נוצר פער בין הדרך שבה האישה תוארה בספרות ובתרבות הפטריאכלית, על סמך האופנים שבהם היא נתפסה בתודעה הגברית, לבין ראייתה האוטונומית את עצמה.
כהנא-כרמון הסבירה את הפער הזה באמצעות דימוי כפול: האישה הכותבת מדומה למדוזה ואילו הסופר הגבר מדומה לדג. בעוד שהמדוזה צורתה מעוגלת והיא מתקדמת במים באיטיות, הדג הוא בעל מבנה צר ומוארך, פאלי והידרודינמי, המותאם לאורח חייו כצייד האמור לנוע באמצעות תנועה מהירה במים. אף על פי ששניהם חיים באותה סביבה ימית, וכן ששניהם עוסקים בכתיבה, הם יספרו על חוויות שונות בהתאם לניסיון החיים המגדרי שלהם.
אולם בעוד שחוויותיו של הדג הטורף זוכות להערכה רבה על ידי הביקורת ומתקבלות כחוויות מרכזיות, הרי שחוויות המדוזה אינן מוערכות ונדחות כ"חוויות צדדיות, מקריות, אקראיות ופעוטות ערך".
מקור האפליה הזאת, לדעת כהנא־כרמון, הוא בנורמות שנקבעו על ידי הדגים והדולפינים, שאינם מסוגלים להבין את חוויית המדוזה ולכן גם לא לכבדה.
לטענתה, ההשפעה של יחס כזה על הנשים הסופרות היא הרסנית, שכן הן הפנימו את השיפוט המוטעה כלפיהן ולכן לא סומכות עלכל כוחותיהן, ובהתאם לכך יומרותיהן צנועות.
