לכאורה, מדובר בספר מתח. הוא נפתח בסצנה צבאית מובהקת: שני שוטרים צבאיים מגיעים באישון לילה לאור יהודה, כדי לעצור עריק. השניים, איתן ואמיר, חברים טובים. הם מנסים לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, אבל משהו מסתבך מאוד, העריק קופץ מחלון הקומה השלישית, הם רואים מלמעלה שנפצע קשה אך כשהם מצליחים להגיע אליו, אחרי שהם גוברים על שני ביריונים מיסתוריים שצצים וחוסמים את דרכם, הם מגלים שהפצוע נעלם. מישהו פינה את גופתו? ואולי לא נהרג? מכאן ואילך ההסתבכות רק נמשכת, עד שבסופו של הערב אחד משני החברים הללו, איתן ואמיר, מגיע לבית חולים, שם מאשפזים אותו במצב קשה מאוד. רק כעבור שבועיים יתעורר מהתרדמת ששקע בה, ואז יתברר לו (ולנו) שחייו כבר לא ישובו לקדמותם. מפגש אקראי עם גבר שמאושפז אתו באותו חדר, מחולל אצלו שינוי, וממנו נראה שכבר לא תהיה דרך חזרה.
מה בדיוק קרה עד הפציעה שלו? מדוע קפץ העריק מהחלון? מי היו המעורבים האחרים? מדוע העריק מעניין כל כך לא רק את המשטרה הצבאית? מה הסוד העלילתי הנסתר שהביא להתגלגלות של כל ההמשך?
בד בבד עם סיפורם של איתן ואמיר אנחנו לומדים להכיר דמות נוספת, שמו מאיר, חוזר בתשובה נשוי ואב לשישה ילדים, שנאבק כדי לפרנס את משפחתו, וחי מהיד לפה, זאת עד שיום אחד מזדמנת לו אפשרות מפתה מאוד: הוא מתבקש לפתוח בחקירה של מעשה חמור שהתרחש בבית המדרש שאליו הוא שייך. הרב שממנה אותו לעבודה מבטיח לו תשלום נאה, אם יפענח את התעלומה.
כך מתרחשות למעשה שתי פרשות שונות, שהקשר ביניהן לא ברור לאורך רוב הספר, וכשהוא מתגלה, צפויה לקורא הפתעה רבתי.
כל זה בסדר גמור, וגם עונה על הדרישה הבסיסית של ספר מתח: הוא מותח.
אבל – אליה וקוץ בה. כי לכל אורך הקריאה הרגשתי שהספר אינו אלא פלטפורמה להצגה של עניין אחר לגמרי; שהעלילות והחקירות הבלשיות, שהתהפוכות המרתקות והדמויות השונות, נועדו כולן לדבר אחד, והוא זה שמעניין באמת את הכותב.
על גבו של הספר נכתב שדרור יהב הוא, בין היתר, "איש הייטק מרקע חילוני" ושהוא "מלמד יהדות במגוון מסגרות". כאילו שלא יכולתי לנחש את זה מהכתוב.
כי בסופו של דבר, זה בדיוק מה שהוא עושה גם כאן, בספר שלפנינו!
הספר כולו הוא מבחינתי קולב שעליו תלוי העיקר: הטפה חד צדדית ולא מתפשרת, מסע להחזרה בתשובה של הקוראים, ותיאור של המאבק הירואי בין החילוניות ליהדות האורתודוקסית.
לאורך כל הספר חזרתי ושרבטתי בשוליים את המילה "אג'נדה": שוב ושוב, אינספור פעמים, הכותב – באמצעות אחת הדמויות הראשיות בסיפור – מסביר לנו עד כמה נעלה ומרומם הוא החיפוש אחרי משמעות דתית. ורק היא נחשבת, אמיתית ו"מתוקה"…
הוא מראה עד כמה צר עולמם של החילונים. עד כדי קלישאות ממש. הדוגמאות רבות לאינספור. הנה אחת קטנה: בבית המשפחה החילונית של אחת הדמויות אין סעודות משפחתיות של ערב שבת, סתם כי לאימא אין חשק לבשל. המשפחה, כמובן, מפוררת: הבנים נפגשים עם חברים, כמו גם ההורים, ואם מישהו רעב – יש אוכל במקפיא או במקרר, והוא יחמם לעצמו וישב ויאכל לבדו. כי ככה זה אצל החילונים. בניגוד למטעמים הריחניים ולהכנסת האורחים המופלאה שמתקיימת במשפחות חרדיות, כמובן!
עולמם הרוחני של החילונים מצומצם עד זרא. בעצם, אין להם עולם רוחני! הם מתעניינים רק בנסיעות לחוץ לארץ, ובמאבק עיקש נגד הדתיים שהחילונים רואים בהם פולשים מסוכנים שרק יורידו את ערך הנדל"ן שלהם, אם יעברו לגור בשכנותם.
הדתיים־חרדים שקועים בלימודים החשובים מאוד – החשובים באמת! – שלהם: אלה שיש צורך בחוכמה מיוחדת כדי להתמודד אתם, שהרי על עמוד אחד בגמרא הם מסוגלים להתפלפל במשך חודש שלם ועדיין לא לכסות את כל הזוויות והמעמקים של סוגיה נתונה.
השכונות של החילונים נראות אמנם יותר נאות ומטופחות מאשר אלה של החרדים, אבל "האסתטיקה מטעה", כי "מאחורי כל הרוגע הזה, כל אחד הסתגר בביתו הנאה מאחורי חומות גבוהות, השכנים כמעט לא דיברו זה עם זה, ואם הזדקקו לחלב או ביצים העדיפו ללכת למכולת, רק לא לדפוק אצל השכנים", וזאת כמובן בניגוד ליחסי השכנות בבני ברק, שם "השכנים היו מעורבבים וידעו הכול זה על זה, לטוב ולמוטב", שם לא רק שמים לב זה לזה, אלא גם עוזרים מאוד. אפילו אם מישהו סרח, אפילו אם כועסים עליו מאוד, תימצא שכנה רחומה שתביא לו אוכל.
על פי הספר, הרתיעה של החילונים מהחרדים מתבססת על דעות קדומות, פחד ובורות. הם "אנשים עם שנאה אמיתית" כלפי החרדים.
החילונים גם ממש מוגבלים בהבנתם. יש בהם גסות בסיסית שלא מאפשרת להם להבין מה פירושו של חיפוש־עצמי נשגב.
הם מכורים רק לסיפוק צרכים ארציים, וגופניים (צרכים בהמיים, כמובן!).
אפילו מי שרק מתחיל בחיפוש רוחני הוא כבר נעלה יותר מ"סתם" חילוני מצוי, ועוד לפני שחזר בתשובה הוא מצליח לנהוג כיוסף עם אשת פוטיפר שניסתה לפתות אותו והוא נס על נפשו והותיר בידיה את קרע כנף בגדו (האלוזיה מסיפור המקראי מופיעה תחילה ברמז, אבל – שמא הקוראים החילוניים הבורים לא יבינו את ההקבלה – המחבר מקפיד בהמשך להתייחס לפרשת יוסף, לקנאת אחיו, ולעמידתו האיתנה לנוכח הפיתוי האסור…).
היהודים האמיתיים, הדתיים, בין אם חיו לפני אלפי שנים, ובין אם אלה שחיים כיום, נוהגים לארח זרים גמורים בפשטות, בחום אנושי ובנדיבות מופלאה. הם אנושיים, אכפתיים, מעניקים מעצמם.
החוויה הרלגיוזית הופכת אדם "למשהו אחר, זך וטהור" והיא ממלאת אותו ב"תחושת עונג" שבזכותה הוא מרגיש "שהכול במקומו", ואז הוא מייחל לחוש כך לנצח.
החילונים שרודפים את החרדים הם גסי רוח ואלימים. גרפיטי שחוזר בתשובה רואה "חרדים פרזיטים!" מעורר חלחלה בו (ובכותב הספר, מן הסתם): לא תהייה, מדוע בעצם רואים בהם פרזיטים? אכן, הסוגיה של לימודי ליבה שנמנעים מילדים חרדים ובעקבות זאת לא מתאפשר להם להתפתח ולחיות חיים יצרניים ומועילים אינה עולה כלל.
גם הסוגיה של "נמות ולא נתגייס", לא קיימת בספר. יהב, הכותב, לא מתמודד עם שאלות שנויות במחלוקת (בעצם, מה המחלוקת? יש במדינת ישראל חוק גיוס חובה שהחרדים פוטרים את עצמם ממנו, וממשיכים לזכות בתקציבי ענק, בכספים הקוליאציוניים שזורמים אליהם בזכות כוחם האלקטורלי שאינו מבטא את גודלם באוכלוסיה אלא רק את כוח המיקוח שלהם, בשל שיטת הממשל הפגומה והבעייתית שמפשרת למפלגות קטנות וסחטניות לשמש לשון מאזניים).
יש בספר אידיאליזציה כמעט מוחלטת של חיי החרדים, של האמונה והאמון שהם מחוננים בהם, של האחווה, הקרבה, הנתינה, השאיפה לרוחניות ולמשמעות, ויש בו פסילה מוחלטת של כל אפשרות לרוחניות מסוג אחר, כזאת שאינה מתבססת על דוגמות וצווים, על ציוויים מהרבי ועל פרשנויות של כתבי קודש. "כשיש לך משקפיים של אמונה, אתה רואה הכול אחרת. אתה רואה שיש מישהו שמנהל את העולם, ושכל דבר קורה מתי שהוא צריך לקרות".
במציאות הנוכחית, בחברה הישראלית, כנראה שהספר הזה יכול לזכות לחיבתם של קוראים רבים, שהרי החילונים הולכים ומוותרים.
חשבתי על כך בהקשר של שיחה שערך קובי מידן עם המשוררת (החילונית ככל הידוע לי) סיגלית בנאי, שהתמוגגה מהרעיון של בני נוער שמחפשים "רוחניות", גם כאלה שחיים במרכזי אוכלוסיה חילוניים לגמרי, למשל – בתל אביב. "הנוער מתחזק". לא רק הנוער. ואם כך הציטוטים "יעבדוך עמים" ובהמשך לו – "וישתחוו לך לאומים" שמשמיע גבאי בית הכנסת באוזניו של אחד האנשים בסיפורנו עובר בשלווה ובנחת, כטבעי ומובן מאליו.
החילונים מוצגים כאטומים ופשטנים, כאלה שאינם מסוגלים להתמודד עם מורכבויות והחילונית – כקיום ריקני וחסר תוכן.
אני מודה שאותי הספר קומם. אבל מאחר שהבון טון הנוכחי הוא להישבות אחרי ההבטחות הקסומות שמעניקה הדת, כנראה שימצאו לו הקוראים שיעדיפו להתעלם מכל הפגמים הקיימים באורח החיים שאימצו לעצמם חרדים בישראל: לא להתגייס לצבא; לא לעבוד ולתת לנשותיהם לפרנס אותם; לקבל ברצון גמילות חסדים, ולזכות במתקציבים נדיבים: פרזיטים, אמרנו?
העמדה הזאת, של – לדרוש בלי הרף ובה בעת להתנשא – מרגיזה אותי מאוד. אז כן, דרור יהב יאמר כנראה שאני דומה להוריו של החוזר בתשובה בספרו. אלה שמתוארים כמי שמגיבים בערלות לב ובפשטנות מגוחכת לחיפוש שלו אחרי משמעות.
הוא מוזמן לתייג גם אותי באותה תווית.
יהיו לו מספיק קוראים אחרים שיתפעלו מהרוחניות היהודית שלו.
כנרת זמורה דביר, 2026
380 עמ'
עופרה יקרה,
תודה על התגובה המפורטת. אני מעריך את הפתיחות והכנות שלך.
אני חושב שיש כאן אי-הבנה מהותית לגבי טבעו של הספר. זו לא עבודת דוקטורט בסוציולוגיה, לא מחקר אקדמי על המציאות החרדית-חילונית ולא ספר עיון שמנסה לתת תמונה מלאה ומאוזנת של שני העולמות. זה רומן. יצירה אמנותית. וכסופרת מנוסה, את בוודאי מכירה את החופש האמנותי שמגיע לסופר – לבחור באילו פרטים להתמקד, מה להדגיש, ומה להשמיט.
בחרתי להתמקד בחוויה הספציפית של אדם שעבר בין שני עולמות. החוויה שלו של הבית החילוני שממנו הגיע אינה חייבת לייצג את כל הבתים החילוניים. ממש כמו שהחוויה שלו בעולם החרדי אינה חייבת לייצג את כל העולם החרדי. זו פרספקטיבה אחת, של דמות אחת, במציאות פנימית אחת.
האם יש משפחות חילוניות עם סעודות נפלאות ומשפחתיות חמה? בוודאי. האם יש חילונים עם שאיפות נשגבות? ללא ספק. אבל לא על זה הספר. הספר הוא על מסע של דמויות, על הדרך שהן עברו, על הניגודים שהן חוו. זה לא טור דעה, לא כתבת מערכת ולא תצהיר מדיני.
לגבי הסוגיות החברתיות הרחבות שאת מעלה – גיוס, לימודי ליבה, מימון – אלו שאלות חשובות מאוד. אני מסכים שיש כאן בעיות אמיתיות שצריכות פתרונות. אבל הספר לא נועד לפתור את הבעיות האלה. הוא נועד לעשות משהו אחר – להציץ פנימה, אל האדם שמתחת לכיפה או מתחת לכיפת השמיים. לראות את הקרע, הכמיהה, הספק, הגעגועים.
"אל תראה אותי ככה" – כלומר, אל תראה רק את החיצוניות, אל תשפוט אותי לפי התלבושת או המדים התרבותיים שלי. נסה לראות מי שאני מתחת. זה כל מה שביקשתי.
צר לי שהספר הכעיס אותך. אבל אני חושב שקריאת ספרות כהצהרה מדינית או כמסמך סוציולוגי זה לא לתת לספרות את הכבוד שמגיע לה. לפעמים ספר פשוט רוצה לספר סיפור. סיפור על בני אדם שעוברים דברים.
ואם אצליח, דרך הסיפור הזה, לגרום למישהו לעצור לרגע את השיפוטיות ולהסתכל באמת באדם שמולו – אז עשיתי את שלי.
בכל הכבוד,
דרור
אני מעתיקה לכאן את מה שהשבתי לך גם בפייסבוק, כי דבריך מופיעים כאן ושם:
התשובה שלי הייתה לדברים שכתבת לי כאן, מחוץ לספר. לא למה שכתבת ברומן. אני מצטערת שדברי ציערו אותך. ויכולה מאוד להבין את מפח הנפש שלך. יחד עם זאת, מאחר שהספר – שהוא אכן לא מחקר – כתוב, כפי שציינתי, מתוך עמדה מאוד מובהקת, כאמור, בשולי דפים רבים שרבטתי "אג'נדה", כי הרגשתי חזק מאוד שהוא מטיף, כמעט בלי הרף, ושהוא, למרות שאתה לא מסכים אתי, מאוד חד־צדדי, כתבתי את מה שכתבתי. אני בהחלט מעריכה את הניסיונות שלך להסביר לי את עמדתך בפייסבוק, וכאן, ב"סופרת ספרים", ובמייל. נראה לי שאין הרבה סיכויים שנצליח לשכנע זה את זה, נכון? אז בוא נמשיך הלאה. אני מאחלת לך שתזכה לביקורות אוהדות הרבה יותר מזאת שלי. הספר אכן מותח ומפתיע, גם את זה כבר ציינתי.
אני מעתיקה לכאן גם את התשובה הקודמת שלי, כדי שיהיה הקשר ברור, כי תגובתך הקודמת הופיעה רק בפייסבוק: דרור שלום,
תודה על מכתבך המתון והרגוע, ברוח הפיוס שלך, שבהחלט לא החמצתי גם בספר. ראיתי שלא עשית – לכאורה ומבחינתך – אידיאליזציה של העולם החרדי. שהראית גם את הגעגועים להנאות (הריקות מתוכן!) ולפיתויים (שמא אומר – המדוחים?) של החילוניות.
גם לא ויתרת על הממד הפרזיטי שיש בחייו של מאיר, שאמנם לא נהנה מהתמיכה הכספית שהוא זוכה לה מהחילונים (הוריו, במקרה הזה…), אבל גם לא באמת משנס מותניים ומתחיל לפרנס בכבוד את המשפחה הגדולה שהקים.
אני חושבת שהפרזטיות הזאת היא לא כורח, אלא בחירה מובהקת של חרדים ארץ ישראליים. כי בארצות העולם עובדים, מתפרנסים וגם מוצאים זמן ללמוד תורה.
הכעס שלי הוא לא על הצדדים היפים שיש באורח החיים החרדי. מצידי שכל אחד ייהנה ממה שיש לו בבית ועם בני משפחתו. סעודות משותפות? אדרבא, יופי.
אבל, ויש פה כמה אבלים: אני מתרעמת על הקלישאה שאתה יצרת בספר: זאת שלפיה במשפחות חילוניות אין סעודה חגיגית ואין התכנסות משפחתית. אני מקווה שאתה מבין שגם חילונים יכולים להתכנס ולחגוג את המשפחתיות שלהם!
התקוממתי גם נגד החד־צדדיות של התפישה שלך שלפיה רק במסגרת הדתית תיתכן השאיפה לנשגב.
כל זה בעניין הכתיבה שלך.
במישור אחר, כללי יותר ה"אבל" שלי נובע מכך שלמעשה אין סימטריה בין שני העולמות.
החילונים מתבקשים להתחשב בדתיים, בכל תחומי החיים.
תחבורה ציבורית בשבת אסורה, כי כך רוצים החרדים.
חילונים בעלי אמצעים יכולים לנהל את חייהם כראות עיניהם, גם בשבתות.
חילונים שידם אינה משגת, לא יכולים להתנייד בשבת.
זה לא מקובל עלי!
וזאת רק דוגמה אחת.
כמו כן, במכתבך וגם בספרך בכלל לא נגעת בסוגיות שהן לטעמי ליבת הקונפליקט בינינו: לימודי הליבה והגיוס לצה"ל.
שום דיבור זך, מפייס ומקרב לא יכול לפתור את זה: רק שיתוף פעולה מלא של החרדים בחיי המדינה ובמציאות החיים שלנו כאן.
שיפרנסו את ילדיהם ולא יתבעו את הכספים הקואליציוניים שמגיעים מתשלומי המיסים של מי שעובדים!
שילמדו את הילדים שלהם כך שיוכלו לרכוש השכלה ולפרנס את הדור הבא!
שיתגייסו לצבא, כמו כולם, בלי טריקים ובלי שטיקים. בלי ה־"נמות ולא נתגייס" המזעזע הזה.
(כן, אני זוכרת שמאיר שירת בצבא. האם גם ילדיו ישרתו? או שייתנו לנכדים שלי להגן עליהם בגופם?)
שמחתי לקרוא שאתה מכיר את הכתיבה שלי ויודע ש"קשה להכעיס אותי". בדרך כלל אני לא כותבת על ספרים שלא מצאו חן בעיניי או הכעיסו אותי.
הספר שלך "זכה" דווקא מכיוון שהוא כתוב טוב, ודווקא מכיוון שעל התהום הפעורה בינינו אי אפשר לגשר במילים, אלא במעשים.