דובר על כוחו של הפשיזם בימינו ועל חדירתו לנשמת הנוער. ונדרשנו "ללמוד את הפשיזם". אין לי כל ספק כי חייבים אנו להכיר את הפשיזם, ללמוד אותו, לרדת לעומקו. חייבים אנו להכירו לא רק כאויב חיצוני הבא להשמידנו, כי אם גם כאויב פנימי האורב לנו בחדר.

אין עתה חברה בעולם שאין "טור חמישי" חותר תחתיה מבפנים. וגם אנחנו לא נוקינו. ואם גם אין לו אצלנו תקווה לנצח ולהשתלט, אך לא אבדה תקוותו לפגוע
ולהחריב. והוא גם מצפה לקוניונקטורה חיצונית אשר תמציא לו את ההזדמנות להשתרר עלינו. וביטוייו שונים, ושלוחותיו רבות. יש ויש אפוא ללמוד ולהכיר.

ואולם שאלה היא: כיצד נלמד את הפשיזם? האם החזרה על אותן המימרות התועמלניות המהלכות זה י"ח שנים, בלי שנבדקו מחדש נוכח זרמי המאורעות,
נוכח גילוייו המוסיפים והולכים – האם לזה ייקרא לימוד? האם ההוקעה השגרתית של הפשיזם כאחד התככים של הבורז'ואזיה יש בה משום מיצוי מהותו, משום תיאור נאמן של דמותו, יש בה כדי חיסון מפניו ומפני הסכנות אשר הוא צופן?

מה כיום הזה ערכם של הדיבורים על היות הפשיזם עבד הקפיטליזם או משרתם הנכנע של בעלי האחוזות?

אכן, הפשיזם ידע בשעת הצורך גם להשכיר עצמו, כשם שנוכל חסר מצפון הרוצה להגיע למטרתו משכיר עצמו לאלמנה עשירה כדי לרשת אותה, אם בעזרת עגבים ואם בעזרת קרדום, ואם בשניהם יחד.

חוגי בורגנות נתפתו לו והפקידו בידו את שלטונם בתקווה פותה כי לו יהיה השלטון ולהם העוצמה הממשית וטובת ההנאה. אך האם לא נתפתו לו קודם כל המוני פועלים, מובטלים, איכרים, פקידים, בעלי מלאכה ומשוררים וסופרים פרולטריים ונוער שואף מהפכה? האם לא הפקידו הם בידיו את נפשם, שבלעדיה לא יכול היה
מעולם לזכות בשלטון?

מה טעם במונחים השגורים "שמרני" או "ריאקציוני" לגבי הפשיזם, לאחר שנגלה ככוח מהפכני הרסני המוכן להשמיד גם את הקפיטליזם וגם את המונרכיה כשהם מעזים לא לעשות את רצונו והמוכן להשלים איתם כשהם משתעבדים לו, כשם
שהוא מוכן להשלים אף עם הבולשביזם על מנת שלא יפריע אותו ממסע הכיבוש העולמי?

אצלנו עוד נוטים לראות בכך פעולה חינוכית־סוציאליסטית, כשמדברים על הפשיזם כאשר דיברו עליו בעודנו בחיתוליו, כשמונים את עוונותיו כאילו היה גונב כיס. והלא כבר לא נער הוא הפשיזם, אשר "במעלליו יתנכר". הוא ניצב לפנינו בכל תפלצתו. הוא קם על כל היקר לנו. הוא קם על עצם המצפון האנושי להשמידו. אין לפניו המושג חטא, כשם שאין לפניו ערך חיי אדם, כבוד אדם, חירות אדם. הוא חי לפי חוקים משלו, פועל לשם מטרה משלו. והוא שזכה למה שלא זכתה עד כה שום תנועה אחרת בשלמות: מטרתו ואמצעיו עולים בקנה אחד. וסתירה אין ביניהם. הכזב והזדון והאונס והרצח וההתעללות וחילול צלם האדם אינם "סטייה" לגביו. הם משמשים את מטרתו.