עלי להודות שבעמ' 49, בתום חלקו הראשון של הספר, הרגשתי שאני חייבת להפסיק לזמן מה, כדי לנשום. הוא היה לי קשה מאוד.

 

 

חזרתי אל שאלתו של דורי: "האם לגיטימי לכתוב על הכול?" למשל – לתאר  בפרוטרוט פרקטיקה אורופילית[1]?

 

 

תשובתי הייתה שוב חד משמעית: כן. אבל אני זקוקה לאזור כוחות, כדי להמשיך.

לא הצטערתי כשחזרתי אל הרומן וצללתי עמוק לתוכו.

 

מאז ומתמיד אני טוענת שיצירת ספרותית שכתובה היטב בוראת מציאות שבה מתרחשים דברים שהקורא מוכן לקבל אותם, גם אם בעולם שמחוץ ליצירה הוא דוחה אותם. הדוגמה שחזרתי אליה לא פעם היא – מלחמת השוורים בספר וזרח השמש של המינגווי. שם, בעולם של הספר, אפשר להבין את העוצמה הרגשית, הכמעט טרנסדנטלית, הנילווית אל מעשה שבחיים הרגילים נתפס על ידי רובנו כמתועב (נדמה לי שאפילו ספרדים רבים כבר לא מקבלים בחיוב את הקורידה…).

.

בחוף הדתיים הפרקטיקה המכונה "מקלחות זהב" – השתנה על פרטנר מיני – היא חלק ממציאות החיים של חלק מהדמויות. הבחורים הצעירים שעושים את זה מבינים שלא מדובר בהתנהגות מקובלת, אבל הם אינם נרתעים מפניה; לא רק להשתין. גם, למשל, לערבב שתן בצבעים ולצייר אתם.במרכזו של חוף הדתיים ניצבים שני צעירים. אחד מהם הוא עופר, נער תל אביבי, שמתחיל לגלות את זהותו המינית.

בילדותו התייתם מאביו ששמו היה רפי. אמו של עופר מנהלת קשר אהבים עם גבר שגם שמו רפי. עופר נוגע ללב בזעם שלו. במאבק שלו על עצמו. בהליכה שלו עד מעבר לסף האפשרי. ואפילו – בעורמה שבה הוא מפעיל אחרים.

 

עופר זועם במיוחד על אמו. עד כדי כך שהוא מסרב לכנות אותה "אימא", ומדבר עליה רק בשמה הפרטי, יעל. הוא לא מסוגל לשאת את לחישות ההתעלסות שלה, כשהיא ממלמלת במהלכן מעבר לקיר חדרו של עופר את השם של אביו, ושל הגבר הפולש, הזר. הוא כועס עליה, ובצדק, כשהיא בוגדת בשלב מסוים גם בו, ואפילו לא מסוגלת להבין עד כמה.

 

עופר לא יודע גם איך להתמודד עם ילדיו של אותו פולש: במיוחד עם נמרוד, שאליו הוא נמשך ונדחה כמו בכוחם של שני מגנטים. בעצם באמצעות נמרוד עופר מגלה את זהותו המינית: בפעם השנייה שהם נפגשים עופר נאלץ ממש להחזיק את עצמו כדי שלא למעוד. "זה לא היה הנער שזכרתי מלפני שלוש שנים בלונה פארק, אלא עלם חסון ויפה תואר, שלא יכולתי להכיל במבט מרוב השתאות", והוא מוסיף, "עד אז לא נמשכתי לבנים. עם זאת, גם לבנות לא נמשכתי, ולמען האמת הייתי די אדיש לעניינים האלה". אמנם, הוא נזכר, "לפעמים הסתכלתי על הבנים בשיעורי התעמלות, אבל זה לא היה מתוך משיכה, אלא בעיקר עניין של סקרנות: לראות אם כבר יש להם שיער פה, אם כבר יש להם שיער שם. דברים כאלה. לא הייתי קורא לזה להיות הומו." (את נמרוד עוד נשוב ונפגוש לאורך הרומן, ותמיד בהקשרים מזעזעים ומייסרים מאוד).

הדמות האחרת ברומן היא זאת של פול, צעיר שמשתוקק להיות נזיר קתולי. הוא אמנם חי בישראל, אבל לפי ההלכה אינו יהודי, שכן נולד לאם קתולית שעובדת כדוגמנית עירום לציירים. מדוע פול מאושפז? האם הוא חולה נפש? מה פשר האובססיה שיש לו עם העורלה שלו (שהוריו החליטו לא למול אותו?) ובכלל – מה מקומה של העורלה בתרבות הנוצרית?

ועוד יותר מכך: איזה תפקיד יש לנצרות בתרבות המערב? האם מי שלא בקיא בה יכול להעריך כיאות "את הפייטה של מיכאלאנג'לו, את ישוע הצלוב של וֶלַסְקֶס, את 'החותם השביעי' של אינגמר ברגמן"? פול מדבר על "היוהרה של הישראלים ביחס לתרבות הנוצרית. היוהרה וההתנשאות והבורות", ותוהה – "הרי הישראלים הם בעצמם יהודים מפוקפקים מאוד. במה מתבטאת היהדות שלהם? […] ארוחת ליל סדר פעם בשנה, ברית מילה לבנים בגיל שמונה ימים, חופה עם רב באיזה גן אירועים, הלוויה עם חברה קדישא, וזהו בערך, כן?"

אי אפשר שלא לחשוב כאן על בחירתו של דורי מנור לחיות בברלין. על שירו "השיבה לביזנטיון", שמופנה אל אביו:

"כְּבָר אֵין עוֹד טַעַם לְהַסְתִּיר
אֲנַחְנוּ נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה
תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה,
כְּרוּכָה בְּרַצְחָנוּת רַבָּה מִדַּי"
(דליה רביקוביץ)

אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה מֵבִין? אַתָּה
קָבוּר בָּאֲדָמָה הַזֹּאת כְּמוֹ נֶחָמָה פּוּרְתָּא,
כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.

מִקֵּץ תִּשְׁעִים שָׁנָה, כִּמְעַט, שֶׁל נִסָּיוֹן סוֹעֵר,
שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה
חַיֶּיךָ, יָפְיְךָ טָמוּן בָּאָרֶץ כְּמוֹ בְּדָיָה,
כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.
אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה, בְּמוֹ גּוּפְךָ,
נִתְלַשְׁתָּ מִן הָעִיר שֶׁבָּהּ נִשְׁתַּלְתִּי בְּבִטְחָה,
גּוֹדֵעַ אֶת הַגֵּנִים מִיַּבֶּשֶׁת הוֹרָתָם.
נִתְלַשְׁתָּ מֵאֵירוֹפָּה וְשָׁתַלְתָּ אֶת חוֹתַם
תָּאֶיךָ בִּמְאֻבָּן שֶׁלֹּא שָׂרַד אֲפִלּוּ דּוֹר.
בֵּין תְּלִישׁוּתִי לִתְלִישׁוּתְךָ רוֹבֵץ עַכְשָׁו פְּרוֹזְדוֹר
שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה.

לא אֶבֶן נֶגֶף תִּקָּבַע, לֹא שֶׁלֶט זִכָּרוֹן.
אַתָּה הֲרֵי נוֹתַרְתָּ דּוֹר רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן
לְנִסָּיוֹן שֶׁלֹּא צָלַח. תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה.
נִינֶיךָ, רִבֵּעֶיךָ שֶׁיִּזְכּוּ לְהִוָּשַׁע,
יַשְׁקִיפוּ עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ טוּרְקִי עַל בִּיזַנְטְיוֹן:
הָיֹה הָיָה דָּבָר מֻזְהָב, דָּבָר אָבוּד, חֶזְיוֹן
תַּעְתּוּעִים שֶׁפַּעַם הִזְדַּהֵר לוֹ בַּמִּזְרָח.

אֲנִי בּוֹכֶה עָלֵינוּ, אַבָּא,
כָּךְ
אוֹ כָּךְ.

דבריו של פול משקפים, כך נראה, את מחשבותיו של דורי מנור עצמו. (כידוע, לא כל דמות בכל רומן מביעה ישירות את דיעותיו של הסופר שברא אותה!)

עופר ופול נפגשים במחלקה פסיכיאטרית שלשם הגיע עופר בעל כורחו. האם יצליח להינצל? להשתחרר מהמחלקה הסגורה? והרי אינו חולה נפש! עופר ופול אינם ערים לכך שקשר מפתיע מאוד שהיה בעבר בין הוריהם מחבר ביניהם. רק אנחנו, הקוראים, יודעים את הפרטים.  

 

אנחנו מתוועדים אל מנהל המחלקה, פסיכיאטר חשוך, ד"ר שפיצנר (שעברת את שמו לשפר). שפיצנר לא רק מגלם את כל הדעות הקדומות האפלות שעימן נאלצו בעבר הומואים להתמודד (וכנראה שגם כיום, אם כי אולי בשכיחות פחותה יותר). הוא מפיץ ברבים את התפיסה ה"מדעית" ששררה בחוגים נרחבים: בשיחה ברדיו הוא מדבר על הומוסקסואליות כעל "הפרעה נפשית חמורה"; טוען ששוגים מי שסבורים שמדובר ב"עניין של ביולוגיה ולא של בחירה", ושחשוב לא להיכנע להפרעה הזאת, כי מדובר בבחירה חופשית. ד"ר שפיצנר מגדיר הומוסקסואליות כ"מקרה פרטי של פראפיליה" כלומר – "כסטייה מינית שמצריכה טיפול פסיכיאטרי".

 

 

דבריו, ועוצמתו הרבה כמנהל מחלקה פסיכיאטרית לבני נוער שרשאי לשלול מהם את חירותם, העלו על דעתי את כל הסבל שחוללו אנשים כמו עמוס רולידר, וד"ר שולמית בלנק (סבל שנגרם לאו דווקא להומואים, אלא לילדים ולבני נוער בכלל). את מעשיו הנוראים של הראשון הוכיחה תוכנית התחקירים זמן אמת שבה נחשפה לא רק העובדה שרולידר שרלטן, אלא גם שהעמדות ה"קשוחות" שהציג בדבר יחס חסר פשרות שהורים צריכים להפגין כלפי ילדיהם – עמדות שהפיץ ושרבים האמינו בהן – הן למעשה התעללות מזיקה ביותר. שיטותיה של ד"ר בלנק, פסיכיאטרית ילדים, נחשפו בכתבת תחקיר של עיתון "הארץ" באפריל 2003. כמו רולידר גם ד"ר בלנק גרסה שהמקור לבעיות נפשיות של ילדים הוא "אובדן הכוח והסמכות של ההורים". כדי להחזיר את הסמכות נקטה ד"ר בלנק בשיטות "טיפול" מזעזעות, ושנויות במחלוקת – במקרה הטוב.

אבל אנחנו הקוראים יודעים בברור ששפיצנר צבוע, וסדיסט! הוא נהנה, בין היתר, "לאסוף" לעצמו סוגים של פראפיליות[2] ולערוך רשימות מפורטות שלהן, וכמובן מסתיר מהעולם שהוא הומו! לא לטנטי. לא ב"ארון" נפשי, לא כזה שאינו מודע לעצמו. הוא קיים בעבר קשרים חד־מיניים גלויים, עד שהחליט בשלב מסוים להסתיר מהעולם את זהותו. והוא האיש שההחלטה על חירותו של עופר תלויה בו!
למרבה ההקלה, מופיעה ברומן דמות נוספת, זאת של דוקטור קלרה טימרמן, ש"לא
ידעה את נפשה" למשמע דבריו של שפיצנר ברדיו.

אז איזו גישה "תנצח"? של קלרה טימרמן הנאורה, או של ד"ר שפיצנר המבעית?

 

ברקע הדברים – והרומן עתיר תפניות והפתעות – מתקיימת במלוא עוצמתה מגיפת האיידס. קשה כל כך לקרוא על הסבל שסבלו צעירים שגילו את זהותם בתקופה שהתפשטה מחלת האיידס. מי שנדבק בה היה בטוח באותם ימים שאין לו סיכוי להינצל ממוות בייסורים קשים.

 

עצוב לקרוא על מין אנונימי בגן העצמאות.

 

על גברים שנדבקו באיידס וביקשו "לנקום" באחרים, להדביק גם אותם ולהפיץ את המחלה.

 

כמה סבל ואיזו אימה!

השאלה המנקרת, הבלתי נמנעת, היא – האם יש לצעירים הללו סיכוי לחיות חיים של טעם, של שלמות עצמית, חיים שיש בהם גם אהבה, לא רק ייסורים, לא רק מין מזדמן, אלים ומסוכן?

 

"חוף הדתיים חושף את המקומות שאנחנו מבקשים להדחיק – פרקטיקות גופניות קיצוניות, סודות משפחה, חיפוש רוחני, ונפשות צעירות המיטלטלות בין שיגעון לנבואה מתוך כמיהה לגאולה דווקא באזורים המסומנים כטאבו", נכתב (בין היתר) על גב הספר.

 

וזה מחזיר אותי אל השאלה ששאל אותי דורי: האם לגיטימי לכתוב על הכול? גם על מה שהוא טאבו?

 

כמובן שכן!

 

הוצאת כנרת, 2025
עורכת: נועה מנהיים
349 עמ'

 

[1] אורופיליה (Urophilia) : uro =  שתן lagnia =  גירוי מיני philia =  משיכה
[2] נטייה להגיע לעוררות מינית באמצעים הסוטים מן המקובל;