איזה ספר! כן, כך אני מבקשת לפתוח את דבריי עליו: בקריאת התפעלות והתלהבות רבתי. בפליאה – איך היא עשתה את זה? ובשמחה – כמה טוב שהיא עשתה את זה…!

אין לי מושג אם מדובר בפרוזה, כלומר בבידיון, או, למעשה, בממואר מחופש לרומן. אני נוטה לחשוב שהאפשרות השנייה היא הנכונה, כי כל מה שכתוב כאן כל כך מפורט ומדויק, כל כך אישי וחשוף, וכל כך משכנע! עם זאת הספר נכתב בנימה מאופקת, באנדרסטייטמנט, בהרבה מאוד נסתר, שחושף היטב את מה שהכותבת רוצה לחשוף, ובלי לומר יותר מדי, אומר כל כך הרבה!

בעצם, לא חשוב בכלל אם מדובר בממואר או לא. כי בכל מקרה – אי אפשר שלא לחוש באמת המתגלה לעינינו.

עיניים גדולות זה לא טוב הוא קודם כול, ועל פני השטח, סיפורה של הדוברת, ילדה בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, שגדלה בראשית שנות השמונים בקיבוץ של השומר הצעיר. (את המיקום בזמן אפשר לקבוע בדייקנות, כי לקראת סופו מופיעה עפרה חזה באירוויזיון עם השיר "חי", וזה קרה ב־1983).

הילדה מספרת, בפרקים קצרים, על מציאות החיים שלה בקיבוץ שבו גדלה מאז שנולדה. בקיבוץ שלה מתקיימת עדיין לינה משותפת, ולכן היא מבלה את עיקר זמנה בחברת הילדים בני גילה, בקבוצה שלהם "ארזים". את הוריה היא רואה רק בין ארבע לרבע לשמונה. קצת פחות מארבע שעות ביממה… היא לא גרה בביתם, שהוא לכאורה גם ביתה. אין לה שם בגדים, או מצעים, או מיטה! "אני לא מתקלחת כאן. אני לא ישנה כאן" (חוץ מפעם בשנה, כשמקרינים את האירוויזיון, מבחינתה – היום הכי חגיגי בשנה, ומאחר שאף פעם לא יבטלו את התחרות, היא רגועה. גם בשנה הבאה ירשו לה לחוות את האושר האולטימטיבי: לישון בבית, ליד אמה, אחותה, אביה וטופי, הכלב שלהם…). היא בעצם לא מכירה את הוריה. מעולם לא ראתה אותם, כך היא מציינת, "מצחצחים שיניים או נכנסים למקלחת. אף פעם לא ראיתי אותם בלי בגדים. אף פעם לא ישנתי עם אימא ואבא במיטה. אני לא רואה אותם נרדמים או מתעוררים"… אימא שלה, בניגוד למטפלת, אפילו לא יודעת שהיא לא אוכלת פירה. אם היא "בורחת" אליהם באישון לילה, הם מחזירים אותה אל בֵּיתֶלָדִים, כמובן מאליו. הם חברי קיבוץ. הם לא מוכנים "להסתבך" עם המטפלות שלה. הם סתגלנים. הילדה אוהבת אותם מאוד, אבל גם כועסת עליהם. כי הם אמורים להיות הקול שלה, אמורים להיאבק למענה בנסיבות שבהן הקיבוץ מסב לה מפח נפש. למשל – כשהיא רוצה להתקבל כתלמידת מחול בלהקה מקצועית, "בת דור", ומסבירים לה שהיא קטנה מדי, עדיין לא. רק בכיתה ז'. לה אין אפשרות להילחם. והוריה נכנעים לתכתיבי ההחלטות של זולתם! "אימא ואבא שתקו בבית. הם עושים מה שהקיבוץ מחליט". 

ההורים – לא רק שלה, של כולם! – בעצם לא יודעים הרבה על הילדים שלהם. גם כשמתרחשות דרמות גדולות, מי שער להן הם הילדים האחרים בקבוצה. או – המטפלות. אם כי גם הן לא תמיד יודעות הכול. ההורים עוברים לידם, הם לא חלק מהותי מחייהם.

נהוג בשנים האחרונות לספר על כול העוולות של הילדות בקיבוץ בנימה כועסת ואפילו ממורמרת. זכורים למשל ספריה של יעל נאמן, היינו העתיד והיה לך טוב או היה לך רע, שמותחים ביקורת חריפה על האופן שבו גידלו אותם בקיבוץ.

גם אצל רונית בלנרו־אדיב יש לא מעט ביקורת, אבל היא מעודנת מאוד, והיא מוגשת יותר כתמיהות של הילדה. למשל, כשהיא מסתכלת על התינוקות הפעוטים, כבני כמה שבועות, שהמטפלים בהם מתחלפים כל הזמן, כל אחד עם הריח שלו. היא לא מוסיפה שום פרשנות, אבל אנחנו חשים אתה את המצוקה הסמויה של התינוקות המטופלים היטב, כן, אבל, נשמעת השאלה הסמויה – ככה תינוק אמור לגדול? בלי דמות אחת קרובה, משמעותית ויציבה? הדוברת רק מוסיפה את ההבנה שגם אותה השאירו כך, בבית הילדים, כשהייתה בת שיש שבועות. וזהו. זה מספיק.

גם בעניינים אחרים הדוברת מאפשרת לנו להבין את מה שהילדה לא תופסת. למשל, כשהיא מזכירה פתאום את חורבות הבית הערבי שנמצא בתחומי המשק. היא מופתעת כשמספרים לה שדייריו המקוריים גורשו ממנו, בדיוק כמו שסבתה ניצולת השואה גורשה מביתה בפולין. הילדה לא מאמינה. לה ברור שאם הערבים ההם ירצו לחזור אל ביתם, הם יכולים! כמובן! שהרי יש להם בקיבוץ הרבה פועלים (שכירים!) ערבים… והם הרי קיבוץ שדוגל בערך עקרוני ומהותי: שוויון! התמימות שלה נוגעת ללב, ומשכנעת, כי הסופרת מיטיבה להציג אותה. היא עושה את זה כביכול בלי להציג עמדה, ומאפשרת לנו לראות את הצביעות שהילדה תבין אותה רק בעתיד. כך גם כשהיא מספרת על אריה, ילד שהוריו התגרשו והוא הגיע אליהם, לקבוצה שלהם, מהעיר. המטפלת מטיפה לילדים. היא "לא מסכימה לנו לצחוק עליו. היא מדברת איתנו הרבה על זה שצריך לקבל ילדים אחרים". הם מקשיבים לה ושותקים. אבל הילדה תוהה בינה לבינה: "אם המבוגרים כל כך רוצים שנקבל ילדים אחרים לקבוצה, למה הם קוראים להם ילדי חוץ?"

הסיפור כולו הוא, כאמור, סיפורה של הילדה הדוברת, אבל כתוב בחלקים רבים  בלשון רבים. האנחנו הקיבוצי, הקולקטיבי, כל ה – אנחנו יודעים, רואים, הולכים, רוצים, רצים, ממהרים, צריכים, מבינים, זוכרים, שותקים, כל הגוף ראשון רבים, ה – "אנחנו וכולם יודעים עלינו – מי אנחנו", הוא חלק מהותי מהסיפור. כי הוא מנכיח כל הזמן את החיים הללו, בתוך חברה שרואה הכול, כל הזמן. "כולנו לא אחד בשום מקום", היא מספרת. "לא בבית ולא בַּבֵֵּיתֶלָדּים". 

בין הילדים אין כמעט צורך לדבר. כשחברתה הכי קרובה (שהיא גם יריבתה…) מאז שהיו בנות כמה שבועות מודיעה לה שהוריה החליטו לעזוב את הקיבוץ (לעיר? הייתכן? האם יש צורת חיים טובה יותר?!), שתיהן לא צריכות לומר מילה. שתיהן יודעות בדיוק מה כל אחת מהן חושבת, מרגישה, רוצה, יודעת. הן קרובות הרבה יותר מאחיות, שהרי עשרים שעות מתוך היממה, כל יום בשבוע, מאז ומתמיד, הן ביחד!

אחד האתגרים הגדולים ביותר שמציבים חיי הקיבוץ המתוארים העניק לספר את שמו: "עיניים גדולות זה לא טוב". המוטו החוזר הוא "לא צריך לרצות יותר ממה שיש". חייבים להתחשב באחרים. לא לקחת יותר ממה שמגיע. לא להצטיין. לא להשוויץ. ולא פחות חשוב – לא להתעצל.

כשהילדה מנסה להתקדם בלימודים בקצב שלה, להזדרז, היא ידעה לקרוא עוד לפני שנכנסה לבית הספר, היא מהירת מחשבה וסקרנית, מבינה מיד ורוצה להמשיך הלאה, אל השאלות שמעניינות אותה, היא ננזפת קשות! עליה להתאים את עצמה לאחרים, לאיטיים יותר. כי אסור לרצות יותר ממה שצריך. כי אסור להיות חריגה. כי אסור להפגין ידע או כישרון. כי חייבים לשמור על צניעות, גם במראה, בלבוש, בתסרוקת. הילדה תוהה: "אי אפשר יפה וגם נוח?" ומשיבה לעצמה בהתרסה: "עדינה מתגנדרת וזה לא מפריע לה לעבוד קשה."

ובכל זאת – היא לא מרשה לעצמה לבקש את הבגדים שהייתה רוצה בהם. הקיבוץ מספק אותם, כמובן. כמו את שאר הצרכים האישיים. והבגדים לא שייכים לילדים. הם עוברים מדור לדור, מהגדולים לקטנים. פרקטיים. פשוטים.  

ועם כל זאת, בלנרו־אדיב לא מתעלמת גם מהחלקים היפים בילדותה. היא אמנם כועסת לפעמים מאוד על המטפלת שלה, עמליה, אבל גם מעריצה אותה, והייתה רוצה אפילו לעודד אותה להגשים את חלומותיה… היא מרגישה שהיא "פרי בטנו של הקיבוץ", ויודעת שהיא מקבלת מענה לכל הצרכים שלה: אופניים, בגדים, השכלה, ספרי קריאה. המטפלת מסדרת להם בית נמלים שקוף, שהם יכולים לצפות בהן. היא לוקחת אותם לטיולים, ומסבירה להם על צמחים ועל חול. הטקסים החוזרים כל שנה משמחים את הילדה, היא נהנית עד בלי די מכול המסורות הנהוגות אצלם, הידועות לה מאז ומתמיד: יודעת איך מתנהל ליל הסדר, למה אפשר לצפות כשיש חתונה, חג שבועות, יום המשפחה…  

היא בפירוש מאושרת. ועם זאת גם יודעת ש"יש חורים שאפילו הקיבוץ לא יכול לתקן". 

על כל אלה נכתב הספר. והוא מרתק. אין בו עלילה. רק סיפור קטן רודף סיפור קטן, וכל אחד מהם – פנינה של רגש, מחשבה והבנה. הקריאה שלו הסבה לי עונג צרוף. 

הוצאת מטר, 2026
עורכת: ורד זינגר
302 עמ'