בערב שערך מיכאל קגזנוב ב־28 ביולי 2025, במסגרת מיזם "היכלות שירה", דיברו, מלבד מיכאל קגזנוב, ארבע משוררות ומשורר: טל ניצן, אלי הירש, ליאת מורבצ'ק, ספיר פז, ואודיה רוזנק, והאמנית נורית ירדן שעבודותיה מוצגות כאן, בחוברת הדיגיטלית שהפיק קגזנוב לקראת האירוע. מופיעים בה גם שירים של המשתתפים.
הדברים שאמר מיכאל קגזנוב בפתיחת הערב:
נעים מאוד, שמי מיכאל קגזנוב. אני עורך דין, יזם חברתי, משורר ועורך ספרות. "היכלות שירה" הוא מיזם תרבות פילנתרופי שהקמתי בסוף שנת 2022 במטרה לחבר בין שירה עברית ואמנות לבין תרומה לקהילה ואנשים. הערב הזה הוא העשירי של "היכלות שירה" והוא מוקדש ליצירה האחרונה של המשוררת, הסופרת והמתרגמת עופרה עופר אורן, שפרסמה במהלך השנה וחצי האחרונות שלושה ספרים: הממואר "בדולח וסכינים" (בעריכת אלי הירש), ספר השירה "רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד" (בעריכת אנה הרמן) ורומן הסונטות "מה קרה להגר באילת?" (בעריכת דורי מנור), שזיכה אותה בפרס ספיר לספרות לשנת 2023.
לכל ערב של "היכלות" יש תמה והתמה שנבחרה לערב הזה – משפחה – אינה מקרית. מציאות החיים הנוכחית, הלאומית והפוליטית כאחת, ממחישה למרבה הצער את עומק השבר שפוקד משפחות רבות – בארץ, בעזה ובלב. משפחות מתפוררות, נגדעות ומתחסרות באבחה; ובמקביל, מתעצמת מציאות כואבת נוספת: כשהמשפחה, שנועדה להיות מפלט ועוגן, הופכת בעצמה לשדה קרב, כפי שניבט, בין היתר, מספריה ומקורותיה של עופרה. לעיתים, שתי המציאויות האלה גם מזינות אחת את השנייה.
על רקע זה, חשוב לומר ובלא הפרזה – הפעם, לא מדובר רק בערב שירה. זהו גם ערב של עדות: עדות ליוצרת ולאישה שהצליחה לחצוב שפה מתוך מלחמה פרטית ולהקים מפעל ספרותי עשיר ואמיץ שנותן, בין היתר, קול חד וצלול לרבבות של קוראות וקוראים. הערב הזה נדחה כמה פעמים לאור המלחמה ובסוף הוא קורה עכשיו, בחודש יולי, שהוא במקרה גם חודש לידתה של עופרה. אז מפה אני מאחל מזל טוב כפול ואני רוצה להוסיף שאני אסיר תודה לעופרה שהסכימה להעמיד את יצירתה לדיון ולעיון ספרותי ומקווה שהערב יוכל להציע – ולו לזמן קצר – מרחב למחשבה ולתיקון. את המהלך של הערב תלווה נבחרת של יוצרות ויוצרים: המשוררים ספיר פז, ליאת מורבצ'יק, אודיה רוזנק, טל ניצן ואלי הירש והאמנית נורית ירדן. תודה לכם על ההיענות האדיבה לקרוא ביצירה של עופרה ולהידרש אליה כאן.
לפני שנעבור אליהם, אני רוצה להציג בקצרה לנוחיות הקהל את שלושת הספרים שעליהם נדבר הערב. הראשון שמבניהם, זוכה פרס ספיר, הוא הרומן "מה קרה להגר באילת?". הרומן נדיר במיוחד בספרות העברית כולה, כיוון שהוא בנוי מ-336 סונטות מוקפדות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה.
הספר נולד בעקבות מקרה אמיתי שסופר לעופרה ב־1969. העלילה שלו עוקבת אחרי הגר, צעירה שגדלה בבית אלים בחולון ויוצאת לשירות צבאי בתקווה לפתוח דף חדש. חופשה באילת מסתיימת באונס קבוצתי שלה בחוף ים על ידי חיילים ומכאן נפרש מסע של שלושה עשורים – מ־1969 ועד לסוף המאה – שבו נבחנות השפעות האירוע על חיי הגר, השורשים שהובילו אליו והאפשרות להחלמה.
הספר הבא הוא "בדולח וסכינים" – ממואר אישי שבו מתוארת ילדותה של עופרה כבת להורים שנמצאו בסכסוך מתמשך, אלים והרסני. במרכז הספר ניצבת דמותה של ילדה שנלכדת בין אם ואב העוסקים במאבקי כוח כשגם היא עצמה נפגעת מהם באופן ישיר. לאורך הספר נפרשת מערכת היחסים המשולשת בין האם, האב והילדה – תוך תיאור הדינמיקה של ניסיון תמידי לרַצות, לפייס, להרגיע ולוותר על העצמי כדי לשמור על שלמות המשפחה השברירית. הממואר עוסק גם באדישות ובהשתקה של הסביבה, שמתקשה להכיר בפגיעה בילדה ואף מגוננת לעיתים על ההורים. התיעוד המאוחר במסגרת הממואר מאפשר לבחון כיצד סביבה משפחתית אלימה ממשיכה להדהד לאורך חייה של ילדה גם בבגרותה, וכיצד תהליך ההיזכרות והכתיבה מאפשרים לה להתעמת עם מה שנראה בעבר כבלתי ניתן לביטוי.
ולבסוף, ישנו ספר השירה "רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד". זהו ספר השירה השני של עופרה שבו נשזרות זה בזה מסורות פואטיות קלאסיות ותכנים ביוגרפיים. רבים משירי הספר כתובים בצורת סונטות ובמרכז השירים עומדות התמודדויות עם טראומות ילדוּת ונשיוּת, תוך התבוננות ישירה בכאבים שהותירו חותם עמוק על המשוררת. לצד שירים מקוריים, כולל הספר גם תרגומי שירה המשקפים אהבה עמוקה למילה הכתובה ולמסורת הספרותית.
עד כאן. עכשיו מתחילים.
דבריה של אודיה רוזנק:
(כך הציג אותה מיכאל קגזנוב: משוררת ויוצרת קולנוע, שזכתה על יצירתה הקולנועית בפרסים בארץ ובעולם. שיריה מתפרסמים דרך קבע בכתבי עת, בעיתונות ובאנתולוגיות. עד כה ראו שני ספרי שירה פרי עטה: "בוא, לקק אותי" ו"שמע, רפאל". כתיבתה עוסקת בגוף, מיניות, טראומה, יתמות, סוד וקיום. בימים אלה היא עובדת על ספר שירים שלישי ונובלה גרפית. הערב אודיה תידרש דווקא ליצירה מוקדמת של עופרה, שהובילה במובן מסוים אל שלושת הספרים – מסה שעופרה פרסמה בשנת 2015, באסופה "עולם בלי סודות" בעריכת יובל אלבשן).
ערב טוב לכולם ולכולן. כשקראתי את שלושת ספריה של עופרה עופר אורן, שיש לי הזכות לדבר על יצירתה הערב, ניסיתי לחשוב על הרצף הספרותי והביוגרפי שהוביל אליהם. בדרך נתקלתי במסה "מה קרה לילדה ששמרה על סוד?" שפורסמה שנים אחדות לפני "מה קרה להגר באילת", "בדולח וסכינים" ו"רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד", במסגרת אנתולוגיה רב-תחומית על סודות.
אני רוצה לייחד הערב כמה מילים דווקא למסה הזו, שמצליחה להאיר את הנרטיבים של יצירתה המאוחרת של עופרה, שלכבודה הערב מוקדש.
אתחיל בכמה מילים על המסה "מה קרה לילדה ששמרה על סוד" מאת עופרה עופר אורן היא עדות אוטוביוגרפית של אישה שורדת גילוי עריות, המתוארת תחת הכינוי "המטופלת". "המטופלת" היא ילדה שנאנסה בידי אביה שהציב זאת בפניה כהצהרת אהבה. הוא שיתף אותה בפרטים על הרומנים שלו, הפקיד בידיה את סודותיו, הפך אותה לשותפה לדבר עבירותיו ובכך לשותקת בעל כורחה. האם, דמות ריקה, לא ראתה דבר ולא הגנה עליה. בתוך המרחב הזה הילדה למדה שהדרך היחידה להישרדות היא שתיקה. שאם תדבר, לא יאמינו לה, ואם כן יאמינו, העולם יחרב מרוב צער. אמה תמות, והיא תהיה האחראית.
בבגרותה היא נישאת לגבר פוגעני, וכשפונה לטיפול פסיכיאטרי, ומספרת שעברה גילוי עריות, היא שוב לא זוכה לתיקוף. הפסיכיאטר שומע את המילים שלה "גילוי עריות" אך לא מגיב, לא שואל או מתעכב – ובכך משמר את השתיקה. כשהיא מספרת לו ששיתפה בפגיעה את בעלה, הוא נוזף בה: "למה היית צריכה לספר לו?". תחת מבטו היא נתפסת כהיסטרית, כפטפטנית וילדותית. דמות הפסיכיאטר במסה מרפררת במובהק לדמותו של זיגמונד פרויד: הסמכות הגברית שאינה מאמינה לנשים שורדות, שמתייגת את תסמיני תגובתן לסבל כשורש של "מחלה", שמתארת את השורדת כמופרעת, לא כמי שפרעו בה.
"המטופלת" במסה ממשיכה הלאה, אך גם בטיפול השני, אצל פסיכולוגית, קולה שוב איננו תקף. הפעם היא מואשמת בהתנהגויות אימפולסיביות, תלותיות, ב"הרס עצמי". אין כל מילה על ההרס שהמשפחה חוללה בתוכה. אין תיקוף לחוסר האונים שנכפה עליה, אין הכרה בכך שהיא פועלת ממקום של הישרדות. גם כאן, כמו בבית, היא נדרשת לשתוק, להסתגל, לקחת אחריות על כאב שכאבו בה. רק בטיפול השלישי, עם מטפל שמעז לתת שם ותוקף למה שנעשה לה, מתחיל תהליך של ריפוי. כחלק ממנו – וכשהיא חושפת את האונס והתעללויות בפני בני משפחתה, היא נדחית: האב מכחיש, האם מצטרפת אליו, האחים מתרחקים. היא מאבדת את משפחתה, אך מוצאת את עצמה, באמצעות עצמה, בתוך עצמה.
המסה של עופר אורן היא לא רק עדות אישית של שורדת גילוי עריות, אלא טקסט שחושף ומפרק את מנגנוני ההשתקה התרבותיים. היא מראה שטראומה אינה מסתכמת בפגיעה הפיזית, באירועים הממשיים עצמם. היא נמשכת דרך השפה, כלפי השורדת, מרגע הפגיעה ואילך. היא מתקיימת גם דרך הבושה. מה שאסור לומר, מה שאסור לזכור, מה שמוחק את עצם האפשרות לדעת מה קרה. בשלב מסוים של המסה, כשהאב האנס קורא ביומנה של "המטופלת", שתיעדה את האונס, הוא מעורר בה רגשות אשם כבדים ומטיח בה: "יש דברים שלא כותבים". דרך הניסיון לחנוק את הזעקה, למחוק את האות, להכניע את הרוח – הוא ממשיך את הכפייה האלימה שהפעיל תחילה על גופה.
אמרתי קודם "אוטוביוגרפי". הכינוי "המטופלת" שנתנה עופר אורן לבת דמותה אינו מקרי או ניטרלי בעיניי. למעשה, הוא נושא בחובו ביקורת חברתית עמוקה. הוא מצביע על מנגנון שבו שורדת, שדווקא חוזקתה הביאה אותה לשרוד, ממוסגרת מחדש כמי שזקוקה לטיפול ולתיקון. כך מעבירה החברה את האחריות מהפוגע לשורדת, ומציבה אותה בעמדה של מי שצריך "לטפל בה"..
עם סיום המסה והמסע, "המטופלת" מבינה שהיא היחידה שיכולה לטפל בעצמה, והופכת למטפלת של עצמה. היא נפרדת מההגדרה שמציבה אותה כפסיבית, כמי שדורשת תיקון. דרך מעשה הכתיבה של המסה עצמה היא תובעת מחדש סוכנות שנשללה ממנה. זו בדיוק הכתיבה שהאב ניסה לחנוק, שהייתה אסורה עליה, ושהיום מהווה איום על הסדר הפטריארכלי.
המסה הזו, כמו כלל כתיבתה של עופר אורן, ובפרט שלושת ספריה האחרונים, לא "רק" מספרת סיפור פרטי, ביוגרפי, אלא חושפת מנגנון. היא מראה כיצד מה שמוגדר לעיתים ככאב אישי, כעניין פנים "משפחתי", הוא תוצר של סדרים חברתים שבאים לידי ביטוי גם דרך הלשון עצמה. אונס, השתקה, האשמה, דחייה, העלמה – אינם מקרים חד פעמיים מצערים ופרטיים. לא. אלו דפוסים עמוקים שמושרשים, באופן רדיקלי, ביסודות החברתיים. במציאות פטריארכלית שבה תרבות האונס מולכת, שבה נשללת השפה ממי ששרדה, עצם הכתיבה, ההתעקשות על תוכן ואופן מסירת העֵדוּת, היא פעולה פוליטית. וגם אנחנו הערב בעזרת דיון ועיון חשובים ומתבקשים ביצירתה של עופרה עושות מעשה פוליטי. תודה רבה.
דבריה של טל ניצן:
(כך הציג אותה מיכאל קגזנוב: טל היא משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת עטורת פרסים. ספר שיריה השמיני, ״היער שבָּדינוּ״ ראה אור לאחרונה וחמישה עשר מבחרים מתורגמים משירתה ראו אור בעולם בשפות רבות. היא פרסמה שני רומנים, קובץ סיפורים ושישה ספרי ילדים בפרוזה ובשירה. תירגמה לעברית כשמונים ספרים מספרדית ומאנגלית. על יצירתה זכתה בפִרסי משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם וּלספר ביכורים, פרס אשכול לסופרים, פרס ברנשטיין לשירה, פרס אקו״ם ליצירות בעילום שם וּפִרסי האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בר־אילן לשירה. על תרגומיה זכתה בין השאר בפרס היצירה של משרד התרבות, בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת ובמדליה של כבוד מאת נשיא צ'ילה).
שתי שורות מתוך הספר רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד שאילצו אותי להתעכב עליהן:
"כשתמות לא תוריש לי את מה / שכבר אין בכוחי לסלק מתוכי"
המילה "לא" היא לעתים קרובות המילה המשמעותית ביותר במשפט. ותהיתי על פירוש ה"'"לא"'" בשורות האלה: למה כשתמות לא תוריש לי, בעוד שידוע שבדיוק זה, ורק זה, מה שהורשת לי? תשובה אפשרית היא שהירושה האיומה בעצם כבר התחוללה, שנים לפני מות האב: היא נכפתה על המשוררת באלימות, היכתה שורש, וּכמו דיבוק כבר אין בכוחה לסלק אותה מתוכה, גם אחרי שהאב עצמו הסתלק מן העולם.
באוטוביוגרפיה בדולח וסכינים עופרה מספרת כיצד היא פוקדת את קבר אביה רק כדי להיווכח במו עיניה שהוא סופסוף איננו. אבל השורות שציטטתי מתארות את הישארות האב בדמות רשעותו המוסיפה להתקיים אחריו. כלומר:
"כשתמות לא תוריש לי את מה שכבר אין בכוחי לסלק מתוכי" פירושו בעצם גם אחרי שתמות לא אהיה פטורה מהירושה המקוללת – זו שכמתואר ב'בדולח וסכינים', המשוררת מנסה להיגאל ממנה בעזרתם המפוקפקת של עשרה מטפלים שונים.
ישנה אם כן הירושה המפלצתית שאין לסלק, הנטע הזר והפולש שהיה לחלק ממנה,
ש"נשאר בה כצל מְלַווה שנחתם"
הדבר שב ונאמר בניסוחים שונים לאורך הספר. אצטט שלוש דוגמאות:
[מתוך מחזור הסונטות "כובע מטופש"]: וּבשיר אחר:
[ומתוך השיר 'מה היא ראתה'] והדוגמה השלישית:
לכאורה אל מול ירושה עיקשת כזאת קיימות שתי אפשרויות: להצליח לסלק [את הצל, הפסולת, הגל] או להרים ידיים ולשאת אותם לנצח בתוכה. אבל עופרה, בשירתה, עוקפת את הדיאלקטיקה הבינארית הזו:
כמו באמנות הלחימה היפנית אייקידו, המבוססת על העיקרון של תנועה עם תנועת היריב במקום להתנגד לה ישירות, היא מייצרת אפשרות שלישית:
להפיק יופי דווקא מתוך הבור השחור של הילדות, להסב אותה לאמנות – בלי להיפרד ממנה, לא רק בלי שהילדות על כל סיוטיה תרפה מהגוף ומהנפש, אלא בלי להזדקק לכך שהיא תרפה, בלי להיות תלויה בכך.
במובן הזה, המשוררת מערימה על רוח הרפאים. במקום להיכנס איתה למאבק אבוד מראש בניסיון למחוק ולהעלים אותה, היא מגייסת אותה כמקור, כהשראה וּכנושא לאמנות הווירטואוזית שלה, חוצבת יופי מהפציעה, שירה מתוך חורבות הילדות, ובכך היא מעניקה לילדה ההיא, לאני האבוד, את הניצחון האולטימטיבי.
מתבקש לסיים כאן, במהלך המרשים הזה, אבל ניצחון נוסף מסתתר בשיר אחר שכותרתו 'ניסיון התמרדות'. השיר מתאר תצלום שבו פני הילדה מביעות משהו מסוג הרגשות שנאסר עליה להחצין. [וזו אגב הרשעות בהתגלמותה: לא רק נכאיב לך, גם נאסור עלייך לבטא את הכאב].
כל מה שנאסר – החרון, העלבון, הצער והבכי – ומבליח להרף עין בתצלום, יוצא לחופשי וזוכה למקום ולביטוי ביצירה. כך ניסיון ההתמרדות של הילדה הופך למרד שלם, והַכּניעה שנכפתה עליה מתגלגלת, כאמור, בניצחון.
דבריה של ליאת מורבצ'ק:
(כך הציג אותה מיכאל קגזנוב: ליאת היא משוררת ומתרגמת, מחברת הספרים ״חיית כיס״ ו״עין וירח״. שיריה ותרגומיה פורסמו בעיתונות הארצית ובכתבי עת. בנוסף לעבודתה הספרותית, ליאת היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית בהכשרתה ומשמשת מנהלת הפסיכותרפיה במרפאה לטיפול בחרדה ובמחלות אפקטיביות בבית החולים איכילוב. ליאת תדבר הערב על המהלך שמתקיים בשלושת הספרים}.
הלב רוצה להאמין / או על עיוורון ופקיחת עיניים
ערב טוב לכולם, ערב טוב עופרה, אני מתרגשת מאוד להיות כאן היום. במעמד הזה, על הבמה הזו ולדבר אתכם. חשבתי הרבה זמן על מה אדבר היום, היה לא מעט זמן לחשיבה הזו, היות שהאירוע הזה נדחה ובעצם כך המחשבות שלי שכבר עברו עיבוד, נקראו לעיבוד חוזר ובסופו של עלתה החוויה האישית הפנימית ביותר, נוכח הקריאה בספריה של עופרה ואביא ממנה במעט כאן הערב.
אני רוצה לדבר על פערים. כשאני אומרת פערים אני מתכוונת למצבי נפש שאליהם הלב נוטה להאמין.
ולמה הכוונה? הספר הראשון שקראתי היה מה קרה להגר באילת?
למן האות הראשונה שמעתי צליל ענוג, הגר הוא צלילים, הוא מנגינה. הגר הוא לא רק מנגינה, הוא גם ציור, אולי אפילו אוסף של ציורים המתחלפים זה בזה כמו נופים, הגר הוא כמו לנסוע ברכבת שעה שאת יושבת ליד החלון ובאוזנייך מתנגנות היצירות של איינאודי או יאן, נוכח הנוף החולף בחלון ולאט לאט את הופכת שבויה במעין מדיטציה מהפנטת.
אבל אז בעיצומו של כל היופי החריג הזה.. באים הצללים, בא איזה אופל. דמותה של הגר יפהפייה כמו מוזה או נימפת ים עולה מן הים אבודה מתפקעת ממצוקה.
הלב של הקורא, שלי בעצם, נדרך ונשאר מהופנט וחוזר עם הגר לילדות. ילדה טובה מבית טוב. אבא רופא ואמא אמנית. ומנגינת ההיפנוט נמשכת לתוך אימת הבית, אימת ההכחשה והפגיעה שנבנית לאט ובעקביות לאורך הספר ואני הקוראת? מתערסלת בשבי הצלילים והנופים החולפים כמו אותו נחש העולה מסלו של פקיר מתנועע ונטרף בסערת הריקוד מבלי להבין שהוא שבוי בידיו של אמן העושה בו כרצונו.
כלומר, אני רוצה לומר. הרגשתי את הסכנה, הנערה המעורטלת על החוף, האב המתעלל, האם העיוורת, הדוד, כולם היו שם. האורות לא יכלו להאדים יותר מזה ובכל זאת קראתי ובליבי אמרתי "לא נכון. זה לא אמיתי. אני לא מאמינה." אמרתי ובו ברגע הזדעזעתי מעצמי. אני? שאני אכחיש? הרי אני שומעת כל יום עדויות. איך זה ככה קורה לי?" אבל הלב הקטן, הלב הקטן והמטומטם רוצה להאמין שטוב, שאין מפלצות בחשיכה, זה רק גרב מתחת למיטה שלך ילדה. לכי לישון.
אבל האמת, יש מפלצות והן לא מתחת למיטה ולא בתוך הארון. הן אנחנו הן בתוכנו. בין היתר הן הצד המכחיש שלנו, האנשים הטובים, החלק שבנו שלא רוצה ולא מוכן להאמין, החלק המסביר, הממציא תירוצים עד אין סוף והנה אפילו אני בחוויית הקריאה שלי התעורר אותו חלק שממה מנסה להימנע? מתחושת האשמה.. מפגישה עם הבלתי נמנע.. מהכאב הבלתי נסבל, או אזלת היד ובעצם רוצה רק להמשיך ולנסוע באותה רכבת ולשמוע את המנגינה היפה עם אותם הצלילים הענוגים שכמו ממלאים את האוזן בלחישות אהבה רכות.
בבדולח וסכינים קרה דבר מצמית לא פחות, כי שם פגש אותי החלק המטפל שבי או לפחות הקוראת המטפלת, זו שאמורה לדעת טוב יותר. הלא כן? ובכן… קראתי ולא הפסקתי להתבונן בעצמי מתוך עיניה של המטופלת. שאלתי: מי אני כמטפלת? האם אני קשובה? רכה מספיק? מתנשאת? והנה קמו ועלו לנגד עיני המטופלות שלי, גם מטופלים, אלו שהייתי ועודני עדה לסבלם. האם הקשבתי לו מספיק? מן הסתם טעיתי, אבל איפה? ובמה אכפר? ייאוש עז אחזני.. והנשימה נלפתה סביב גרוני כמו אגרוף. האם גם אני שיפוטית? חותכת? יודעת כל? אלוהים! כמה באמת אפשר לשמוע מבלי לטבוע? לשמוע ולהישאר אמפטית… מהי בכלל אמפטיה? האם זו מילה שמטפלים אומרים לעצמם על עצמם כדי לרכך בם את אשמת הפגמים האנושיים שבהם?
ובכל זאת מה שאלתי? איך אפשר לחזור לחדר ולקבל אדם כאוב ולשבת עמו. באמת לשבת וללוות אותו במבט מלא אור, במבט טוב, באמונה שיצליח, שרק יצליח ויגדל וילך לדרכו כשירצה בכך..
אני רוצה להקריא כאן שיר שלך מתוך רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד
רפונזל בחולון
הַנָּשִׁים שֶׁטִּיְּלוּ בָּרְחוֹב הָרָחוֹק
דָּחֲפוּ עֲגָלוֹת וְדִבְּרוּ, מְחַיְּכוֹת,
לֹא רָאוּ שֶׁאֲנִי מַשְׁקִיפָה מֵחַלּוֹן
הַקּוֹמָה הַתְּשִׁיעִית, בַּדִּירָה בְּחוֹלוֹן.
לְפָנַי רִחֲפוּ הַקְּרָעִים מֵעִתּוֹן
שֶׁנָּשְׁרוּ כִּרְסִיסִים מֻדְפָּסִים שֶׁל אָסוֹן,
וְהַפִּיחַ שֶׁנָּח עַל פַּסֵּי הַתְּרִיסוֹל
לֹא הִבְטִיחַ שִׂמְחָה, בַּדִּירָה בְּחוֹלוֹן.
בְּרַחְמִי לֹא נָבַט שׁוּם עֻבָּר שֶׁיָּכוֹל
לְחַבֵּר גַּם אוֹתִי לַנָּשִׁים הַהוֹלְכוֹת,
וּבַכִּיס לֹא מָצָאתִי מַפְתֵּחַ נָכוֹן
לְדַלְתָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ הַדִּירָה בְּחוֹלוֹן.
לוּ הָיְתָה לִי צַמָּה אֲרֻכָּה לְשַׁלְשֵׁל,
לוּ נִשָּׂא לְעֶבְרִי קְצֵה מַבָּט מִסְתַּכֵּל.
ובכן עופרה יקרה כל כך, אחרי שהופנטתי ואז התעוררתי בבעתה בחדר הטיפולים תוהה ומבולבלת אני רוצה להודות לך כאן על הכתיבה הזו על שלל מתנותיה שנתת לי, שיש בהן צלילים וצללים ויופי ואימה וחוכמה ואמת ומבט מיוחד, המבט שלך שניבט מתוכן, שמילא אותי מחשבות ותהיות ושאלות ורצון להתכוונות גדולה לעולם עבור כל מי שיקר לי.
אני מאמינה שקיים מבט טוב בעולם, וגם אני מחפשת אותו בעצמי כל העת.
תודה!
אלי הירש לא קרא מהדף, ולכן אנסה לתמצת כאן את הנקודות העיקריות בדבריו:
