בימים אלה, כשחיי כולנו מעורערים בתוך מציאות לא סבירה ולא שפויה – טילים, הרוגים, הרס, פציעות, בימים אלה של איום, בעתה, אזעקות ומקלטים, נראה שבכל נגיעה בזיכרון של כאב נושן, בלילות הסדר ההם, מה הם היו, הסתירו, סימנו וסימלו, יש הפרזה ואפילו ניתוק.

השנה, אם לא יתרחש שינוי פתאומי, משמעותי (ולא כל כך צפוי או סביר), נראה שליל הסדר של משפחות רבות עלול להשתבש.

אבל זה לא משנה כלום. כי הנפש לא מסוגלת להבחין בין מה שאמור להיתפש ברגע מסוים כ"טפל", לעומת ה"עיקר", ובמקום שהיא יודעת כאב, היא ממשיכה לחוש בו בכל פעם שהטריגר מופעל.

ככה זה: שילוב המילים "ליל הסדר", הוא טריגר. מי שהיו "שם" יודעים למה כוונתי. לאחרים, אם הם רוצים להבין, אפשר רק לנסות ולספר, לנסות ולתווך, לנסות לתאר מדוע כל הדיבורים המרחפים מסביב לקראת כל פסח, אפילו השנה, על, למשל, "תחזית מזג האוויר לקראת ליל הסדר", או "הקניות לליל הסדר", מדוע השאלה התמימה הזאת, "איפה אתם בליל הסדר?" הם גירוד של פצע שכנראה לעולם לא יגליד.

כי למי שהיה "שם", במקום שבו המשפחה התגלתה כנוטשת, ליל הסדר הוא תמצית האין, הפגיעה, האשליה, ההתפקחות, הוא הפער בין הלכאורה לבין האמת, שהייתה ונשארה ותישאר לעד – בלתי נסבלת.

אני מביאה כאן קטע מתוך הפרק "לילות הסדר שלי", בממואר בדולח וסכינים (שראה אור בעם עובד לפני שנתיים).

4.4.1966  יום שני 

אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אסור לי לשנוא. אסור לי לכעוס. אסור לי לתעב. אסור לי לבוז. אסור לי לפחד. אסור לי להתכופף. אסור לי להעז. אסור לי לרצות. אסור לי להתנגד. אסור לי לבקש. אסור לי להעדיף. אסור לי להתקומם. אסור לי לבחור. אסור לי לדעת. אסור לי לצחוק. אסור לי לשיר. אסור לי לקרוא. אסור לי להסתרק. אני יכולה לתלוש שערות מהראש. רק כשאף אחד לא רואה. אחי ואחותי ישנים במיטות שלהם, ליד המיטה שלי. הם לא מגינים עלי. בעוד חודשיים אירית עוברת דירה. בעוד שלושה חודשים אנחנו נוסעים ללונדון.

12.4.1968 יום שישי
אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום. אני רוצה ליל בדולח וסכינים. לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס, מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.