבל הקונבנציה מחייבת, והצופים יתקוממו אם לא יצאו מאולם הקולנוע בתחושה שהבעיות נפתרו. וכך גם כשמעבדים ספר לסרט קולנוע,  משנים לעתים תכופות את הסוף. הנה למשל הרומן ארוחת בוקר בטיפני זוכה פרס האוסקר שכתב טרומן קפוטה שונה מהסרט (בכיכובה של אודרי הפבורן, שקפוטה התנגד לליהוקה לתפקיד וסבר שאינה מתאימה לדמות שראה בעיני רוחו). הסרט נחתם בנשיקה לוהטת שמבטיחה לגיבורה אהבת נצח. בספר היא נאלצת להיוותר עם ציפייה ותהיות.

גם בסרט שלפנינו מגיעה מעין השלמה או לפחות תובנה של הגיבור: הוא מוצא סוף סוף את רגעי השקט המיוחלים, המלווים גם במסקנה חשובה על חייו ועל עצמו.

ובכל זאת, זוהי קומדיה שאין בסופה דמעות סנטימנטליות, של הגיבור או של הקהל הצופה בה. אדרבא, יאמר לשבחה של הקומדיה הזאת – היא מצחיקה!

“יש בגיחוך הקומי משגה או כיעור שאינם מכאיבים או פוגעים. למשל, המסכה הקומית מעוותת ומכוערת, אך אינה מכאיבה,” כתב אריסטו בפואטיקה. אכן, הגיבור שלנו, מישל, הוא אדם מרושע ואכזרי, הוא מתנכר לבנו, אדיש לאשתו, הוא לא חברותי ולא ידידותי וברור לגמרי שלא אכפת לו מאף אחד –  לא מהוריו, לא משכניו ולא מהחברים שלו – אבל הוא בכל זאת משעשע. כך למשך כשנודע לו שבנו בעצם אינו בנו הוא מגיב בתחושה של הקלה: “אף פעם לא הבנתי איך הדביל הזה יכול להיות הבן שלי.” כשאשתו מצפה לדרמה נרגשת וייסורי קנאה הוא מגיב בקוצר רוח. ואפילו ברגעים קטנים יותר הוא מצחיק: כשמתגלה שהפועל הפולני לא מבין פולנית הוא מגיב בתדהמה: הרי לכל אחד יש שפת אם? כשהוא מגלה את התקליט הנדיר הוא עומד על המיקח, אבל בצורה הפוכה מהצפוי: מסביר למוכר עד כמה המציאה הזאת יקרה ובעלת ערך… וכך הפער בין מה שצפוי למה שמתרחש בפועל משעשע שוב ושוב.

בראיון שנערך עם במאי הסרט אמר לקונט כי “הבחור בסרט, הוא תמצית כל הדברים הרעים שבכולנו. אנחנו יכולים ללעוג לו, אבל למעשה האצבע מושטת כלפינו. אנו יכולים ליהנות מן הצרות שלו כי הוא לא נחמד. אילו היה אדם נחמד, זה לא היה מצחיק,” ובכך כיוון בדבריו, אולי אפילו בלי לשים לב, לפואטיקה של אריסטו.

 

 

“תסתכלי –  ” היא אמרה, “את רואה את הבתים האלה? כאן גרו אנשים שהעולם שהכירו קרס להם מתחת לרגליים. גם לך זה יכול לקרות, אם לא יהיה בתוכך משהו שתוכלי להיאחז בו.”

השתיים –  מרגרט מיטשל הצעירה ואמה – עמדו והביטו בהריסות של בתי המידות בעיר ג’ונסבורו שבג’ורג’יה, שננטשו כחצי יובל שנים לפני כן, במהלך מלחמת האזרחים. הבת התלוננה באותו יום על כך שאינה מוצאת עניין בלימודים בבית הספר, שהם נראים בעיניה מיותרים וחסרי תוחלת. האם, פעילה בתנועה הסופרג’יסטית שנאבקה למען זכויות שוות לנשים, ביקשה ללמד את בתה לקח, להבהיר לה מדוע, בניגוד לדעה המקובלת באותם ימים, עליה לרכוש השכלה, אם היא רוצה לחיות חיים שיש בהם משמעות.

כעשרים שנה לאחר מכן שברה מרגרט מיטשל את קרסולה ולא יכלה עוד לעבוד כעיתונאית, כפי שעשתה עד אז. בעלה קץ בשליחויות התכופות ששלחה אותו לספרייה העירונית להביא לה ספרים הפטיר בקוצר רוח, “אולי במקום לקרוא כל כך הרבה ספרים, תכתבי בעצמך?”

היא החליטה להיעתר להצעתו. הרעיון לכתיבת הרומן חלף עם הרוח עלה בדעתה כשנזכרה בבתים ההרוסים ובעולם שקרס בג’ונסבורו. על מלחמת האזרחים שמעה רבות בילדותה משתי הדודות שלה, שהיו באותם ימים נערות. טארה הצטיירה בדמיונה ועמה שלוש הדמויות העיקריות בספר: רט באטלר, אשלי וילקס וסקארלט או’הרה, ששמה המקורי, פָּנְסִי, שונה, לבקשת המוציא לאור של הספר. גם שמו של הספר היה שונה, ונקרא במקור “מחר יהיה יום חדש”: הדברים שסקארלט אומרת לעצמה בסופו של הרומן, כשאהוב לבה נוטש אותה.

נראה שאת ההשראה למשולש האהבה שבין סקארלט, בעלה והגבר הנכסף, שאבה מרגרט מיטשל מחייה. בהיותה בת עשרים ושתיים, ובניגוד לעצת הוריה, היא נישאה לגבר בעל קסם אישי רב אבל פוחח, מובטל ואלים, שהסתלק כעבור כמה חודשים וניאות להתגרש ממנה רק לאחר שקיבל מאביה הלוואה נדיבה והבטחה לביטול התביעה שהיא הגישה נגדו בגין תקיפה. כעבור שנתיים נישאה לידיד ששימש שושבין בחתונתה הראשונה. נישואים אלה הצליחו והיו יציבים ומאושרים. ג’ון  מארש היה עיתונאי, כמוה, ושימש גם כעורך שלה.

ייתכן שאת ההשראה לאחת התמונות המפורסמות בספר ובסרט, זאת שבה רט באטלר מרים את סקארלט ונושא אותה במדרגות (ואז אונס אותה?) שאבה מחייה עם הבעל הראשון. בניגוד לסקארלט שמתמוגגת מהתַּקִּּיפוּת של אהובה, מרגרט מיטשל לא הייתה מוכנה להשלים עם התנהגות דומה.

את חלף עם הרוח, אחד הספרים המצליחים ביותר במאה העשרים, כלל לא התכוונה לפרסם. במשך שנים שכן כתב היד בביתה. בחלק ממנו השתמשה כדי לאזן רגל קצרה של שולחן, ואפילו כשמוציא לאור מטעם הוצאת מק’מילן הגיע לאטלנטה בחיפוש אחרי סופרים חדשים, סירבה למסור לו את יצירתה. היא נמלכה בדעתה רק אחרי כשאחת מידידותיה קנטרה אותה ואמרה בלגלוג ובאי אמון –  “מי יכול להאמין שאת תכתבי ספר…”

הצלחתו המסחררת של הספר הביאה לעיבוד הקולנועי שלו. מיטשל סירבה להשתתף בכתיבת התסריט או בהפקת הסרט, אבל הביעה שביעות רצון מהתוצאה הסופית. לא רק היא שמחה בו. הסרט זכה בעשרה פרסי אוסקר, כולל הפרס על הסרט הטוב ביותר. ספר השיאים של גינס משנת 2014 העריך את הכנסותיו ב-3.4 מיליארד דולר, והוא נחשב לסרט הקולנוע המצליח ביותר עד כה.

הקרנת הבכורה שלו לא נערכה בהוליווד, אלא באטלנטה, עירה של הסופרת. לא כל הכוכבים נכחו בה. השחקנים השחורים התבקשו לא להגיע: לא היה אפשר לשכן אותם בבית המלון ביחד עם קלארק גייבל וויוואן לי! כעבור שנה, כשהאטי מק’דניאל, השחקנית שגילמה את דמותה של המשרתת השחורה מאמי, זכתה בפרס האוסקר על תפקידה, הושיבו אותה בנפרד משאר השחקנים. אחרי הקרנת הבכורה כתבה מרגרט מיטשל להאטי מק’דניאל, שיבחה אותה על משחקה, וחתמה במילים: “חבל שלא יכולת לשמוע את התשואות”…

בהיותה בת הדרום ההפרדה הגזעית לא נראתה לסופרת עניין מגונה. בימים שלמדה במכללה סירבה ללמוד באותה כיתה עם סטודנטית שחורה. לימים, לאחר שהתעשרה, תרמה את כספיה בחשאי לסטודנטים שחורים, שלא ידעו מי המיטיבה שלהם. “בעוד זמן לא רב תהיה אטלנטה העיר השחורה הגדולה ביותר בארצות הברית,” כתבה מרגרט מיטשל לאחד מידידיה, “וחשוב שיהיו רופאים שחורים שיוכלו לטפל באוכלוסייה של בני גזעם.”  אי אפשר לגנות את הרצון הטוב שגילתה ואת נכונותה לתרום, אבל כיום עמדותיה מעוררות כמובן תחושה של מיאוס. רבים סבורים כי חלף עם הרוח, הספר והסרט, מנציח דעות קדומות ואפלות. העבדוּת מתוארת מנקודת המבט של בעלי המטעים. גם לאחר שחרורם בוחרים העבדים שבספר להישאר עם אדוניהם הלבנים. חיי השעבוד אינם מתוארים כמובן כפי שהיו באמת –  העוול, הייסורים, זכותם של האדונים לגזול מהעבדים את ילדיהם –  כל אלה נעדרים מהספר. במקומם מתוארים בסנטימנטליות יחסים של חיבה ותלות הדדית.

אף על פי שמרגרט מיטשל עצמה נולדה שנים רבות אחרי שאחרון העבדים השתחרר, היא עדיין חיה במציאות שבה השחורים נחשבו נחותים. לה עצמה הייתה משרתת שחורה צמודה שליוותה אותה בכל אשר הלכה.

לפני חמש שנים ראה בארצות הברית אור הספר להיאחז במאמי: השפחה הנאמנה, באמריקה של המאה העשרים. לטענתה של המחברת דמותה של מאמי מתוך הספר חלף עם הרוח ממשיכה לשרוד רק משום שאמריקנים לבנים מבקשים לשכנע את עצמם שהכעס על העבדות איננו עוד. יש לקוות שעולמה של מרגרט מיטשל, זה שנחרב במלחמת האזרחים אבל הצליח להעניק לה כוח ומשמעות, על אף העיוורון והאפליה שהמשיכו לשרור בו, ילך ויתפוגג.

ספר אחד, שהמבקרים בני זמנו בזו לו, נמכר בחודש הראשון אחרי שראה אור ב45,000 עותקים.  “ספרות נשים”, כינו אותו אז, וגם – “רומנסה גותית”. חרף הביקורת הנוקבת הוא ממשיך להימכר בהתמדה מאז 1938, לעתים בכ-4,000 עותקים בחודש אחד.

“הספר יעסוק בהשפעה של האישה הראשונה על השנייה… היא מתה לפני שהספר מתחיל. לאט-לאט אני רוצה לפתח את הדמות של הראשונה בתוך התודעה של השנייה… עד שהאישה השנייה תהיה רדופה כל הזמן… הטרגדיה מתקרבת, ואז בום! טראח! משהו קורה”.

אלה היו קווי המתאר ששרטטה לעצמה הסופרת, דפנה דה מוריאה, לספרה המפורסם ביותר, רֶבֶּקָה. שנתיים אחרי שהופיע, עיבד אותו אלפרד היצ’קוק לסרט קולנוע, בכיכובו של לורנס אוליבייה. הוא זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר (היחיד שהיצ’קוק זכה בו, בקטגוריה הזאת!) ובפרס האוסקר לצילום הטוב ביותר בשחור-לבן, והיה מועמד בתשע קטגוריות נוספות.

השמועה אומרת כי הפילדמרשל רומֶל החזיק במשרדו בעותק של רֶבֶּקָה: הגרמנים תכננו להשתמש בספר כבסיס לקוד שבו ישתמשו מרגלים גרמניים שיסתננו לתוך קהיר, במהלך המלחמה.

בכסף הרב שהרוויחה מרֶבֶּקָה קנתה דפנה דה מוריאה את אחוזת מֶנָבִּילִי בקורנוול, זאת שהעניקה לה השראה לכתיבת הספר (אפשר להשוות זאת לאפשרות שג’יין אוסטן הייתה רוכשת את אחוזת פמברלי, בעקבות הצלחת ספרה גאווה ודעות קדומות). דה מוריאה עברה לגור עם בעלה ושלושת ילדיה בבית רחב הממדים, שאותו כינתה “חורבה מוכת עכברושים”. הנסיך פיליפ התארח אצלם פעם כשבא לסוף-שבוע של שַׁיִט וצַיִד. בעלה של דה מוריאה שימש כרואה החשבון שלו ושל הנסיכה אליזבת’, לימים מלכת אנגליה. “אם תשמע בלילה משהו מתנפץ,” הסבירו לאורח רם המעלה, “אל תדאג, זה רק אחד האגפים בבית שקורס.”

רבקה לא היה הספר היחיד שנהפך בִּן לילה לרב מכר. הקוראים אהבו מאוד את כל עשרים ושמונה הרומנים שכתבה, המפורסמים שבהם – דודנית רחל ופונדק ג’מייקה. שלושה מהסיפורים הקצרים שכתבה נהפכו לסרטי קולנוע, אחד מהם הוא “ציפורים” הנודע, שגם אותו ביים היצ’קוק.

חרף הצלחתה המסחררת לא הייתה דפנה דה מוריאה מאושרת. “את לא מתארת לעצמך כמה פוגע לקבל שוב ושוב, כל החיים, ביקורות זוועתיות, לגלגניות. העובדה שהספרים שלי נמכרו היטב בכלל לא מפצה על כך,” כתבה במכתב לידידה.

לא רק בחייה המקצועיים נחלה דה מוריאה אכזבה. אמנם הייתה נשואה כחוק, אבל לבה נהה אחרי נשים, שחלקן השיבו את פניה ריקם. באחת מהן, רעייתו של נלסון דבלדיי, המוציא לאור של ספריה בארצות הברית, התאהבה נואשות, ונאלצה להסתפק בידידות רבת שנים.

גם כשניהלה רומן אהבים עם אישה אחרת, סירבה להכיר בנטייה של עצמה. “בשם אלוהים ובשם ישו, אם מישהו יכנה אהבה כזאת במילה המכוערת שמתחילה באות ל’, אני אתלוש לו את הקרביים,” כתבה לאותה אישה.

אבל כל אלה לא היו הקשיים היחידים בחייה. על כתיבתה ועל פרסומה העיב צל שמקיומו השתדלה להתעלם, חרף העובדה שהוא מלווה את שמה גם כיום, יותר מחצי יובל שנים אחרי מותה: לאחר שהספר רֶבֶּקָה ראה אור בארצות הברית, טענה סופרת ברזילאית שעלילת הספר נגנבה ממנה. ארבע שנים לפני כן כתבה אותה ברזילאית ספר על אישה שנישאת לגבר עשיר ומתייסרת מכך שכל בני הבית החדש שאליו נקלעה, ובמיוחד מנהלת המשק, מסוּרים לזכרה של אשתו הראשונה, המנוחה. מוכר, לא כן?

למרבה האכזבה הסתבר שדה מוריאה נחשפה לתרגום ספרה של הברזילאית, שכן היה לשתיהן אותו מו”ל אנגלי… יתר על כן: לפני שרבקה עובד לסרט, נדרשה הסופרת הברזילאית לחתום על חוזה שבו היא מכירה בכך שהדמיון בין הספרים אקראי! הדמיון, אגב, כך נטען, לא היה רק עלילתי: יש בשני הספרים סצנות ודיאלוגים כמעט זהים.

וזאת לא הייתה הפעם היחידה שבה הואשמה דה מוריאה בגניבה ספרותית. הסופר פראנק בייקר האשים אותה שאת הסיפור “ציפורים” נטלה מרומן שהגיש להוצאה לאור שדה מוריאה שימשה בה כלקטורית… כשהסרט יצא אל האקרנים שקל בייקר לתבוע את דה מוריאה, אבל נמלך בדעתו. יש הטוענים  גם לדמיון הקיים בין הסיפור “גנימדס” לבין הרומן מוות בוונציה, של תומס מאן.

בימי חייה לא זכתה דפנה דה מוריאה לשבחים רבים. כיום יש הרואים בה סופרת חשובה, ויש המגדילים לעשות ומכנים אותה גאון. ידידיה ניחמו אותה בחייה ואמרו לה שהצלחתה המסחרית הייתה לצנינים בעיני המבקרים. בנה טוען כיום כי אלה “החמיצו את אחד הכישרונות הספרותיים הבולטים ביותר במאה העשרים.” השאלה אם אכן כתבה בכוחות עצמה או שאבה את יצירותיה, או לפחות חלק מהן, מסופרים אחרים, תישאר כנראה ללא תשובה חד משמעית.