תגית: איאן מקיואן

איאן מקיואן, "התמים": האם ברלין זוכרת?

באנגלית שמו של הספר הוא  The Innocent. מאחר שבעברית אין ברירה אלא להכריע בין יחיד לרבים כשמדובר בשם תואר, נאלצה המתרגמת, מיכל אלפון, לבחור, והחליטה על צורת יחיד. אין ספק שהכרעתה נכונה, שכן התמים העיקרי ברומן הוא לנארד, הדמות הראשית, אבל כשקוראים את הספר יש לזכור שהתמימות היא בעצם נחלתם של רבים, לכל אורכו.

The Innocent (מאחר שקראתי אותו באנגלית אני מעדיפה לחשוב עליו בשפת המקור שבה נכתב) ראה אור לראשונה ב-1990. הוא אחד הספרים האהובים עלי במיוחד. הוא מתרחש בברלין, באמצע שנות החמישים (למעט הפרק האחרון, שאז הוא מדלג לרגע קט ל-1989). 

מקיואן שזר את הרומן סביב סיפור אמיתי וידוע:  כעשר שנים אחרי שברלין נפלה לידי בעלות הברית, בתום מלחמת העולם השנייה, החליטו האנגלים והאמריקנים לחפור מנהרה שתגיע עד מתחת לקווי התקשורת של הרוסים ולהתקין בתוכה ציוד הקלטה, כדי לצותת להם. לא היה להם מושג שהרוסים, בעזרת מרגל אנגלי בשם ג'ורג' בלייק, ידעו על המנהרה, ידעו שמצותתים להם, ונעזרו בה כדי לשתול באמצעותה מידע כוזב. 

לכן התמימים שבספר הם בעצם האנגלים והאמריקנים, אלה שגאים כל כך ביכולות הטכנולוגיות המשוכללות שלהם, בתחכום ובחשאיות שבהן הם מצטיינים לדעתם, ובעצם – הם אלה שמרומים לאורך כל הדרך. 

בתוך הסיפור הבדוי שיבץ איאן מקיואן דמות אחת אמיתית, זאת של אותו מרגל אנגלי שסייע לרוסים. ברומן הוא מופיע כשכנו האנטיפת של לנארד, צעיר אנגלי מנומס ועדין נפש שנשלח לברלין כדי לעבוד במנהרה, בהיותו מומחה לציוד אלקטרוני. זמן מה אחרי שהוא מגיע לשם נקלע לנארד לתוך הסתבכות פלילית מטורפת ומוזרה. 

הכול מתחיל מבחינתו כשהוא מתאהב במריה, ברלינאית יפהפייה שרק לפני עשר שנים יכלה רק לייצג את האויב האולטימטיבי. בימי המלחמה לנארד היה עדיין נער, והיא – אישה צעירה, שחוותה את מוראות הכיבוש. אהבתם אמורה לגבור על ההיסטוריה, להיות סמל לשיקום ולפיוס וליכולתם של בני אדם לשכוח את השנאה הכללית והאלימה כל כך שעלולה לשרור בין אומות. הם אמורים לשקוע באהבתם הפרטית והאישית מאוד. אבל מה יקרה אם לנארד יפתח פתאום פנטזיות של גבר כובש? אם ירצה לפתוח עם אהובתו הגרמניה במעין משחק תפקידים ארוטי שבו הוא מכניע אותה? האם אישה שהייתה עדה לאונס מבעית של בת עמה תרצה או תהיה מסוגלת לשתף אתו פעולה? האם אי ההבנה שתתחולל ביניהם תהיה קטלנית?

איאן מקיואן מצטיין בתיאורן של החמצות גורליות, שנובעות מטעויות שיכלו לכאורה להימנע. כך היה בספרו כפרה שראה אור לראשונה באנגלית ב-2001, וכך גם ברומן על חוף צ'זיל מ-2007. בספר שלפנינו נדמה שההחמצה תימנע: בני הזוג מצליחים להגיע לידי הבנה הדדית, היא סולחת לו, הוא מבין את טעותו ומתחרט בכנות, שהרי הוא בסך הכול צעיר אנגלי עדין נפש ומנומס, שומר חוק, אדם שבא להיטיב, והוא אוהב אותה בכל לבו. אין בו אף שמץ של אלימות. הוא אינו יודע מה לעשות עם שום פגיעה בו: "לא הייתה לו שום יכולת להגיב לעלבון. מעולם בחייו הבוגרים לא העליבו אותו. הוא התנהג בחביבות, ובני אדם היו בדרך כלל חביבים כלפיו". מבחינתו תוקפנות היא עניין "בלתי אפשרי מבחינה רגשית". 

אבל לא, ההחמצה בכל זאת תהיה בלתי נמנעת. לנארד ומריה מסתבכים בפרשה עקובה מדם שאת פרטיה קשה לקלוט. ברגע מסוים הם מוצאים את עצמם, שלא מרצונם, שקועים בביתור של גופה ובמאמצים על אנושיים להיפטר ממנה. איך זה קרה להם? איך שני אנשים חיוביים כל כך, מגיעים למצב כזה? 

ואיך ייתכן שחרף הזוועה, הספר בעצם מגן עלינו מפניה, וממשיך להיות מושך לקריאה, ואפילו, חייבים להודות, משעשע, גם ברגעים הכי איומים? 

מקיואן מציל את המצב בין היתר בזכות חוש ההומור המשובח שבו ניחן. גם את הרגעים הזוועתיים ביותר הוא מצליח להאיר באמצעותו, עד כדי כך שאי אפשר שלא לגחך מדי פעם, אפילו כשהמעשים הנעשים לנגד עינינו הם בלתי נסבלים בעליל. השנינות של מקיואן מתבטאת לאורך הרומן כולו. הנה כמה דוגמאות: הממונה על לנארד במנהרה מספר לו על חוויותיו במזרח אירופה הקומוניסטית: "הם אפילו לא נהנו להתנהג כמו חארות. לכן לא יכולתי לשנוא אותם ממש. זאת הייתה מדיניות. כל החרא הזה הגיע מלמעלה", וגם: "אלוהים, הם גילו איך אפשר להקטין את האושר עד למינימום!"

כאמור, גם הסצנה שבה לנארד ומריה מבתרים גופה, שזורה בהומור, מקברי אמנם, אבל בהחלט משעשע לפרקים. "הכול [ידיים, רגליים…] היה כפול, חוץ מהראש. את הגוש הגדול שנשאר על השולחן יש לעטוף, יש לנקות את החדר, לקרצף את העור, להיפטר מהדברים. הם פיתחו שיטה. הם יוכלו לעשות את זה שוב, אם יאלצו. מריה הדביקה את הבד סביב הירך השנייה. היא אמרה, 'תוריד לו את הז'קט'.  וזה היה פשוט במצבה של הגוויה הנטולת זרועות שאין צורך להתעסק אתן." 

האבסורד והבלתי אפשרי, מתגלגלים ומתפתחים, ולכל הסתבכות נמצא מוצא שנראה כמעט כמו נס.

רק בעמודים האחרונים של הרומן הסודות הגדולים מתפענחים עד תומם. רק אז אנחנו מגלים שמה שנראה כמו אהבה היה באמת אהבה, ומה שנראה כמו בגידה, לא היה באמת בגידה; שהבוגד היחיד הוא ג'ורג' בלייק, ושיש, למרות הכול, תקווה לאושר. 

הסוף הכמעט טוב הזה איננו הוליוודי או סנטימנטלי, וגם אם כן, למי אכפת? הוא חינני כל כך, עד שאי אפשר שלא לשמוח בו. 

מקיואן מיטיב לתאר את ברלין ההרוסה-אך-משתקמת בתקופה שקדמה לאיחוד מחודש בין חלקיה. ספרו ראה אור שנה אחת לפני נפילתה של החומה, לפיכך מרתק במיוחד הפרק האחרון, שמתרחש עשרות שנים אחרי ההתרחשויות העיקריות שברומן. באותו פרק האחרון מתאר מקיואן את השינוי שעבר על העיר, שרק מעטים מאוד מסימני ההרס משנות החמישים עוד נראו בה ב-1989. כך למשל תושבים טורקים גודשים שכונות שבהן גרו פעם גרמנים. ממנהרת הריגול נותרו רק עיי חורבות, ובאחרית הדברים, בסופו של הספר, מספר מקיואן שאלה המראות שמצא בביקורו בברלין בשנה שקדמה לפרסום הספר. זמן לא רב אחרי כן חל כמובן שינוי נוסף וקיצוני מאוד באופייה של העיר, כאשר החומה נפלה.

אני תוהה אם אפשר עדיין למצוא שם את שרידי מנהרת הריגול ההיא, להביט בה ולדמיין את לנארד יורד לתוכה ובידיו התיקים הכבדים שבהם טמונים שרידי הגופה המבותרת, את הזקיפים שניצבו בפתחה ואת הרחש הפנימי המתמיד ששרר בה, גם כשהאנשים שפעלו בקרביה השתדלו בתמימותם לשמור על דממה, שמא קיומה ייוודע לאוייב הלא מוצהר של תחילת שנות המלחמה הקרה… 

קישור לספר באנגלית, באתר אמזון

(את הקטעים המצוטטים תרגמתי בעצמי)

ידיעה על בלייק בעיתון למרחב, 17 בפברואר 1970

איאן מקיואן, "טובת הילד": אגדה אורבנית או גניבה ספרותית?

וגם: מי שופט את השופטת?

בדברי התודה לרומן The Children Act שתורגם לאחרונה לעברית ונקרא טובת הילד, ספרו האחרון של איאן מקיואן שראה אור בשנה שעברה, מציין הסופר את הסיוע שקיבל משופט בבית הדין לערעורים: זה יעץ לו בעניינים משפטיים, וגם סיפק לו פרטים על  חיי היומיום של שופטים. על פי הקונבנציה המקובלת מקיואן מקפיד כמובן להדגיש שכל דמיון בין השופט המוזכר ובין הדמויות שבספר מקרי בהחלט.

בספרו הפואטיקה הדגיש אהפואטיקהריסטו כי עלילה אינה אמורה לתעד את מה שקרה באמת – את זאת עושים ההיסטוריונים – אלא את מה שיכול היה להתרחש, את מה שסביר.
אכן, מעורבותו של השופט, האיש הבקיא שהגיע אל הרומן מהעולם האמיתי, אינה מחייבת את הקורא, והוא רשאי להטיל ספק באמינותו של הכתוב.

אין ספק שעולמו הפנימי של שופט – במקרה של הספר שלפנינו שופטת – הוא נושא מסקרן. אי אפשר שלא לתהות מה מניע בני אדם שהתמנו לתפקיד חורץ גורלות. האם פסיקותיהם נובעות אך ורק מתוך מחשבה רציונלית, מנותחת תמיד ומנומקת היטב? האם החלטותיהם השיפוטיות משפיעות על חייהם האישיים ומושפעות מהם? איזה מקום יש לעולמם הפנימי, לאמונותיהם, לצרכים שלהם? מה מותר להם לרצות, לחשוב, לעשות, ככל שמדובר בבני האדם שאותם הם שופטים? האם הם רואים בהם בכלל בני אדם או רק תיקים, מקרים שיכולים להישכח מיד?

הרומן נפתח ברגע קריטי בחייה של פיונה, שופטת כבת שישים, נשואה בלי ילדים: בעלה מודיע לה שאינו יכול עוד לשאת את הנתק שחל ביניהם, את העובדה שכבר זמן רב שאין ביניהם עוד שום אינטימיות גופנית. אמנם הוא אוהב אותה, אבל בלית בררה יאלץ לחפש את החיים שהוא כָמֵהַּ להם, בחברתה של אישה אחרת.

משבר גיל העמידה? מסתבר שלא רק. לא בדיוק. מסתבר שהריחוק והקרירות שפיונה מפיצה סביבה לאחרונה, נובעים מפסיקה קשה שנאלצה לפסוק. פיונה מכהנת כשופטת לענייני משפחה. היא עוסקת בעיקר בילדים. כאלה שהוריהם מתגרשים. כאלה שזקוקים להחלטותיה בענייני חיים ומוות, לא פחות. והנה הובא לפניה לפני זמן מה מקרה קשה במיוחד: תאומים סיאמיים שכדי להציל את חיי האחד, היה צורך להקריב את האחר. היא זאת שסילקה ילד מהעולם, "טענה נגד קיומו, בשלושים וארבעה דפים מנוסחים באלגנטיות". הפסיקה, שזכתה לשבחים רבים בשל מקוריותה, השפיעה על פיונה עד כדי כך, שמאז כל מה שקשור בגוף מרתיע אותה. היא מצפה שבעלה יבין, וחשה שדיבוריו המפורשים מדי פוגעים במרקם העדין, בקרבה ללא מילים ששררה ביניהם עד כה.

ובכן – עכשיו גם חייה במשבר. תגובתה ללחץ שבעלה מפעיל עליה, לאיומיו, היא לשקוע עוד יותר בעיסוקיה כשופטת. כי אין להכחיש – כשהיא יושבת על הכס היא מאבדת את הקיום הפרטי של עצמה, ויש בכך הקלה.

ואז נופל בחלקה מקרה קשה עוד יותר, שעלול לערער לגמרי את קיומה: היא מתבקשת לפסוק בעניינו של צעיר חולה שבעוד שלושה חודשים ימלאו לו שמונה עשרה. הוריו והוא משתייכים לכת "עדי יהוה" האוסרת על עירוי דם שרק הוא יכול להציל את חייו. הרופאים פנו אל הערכאה השיפוטית שתאפשר להם לטפל בנער בניגוד להסכמתו.

פיונה מחליטה לבקר את הצעיר בבית החולים, כדי להתרשם מעמדתו כלפי העירוי. זאת אינה הפעם הראשונה שהיא מתמודדת עם ההשלכות שיש להחלטות של הורים מאמינים על ילדיהם: זה לא כבר טענו בפניה נציגיהם של זוג יהודים חרדיים שהתגרשו. האב ביקש לחנך את בנותיו ברוח אמונתו, כלומר – למנוע מהן השכלה כללית, כי אין לנשים שום צורך בה, לדבריו. האם ביקשה לאפשר לבנות להתפתח ולהשתייך אל העולם הסובב אותן. עכשיו היא נוכחת בכך שעדי יהוה, כמו היהודים החרדים, נוטים לנתק את ילדיהם מהמציאות.

בשיחתה עם הנער, כנר חובב, משורר מתחיל, פיונה מוקסמת ממנו. הוא מסביר לה מדוע הוא מסרב לעירוי הדם: "למה משהו לא בסדר?" הוא אומר, "כי אנחנו יודעים שהוא לא בסדר. לענות, לרצוח, לשקר, לגנוב. אפילו אם רוצים להוציא בעינויים מידע טוב מאנשים רעים, אנחנו יודעים שזה לא בסדר."

פיונה מתמודדת עם הצווים החד משמעיים של אנשי קהילת עדי יהוה: אפילו אם הנער ימות כתוצאה מכך שלא יקבל את העירוי, אסור לו להסכים לקבל דם של אדם זר. הפרקליט שמייצג את ההורים טען בפניה והשמיע נימוקים רציונליים, לכאורה, אבל, פיונה אומרת לעצמה ביובש, האנשים הללו לא רק יודעים בוודאות שאלוהים קיים, הם גם מבינים בדיוק מה הוא רוצה…

מהצד האחר, כנגד הכת ותכתיביה, ניצב הנער. פיונה מבחינה ברצונו הסמוי לחיות, גם אם הוא מתריס נגדה, גם אם הוא יודע להסביר היטב מדוע אינו מוכן להסכים לטיפול.

האם הסיפור יסתיים במוות? ואולי יהיה לו סוף טוב, הילד והגיבורה יינצלו, הוא יחיה, היא תשוב הביתה, אל הבעל שיחזור בו ויבין אותה?

פיונה, היא לא רק שופטת, אלא גם פסנתרנית חובבת. בצעירותה ניסה אהובה לשכנע אותה לנגן לא רק מוזיקה קלאסית אלא גם ג'אז, אבל היא, כך הסבירה לו, זקוקה למסגרת בטוחה. לכן למדה משפטים: "מתוך כבוד לחוקים". היא לא יודעת לאלתר.

אז מה יקרה לשופטת שסוטה להרף עין, לרגע קט, מכללי ההתנהגות הנוקשים שנועדו לשמור עליה, ויותר מכך – על זולתה? האם חייה יושפעו מהבלבול הקצר מאוד, שתתבלבל בין תפקידה לבין רגשותיה? מה יקרה, למשל, אם תרשה לעצמה לשיר עם הנער? הוא ינגן בכינור והיא תצטרף אליו. האם זה מעשה ראוי? ומדוע לא, בעצם? האם שופטת איננה גם אישה, אדם רגיל, עם רגשות?

"איזה מזל עיוור – להגיע לעולם עם כל אברי הגוף במקומם. להיוולד להורים אוהבים, לא אכזריים, להימלט ממלחמות או עוני, רק בזכות צירוף מקרים גיאוגרפי, או חברתי," אומרת לעצמה פיונה בשעה שהיא דנה באחד המקרים הקשים שנקרים בפניה.

אכן, היא בת מזל, ומזלה הטוב לא ינטוש אותה. אמנם היא מחמיצה את האפשרות, שאולי לא הייתה קיימת מלכתחילה, להושיע את מי שפונה אליה בבקשה שתעניק לחייו פשר, אבל אחרי שתתאבל כיאות על ההחמצה והאובדן, תוכל בהחלט לשוב אל חייה המתוקנים.

וכאן מתחיל לכרסם בלבו של הקורא הספק, התוהה אם חלקים ניכרים בסיפור הזה אינם מופרכים, גם אם הם אמינים ומדויקים, בהתאם לחומר הרקע שקיבל הסופר מהשופט המייעץ. הספקות הללו נובעים מהסיפור, לא מהעובדות החיצוניות. אי אפשר שלא לתהות למשל, אם ייתכן שנער צעיר, בן שמונה עשרה, יפתח תלות רגשית עמוקה וטוטלית כל כך באישה בת שישים שפגש אותה רק פעם אחת. אם ייתכן שהאישה, שהפגינה רגישות יוצאת דופן, תתגלה פתאום כאדם כה אטום ועיוור. אם הסוף המסודר מדי שהמציא הסופר לסיפור אינו רקום בתכים גסים, מתוכננים מראש ולא לגמרי אינהרנטיים, ולכן גם לא ממש משכנעים.

ועם זאת, אין להכחיש: כתיבתו של איאן מקיואן, גם בספר הזה, כמו במרבית קודמיו, סוחפת. הוא משביע את הסקרנות המציצנית בעניין החיים שמאחורי הקלעים של בתי המשפט. אז עכשיו אני יודעת לפחות על מה משוחחים שופטים, אמיתיים או מדומיינים, כשהם נפגשים בינם לבין עצמם…

אגדה אורבנית או סיפור שקרה?

הוצאת עם עובד. לעברית: מיכל אלפון

ובשולי הדברים: מפתיע להיווכח כיצד גם בספר The Children Act כמו בסולאר (ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד, בתרגומה של מיכל אלפון), ממחזר איאן מקיואן חומרים משומשים.

בספר סולאר הוא יצר סצנה ארוכה ומפורטת מאוד שדומה לה, אם כי תמציתית ובעצם שנונה יותר, הופיעה במדריך הטרמפיסט לגלקסיה של דאגלס אדמס.

אצל שני הסופרים יושב מישהו ברכבת, ולתדהמתו הזר שמולו מושיט יד – אצל מקיואן לתוך שקית של חטיפים, אצל דאגלס – לשקית של עוגיות, שזה עתה קנו לעצמם. הזר נוטל חטיף – או עוגייה – ומתחיל לאכול.

"שום דבר בחינוך שלי, בהתנסויותיי, אפילו באינסטינקטים הקדמונים שלי," מסביר המספר של דאגלס אדמס, "לא לימד אותי איך להגיב כשמישהו שיושב מולי גונב, בפשטות הכי גמורה, את אחת העוגיות שלי."

הגיבור נרעש מהחוצפה, אך לא מגיב, וכך ממשיכים שניהם לחסל בצוותא את תוכנה של השקית, בשתיקה גמורה ובמעין מאבק של נימוס אלים ומופגן. רק כשהאחר יורד מהרכבת מסתברת לגיבור טעותו: השקית שקנה נשארה שלמה בכיסו…

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה
הוצאת כתר

דאגלס אדמס טען שאירוע דומה קרה לו, אבל מסתבר שהסיפור הופץ באנגליה כאגדה אורבנית עוד בשנות השבעים, לפחות עשור לפני שמדריך הטרמפיסט לגלקסיה ראה אור.

בספר The Children Act מקיואן מתפתה שוב להשתמש בבדיחה מוכרת, מעין אלה שהופצו בשנים האחרונות ברשת האינטרנט: הסיפור הולך כך: בחקירה נגדית שואל עורך הדין את הפתולוג אם הוא בטוח שהאדם שבו מדובר היה ללא רוח חיים לפני שהתחיל בנתיחה שלאחר המוות. הפתולוג משיב שהוא בטוח בכך לחלוטין. "איך זה שאתה כל כך בטוח?" מברר עורך הדין. "כי המוח שלו היה בתוך צנצנת שעל שולחני," משיב הפתולוג. "אבל," ממשיך עורך הדין להקשות, "ייתכן שהוא היה בכל זאת בחיים?" "ובכן," משיב עורך הדין, "ייתכן שכן, ושהוא עוסק בעריכת דין."

הבדיחה המוכרת הופצה בשנים האחרונות, בתוך סדרה של בדיחות דומות. הנה למשל אפשר לקרוא דוגמה להן באתר בשם Things People said. קשה להאמין שזהו תיעוד של חילופים דברים מתוך דיון משפטי אמיתי. בכל מקרה, השאלה אם לגיטימי שסופר ישתמש בבדיחה כזאת, כמו גם בסיפור שקרא מן הסתם אצל סופר אחר, נותרת פתוחה.

לאחרונה עלה לכותרות מקרה של נער שסירב לקבל טיפול כימותרפי. בית המשפט נאלץ להתערב והנער הוחזר לבית החולים בחסות המשטרה, מאחר שהוריו סירבו לכפות עליו את הטיפול. יש לקוות שגורלו של הנער הזה שפר עליו ושיזכה לרפואה שלמה. כל מי שקרא את הספר טובת הילד לא יכול שלא לחוש כאילו הוא מכיר את הסיפור מקרוב מאוד.

 

 

ציטוט מתוך "על חוף צ'זיל", איאן מקיואן: האם יש בכלל צורך בתופים?

ברכבת בדרכם הביתה, אמר לה בכנות גמורה שהמוזיקה נגעה ללבו, ואפילו המהם קטעים קצרים באוזניה. פלורנס התרגשה כל כך שהשמיעה עוד הבטחה – ושוב, באותה רצינות מרטיטה שהכפילה כמדומה את גודל עיניה. כשיבוא היום הגדול של הופעת הבכורה של רביעית אניסמור ב"ויגמר הול", הם ינגנו את החמישייה הזאת, במיוחד בשבילו.

בתמורה הביא לה אדוארד מביתו מבחר תקליטים שרצה שתלמד לאהוב. היא ישבה בשקט גמור והאזינה לצ'אק בֶּרי בסבלנות, בעיניים עצומות ובריכוז גדול מדי. הוא חשב שאולי תסתייג מ Roll over Beethoven אבל היא מצאה שזה מצחיק עד דמעות. הוא השמיע לה שירים של צ'אק ברי בביצועים "מגושמים אבל מכובדים" של "החיפושיות" ושל "האבנים המתגלגלות". היא השתדלה לומר משהו חיובי על כל אחד מהשירים, אבל השתמשה במילים כגון "קופצני," "עליז," "נוגע ללב," והוא ידע שהיא פשוט מנומסת. כשאמר שהיא לא ממש "תופסת" את הרוקנרול, ואין שום סיבה שתמשיך לנסות, הודתה שמה שאינה יכולה יכולה לסבול הוא התיפוף. כשהנעימות בסיסיות כל כך, לשם מה נחוץ לשמור על קצב באמצעות חבטות ומהלומות והקשות בלתי פוסקות? מה הטעם בכך, אם כבר משתמשים בגיטרה בס, ולעתים קרובות בפסנתר? אם הנגנים צריכים לשמוע את הפעימות, למה שלא ישתמשו במטרונום? מה היה אילו לקחה רביעיית אניסמור מתופף? הוא נשק לה ואמר שהיא האדם הכי מרובע בכל הציוויליזציה המערבית.

על חוף צ'זילאיאן מקיואן, עם עובד, עמ' 128, לעברית: סמדר מילוא