ביולי 1940 דיבר ברל כצנלסון עם קבוצה של צעירים, מדריכים בתנועת נוער. לאחרונה פורסמו שוב דבריו בספרון קטן, שכותרתו "מסכמת" את עיקר הדברים: כשבנאי בעל מצפון, אומר כצנלסון, שם לב לסדקים בעמודי התווך של בית, הוא אינו מטייח אותם, אלא עורך תיקון יסודי: טורח לחזק את העמודים, כדי לוודא שבבוא העת לא יקרוס המבנה.

מדהים לקרוא את הדברים שכתב כצנלסון לפני שמונים וחמש שנים, ולהיווכח עד כמה הם רלוונטיים לנו ממש בימים אלה. כשחושבים למשל על המאבק הציבורי לקיים ועדת חקירה ממלכתית ראויה שתבחן לעומק וביסודיות את אירועי השבעה באוקטובר: מה אפשר אותם, מה הוביל להם, איך ומה קרה, ונוכחים לראות עד כמה ההנהגה הנוכחית נאבקת בָּאמת ועושה כמיטב יכולתה כדי לטייח את הסדקים ולהתעלם מהם, אי אפשר שלא להתחלחל למקרא הדברים שכתב כצנלסון, ולהבין עד כמה חמורה הסכנה שהמבנה יקרוס. (אגב, לא מדובר רק על ועדת החקירה הממלכתית הכללית הנדרשת. אפילו ועדות החקירה על אירועים ספציפיים במהלך המלחמה מטייחות. בימים אלה למשל מתלוננים הוריהם של שבעה לוחמים שנהרגו בחאן יונס בפיצוץ של מטען שהוצמד לנגמ"ש שלהם. ההורים יודעים שהיו בנגמ"ש תקלות ידועות שלא אפשרו לבניהם להתגונן כיאות. התחקיר שקיבלו מצה"ל מטייח את הממצאים). ולא רק לנו, במדינת ישראל, הדברים רלוונטיים, אלא לנו – כלל בני האדם, בעולם כולו. אחרי כמה עשורים שבהם האמנו שהדמוקרטיה, למרות כל חולשותיה, היא צורת הממשל המקובלת והיציבה ביותר, אנחנו כעת נוכחים שלא רק בישראל הדמוקרטיה נמצאת בסכנה: הפגיעה בעצמאות התקשורת ושליטה במערכת המשפט בהונגריה, הרפורמות שמחלישות את בית המשפט העליון בפולין, ריכוז הכוח חסר התקדים בידי נשיא אחד בטורקיה, מנהיגים (כמו טראמפ) שמגדירים עיתונאים “אויבי העם” ומערערים את כוחם, השימוש המאסיבי בבוטים וברשתות כזב בבחירות ברוסיה, בפיליפינים, בארה"ב, ועוד ועוד, שלל דוגמאות למכביר.

כצנלסון מפרט את האכזבות השונות של בני דורו לנוכח המציאות העולמית של אותם ימים: 

"ומדוע לא נהיה נבוכים? בני אדם ראו את מיטב האידיאלים האנושיים תמצית תרבות הדורות מנופצים ומחוללים ומגואלים. האומנם לא יהיו נבוכים?

"הדור אשר ירש מקודמיו את ערכי המדע וההומניזם והליברליזם והדמוקרטיה, וגילה את פגימותיהם וראה בקלקלתם, וביקש את תקנתם באידיאל הסוציאליסטי, ונפשו דבקה בו, והנה – בן דור אחד נתאכזב קשות בנושאיו ובמגשימיו מכל הסוגים. האומנם לא יהיה נבוך?

"הדור אשר ראה עצמו עולה במעלות האדם, לדעת ולבינה, לגבורה, לחירות, לאמת, והנה הוא רואה את האדם בנפילתו לתוך  כל שערי הטומאה והעבדות והפחדנות והכזב והבגידה והבערות – ממש ו'שח גבהות אדם' – וזה בן הדור, אשר נפשו נשמרה מן הטומאה, האומנם לא יראה עצמו מוכה ונזוף? האמנם לא יהיה נבוך?

"הדור אשר דגל בשחרור העמים, הכיר בעוצמתה של ההוויה הלאומית, האמין בכוחה המשחרר של האידיאה הלאומית, והנה הוא רואה מה עשו עמים מחירותם, עד מה הפכו לכזב את דברי חוזי שחרורם, ועד היכן מגיעים סילופה וטירופה של האידיאה הלאומית בימינו.

"הדור אשר האמין במעמד הפועלים, שהוא המעמד האחרון העתיד לבטל כל מעמד ולחסל כל שעבוד וכל פריבילגיה ולעשות את האדם בן חורין ואמיץ ואמיתי ושווה ערך, והנה הוא רואה בעיניו את היצרים המעמדיים בסילופם ואת האידיאה המעמדית בשלטונה, שלטון המתכחש לכל הבטחותיה ומתקלס בכל ערכיה, ואת מעמד הפועלים העצום במצוקתו האיומה ובמשברו הגדול מדוע לא יהיה נבוך?
האומנם לא נפגע במעמקיו?"

כצנלסון מראה כאן כיצד בני דורו מאוכזבים מהאידיאלים, לנוכח ההתעצמות של גרמניה הנאצית בראשות היטלר, אלימותה, תוקפנותה, הגזענות הברוטלית שלה; לנוכח הזוועות שמבצע המשטר הקומוניסטי בראשות סטלין (בתקופה שבה אמר כצנלסון את הדברים גרמניה הנאצית וברית המועצות עוד היו מאוחדות בברית של הסכם ריפנטרופ־מולוטוב!). כצנלסון רואה את בני האדם מתפקחים מכל הערכים שדגלו בהם. שום אידיאל לא נשאר להם. הלאומיות נהפכה ללאומנות פשיסטית: במקום שתשחרר לאומים היא משעבדת אותם. אפילו האידיאלים שהביאו עמם הנאורות, המדע, הרציונליות, הליברליזם, הדמוקרטיה, הולכים ונפגמים בימים שבהם הוא אומר את הדברים.

והנה כיום,זמן רב כל כך אחרי כן, אנחנו נוכחים שכל זה נכון גם עכשיו. המטוטלת נעה שוב. כל האכזבות וכל הפגימות שכצנלסון מציין משתלטות גם כיום על מציאות חיינו. חלקנו עדיין נאבקים למען הדמוקרטיה ועדיין מקווים שהמדע ימשיך לנהל את אורחות חיינו, אבל ברחבי העולם, לא רק בישראל, מסתמנת קריסה של הערכים הללו. היא מתבטאת למשל בהכחשת חיסונים, בתנועת "הארץ השטוחה", בחוסר האמון הגובר במוסדות מדעיים ורפואיים, בנטייה לפרש אירועים פוליטיים גדולים כמעשיהן של "אליטות" נעלמות, בירידה באוריינות המדעית, בפוליטיזציה של המדע, בהכחשת שינויי האקלים, בפריחה של פסאוד־מדע, בניסוחים הפוסט־מודרניים שלפיהם "האמת שלי היא מה שנכון", גם כשהיא סותרת נתונים או את חוקי הטבע, בריבוי הנרטיבים שמקבלים מעמד שווי ערך למדעים המדויקים, וכן הלאה. (מה אפשר לחשוב, למשל, על כך שינון מגל צהל ועלץ כשטיל אירני המיט הרס על מכון וייצמן?)

כצנלסון כותב ב־1940 שיש להביט נכוחה במציאות. לראות אותה כמו שהיא, על כל הקשיים והאִיומים שהיא מזמנת, ואז להתמודד אתה בעיניים פקוחות. לא להתעלם, לא לנסות לפתור בעיות כלאחר יד, ושכן, מותר ורצוי לחוש מבוכה. מה שקורה אכן מבלבל ומטריד. לא בכדי חלקה הראשון של כותרת דבריו היא "בזכות המבוכה".

כצנלסון אמר את הדברים הללו רק שנה אחת אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה; שנה וחצי לפני ועידת ואנזה, ועימה ההחלטה על "הפתרון הסופי", כלומר, השמדת היהודים השיטתית, התעשייתית, עדיין לא החלה. מדינת ישראל עדיין לא קמה. מלחמת השחרור הייתה עדיין רחוקה מאוד. אבל כצנלסון חוזה את העתיד, כבר ב־1940. הוא קובע שהצעירים ארץ ישראליים חייבים להתחזק לקראת הבאות: המאבקים הצפויים להם. כבר מבין שאי אפשר לסמוך רק על "הרוח", כי גם לכוח יש תפקיד, מה גם שרוח כשלעצמה אינה מבטיחה תפישות צודקת ומוסריות, כי תלוי מה טיבה: על איזו רוח מדובר? טובה? רעה? "לא מן הצדק לזהות את הכוח עם הזדון. יש להבחין בין כוח המגלם את הצדק ובין הכוח המגלם את הזדון. כלום רצוננו ברוח נטולת כוח?"

הוא טוען שמי שמגייס את כוחו כדי להיאבק נגד הרשע, אי הצדק, נהרות הדם שכבר נשפכים, אינו יכול להיחשב "רע", כי יש מאבקים, ואפילו מלחמות של ממש, שחייבים להשתתף בהם כדי לנצח את הרוע, השנאה, האכזריות: "אין אנו שואלים אם הצבא הלוחם עתה ראוי להיות צבא המשיח. דיינו בהגישו סירת הצלה לאנושות ממבול הדמים והזדון".

 ועם זאת, הוא מדגיש, לצד המבוכה, "אין אנו […] פטורים מהרגשת אשם וטעות", ועלינו לזכור כי מוטל עלינו לנהוג באופן מוסרי כלפי שכנינו. "לא כנוטלי שררה באנו לארץ. באנו לא להשתרר על הזולת, כי אם להשתחרר משררתו של הזולת עלינו. ומעולם לא נשאנו את נפשנו לכך ש"נזכה' לנהוג באחרים כמו שאחרים נוהגים בנו".

קראתי את דבריו של ברל כצנלסון בנשימה עצורה.

הוצאת קרן ברל כצנלסון, 2025
פתח דבר: מוקי צור
אחרית דבר: ישי שריד
89 עמ'