איך אפשר להתחיל בכלל להסביר את מלוא עוצמתו של הספר המופלא הזה, The Director, מאת הסופר הגרמני דניאל קלמן? איך אפשר להקיף את יופיו, תבונתו, את ההפתעות הטמונות בו, ואת התובנות הרבות השופעות ממנו?
הספר הזה, רומן שמבוסס על דמותו של אדם שהתקיים במציאות, שבה אותי בקסמו וריגש אותי באופנים שקשה לתאר, כי הוא חכם כל כך, ורב משמעויות, שחלקן נגלות מיד, ואחרות נפרשות לאורך הדרך, ומפעימות!
הספר ראה אור לראשונה בתרגומו מגרמנית לאנגלית השנה, 2025, ואני מקווה מאוד, לטובת מי שמתקשים לקרוא בשתי השפות הללו, שיתורגם בהקדם לעברית. בדקתי וראיתי שרק ספר אחד של קלמן, מודדים את העולם, תורגם לעברית, ודי מזמן, ב־2009. בגרמניה ובעולם קלמן מצליח מאוד. ספריו מתורגמים לעשרות שפות. הגיע הזמן שגם קוראי עברית יזכו להכיר אותו!
The Director, כלומר – הבמאי, מתבסס על דמותו של במאי קולנוע אוסטרי, גאורג וילהלם פאבסט (Georg Wilhelm Pabst), שהצליח מאוד בארצו, ברח לארצות הברית זמן לא רב לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, חזר לאירופה, כי התאכזב מתעשיית הסרטים ההוליוודית שלא העריכה די הצורך את כישרונו ולא העניקה לו את העצמאות האמנותית שנדרשה לו, חזר לאוסטריה, נשאר שם אחרי פרוץ המלחמה, והחל ליצור סרטים, בתוך תחומי הרייך השלישי.
פאבסט נודע בשעתו בעיקר בזכות כך שגילה שתיים מכוכבות הקולנוע הנחשבות ביותר, אחת מהן, גרטה גרבו – מוכרת עד היום. האחרת, לואיז ברוקס, נשכחה מאז שנות העשרים והשלושים.
דניאל קלמן מציב את פאבסט במרכז הרומן, ועושה זאת בתחכום אמנותי מופלא: אנחנו שומעים עליו לראשונה כעל דמות שולית־לכאורה בחייו של אדם אחר, במאי הקולנוע פרנץ וילזק (Franz Wilzek). בפרק הראשון, שמתרחש שנים רבות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, מוזמן וילזק להתראיין בתוכנית טלוויזיה שמשודרת כל יום ראשון לפני הצהריים. השידור ישיר, ווילזק, שגר בדיור מוגן, הוא קצת דמנטי ולא ממש שולט במציאות, ובכל זאת מתרגש, כי שכניו, דיירי המקום, יצפו בו וסוף סוף יבינו "עם מי יש להם עסק": הוא לא סתם איזה איש אפור ועלום שם, הוא – סלבריטאי!
בתוך הערפל המחשבתי האופף אותו הוא מגיב כבדרך אגב לשאלות על האמן הגאון, ג' ו' פאבסט, שאתו עבד כעוזר במאי בשלהי המלחמה, ומשיב בקוצר רוח, בתקיפות, על שאלה על אודות אחד הסרטים שפאבסט יצר אז.
הסרט בכלל לא צולם! משיב וילזק בתקיפות, וזועם. מחוץ לתוכנית האירוח טומן עוזרו של המראיין את הזרע שרק לקראת סוף הרומן נבין את מלוא עוצמתו ומשמעויותיו: הוא מספר לווילזק שאביו של אותו עוזר נכח "שם", באולם התיאטרון שבו צולם הסרט שלכאורה לא צולם (!) אבל שהוא בסדר: הוא יצא מזה בשלום.
אז מה היה שם? מה קרה לסרט שצולם או לא? מה קרה באולם התיאטרון? ומדוע וילזק מגיב בעוצמה רגשית כזאת?
רק בפרק הבא אנחנו מבינים שווילזק הוא בכלל לא הדמות הראשית ברומן. מכאן ואילך אנחנו לומדים על פאבסט, כל פעם מנקודת מבט של דמות אחרת בחייו.
למשל – זאת של גרטה גרבו, שאליה הוא מגיע בזמן הקצר של שהותו בארצות הברית בניסיון לשכנע אותה שתשתתף בסרטו החדש. אם תסכים, הקריירה שלו באמריקה תינצל. פאבסט חשוב לדמויות השונות, ובה בעת אנחנו נחשפים גם לעולמן, למציאות שאינה קשורה אליו דווקא. אז איך חיה כוכבת קולנוע שאיבדה לצמיתות את היכולת לחיות את חייה הפרטיים? נקודת המבט שלה, שקלמן מתאר בכישרון, היא רק פן אחד קטן ושולי ברומן, אבל היא מרתקת!
בהמשך אנחנו פוגשים דמויות נוספות, חשובות יותר. למשל, את יאקוב, בנם של פאבסט ואשתו היפהפיה טרודה, שרצתה פעם להיות שחקנית, אבל מקדישה כיום את כל זמנה וכוחותיה לתפקידיה כאימא וכרעיה.
הפרקים המוקדשים ליאקוב מופלאים במיוחד. למשל – תיאור הנסיעה של המשפחה הקטנה, יאקוב, אימא טרודה ואבא פאבסט, כשהם עושים את המעשה הנמהר והמפחיד ביותר: חוצים ברכבת את הגבול וחוזרים לאוסטריה, רק משום שאמו המזדקנת של פאבסט זקוקה לו. נקודת המבט של הילד שבוחן את מה שקורה סביבו, בלי להבין ממש את מה שאנחנו רואים דרך עיניו, פשוט גאונית.
כך למשל הוא מנסה לפענח את המציאות הנגלית לעיניו כשהרכבת נעצרת בתחנת הגבול האחרונה, לפני שהיא נכנסת לאוסטריה. בצד השני נעצרה רכבת שעושה את דרכה החוצה מאוסטריה. חיילים גרמניים מונעים ממנה להמשיך. דרך החלון יאקוב רואה כיצד הנוסעים ברכבת האחרת מנסים להתווכח עם החיילים, מציגים לעיניהם מסמכים, מתחננים; רואה כיצד מאלצים חלק גדול מהנוסעים הללו לעזוב את הרכבת היוצאת ולעלות על זאת שנכנסת בחזרה לאוסטריה. האם הוא מתחיל להבין את הסכנות שאתן ייאלץ להתמודד בקרוב?
לילד יש נטיות אמנותיות מובהקות. הוא מיטיב לצייר. תיאור המבט הרואה את העולם כצייר־מתחיל ממש מפעים!
בהמשך ניווכח מהו התהליך שבו ילד רגיש לומד להיות נאצי. איך הוא מבין מה תפקידה של האלימות בחייו החדשים, ואיך עליו להשתמש בה.
וטרודה? מה היא חושבת ומרגישה כשהיא ובעלה ובנה נלכדים באוסטריה? התוכנית המקורית הייתה להישאר שם רק זמן קצר, לדאוג לענייניה של האימא הזקנה והחולה ולשוב מהר ככל האפשר לאירופה ומשם לארצות הברית: הם מצוידים בכרטיסים לאונייה ובכל האישורים הנדרשים, אבל זה לא יקרה, גרמניה הנאצית לוכדת אותם. ומה דעתה על כך שבעלה משתף בעצם פעולה עם המשטר, מתחיל ליצור סרטים, שזוכים לתמיכה מלאה ונדיבה מאוד של השלטונות?
ואיך בכלל נהפך אדם מן היישוב, אמן, לאדם שמוכן ליצור סרטי קולנוע שישרתו את הרייך השלישי? במאי שמשתף פעולה עם לני ריפנשטל? (ואיך היא נראית? איך היא מתנהגת? ומה דעתו עליה?). ואיך נראים חייהם של אנשים לגמרי לא פוליטיים במציאות שבה נקישה בדלת יכולה להביא בעקבותיה ביקור של שני קלגסים, שהגיעו כדי לקחת אתם את אחד האורחים שלהם, לדרוש ממנו שיקום ויבוא אתם, בלי שום הסבר, בלי שום נכונות לאפשר לו אפילו להודיע לאשתו?
"אני לא יודע מי האיש הזה, אבל אם באו לקחת אותו, בטוח שיש סיבה", אומר יאקוב לחבריו. נזכרתי מיד בספרה של נטליה מנדלשטם, תקוות השיר, שבו סיפרה על השנים אחרי הטרור של סטלין, איך במשך זמן רב אנשים עוד המשיכו להאמין שאם שלחו מישהו לסיביר, סימן שהוא עשה משהו רע, שהגיע לו…
הסצנה שבה מתרחשת הזוועה הזאת, של הבריונים המתלוצצים על חשבון קורבנם, היא אחת החזקות ביותר בספר. כמה מחרידות הבדיחות שהם מחליפים בינם לבין עצמם: "אה, לא מתאים לך עכשיו? אז שנבוא בשנה הבאה?" כמה כוח שרירותי יש בידם.
קצת אחרי שקראתי את הפרק על בדיחות הדעת של התליינים, על הצחוק המתגלגל שלהם, התפרסמה בעיתון "הארץ" הקריקטורה הזאת, (אחרי שני ניסיונות ההתאבדות של הפצ"רית):
והיו בספר עוד דברים שהזכירו לי את המציאות.
למשל – תיאור השוטרים שעוזרים לבוזזים, במקום לבלום אותם.
חשבתי על מה שקורה כאן. למשל, על המתנחלים שתקפו לאחרונה באלימות מחרידה שני ישראלים שבאו לעזור במסיק זיתים של פלסטינים. היכן היו אנשי כוחות הביטחון שאמורים להגן על המוסקים, פלסטינים ויהודים כאחת?
(הצילום שלהלן פורסם ברשתות החברתיות וב־ynet. שמו של הצלם, או הצלמים, לא צוין. אשמח להוסיף אותם, אם אדע מיהם)
כשקראתי את מבול הגידופים שמשמיע ברומן סופר שלא מרוצה מעיבוד הרומן שלו לסרט: "זבל מוחלט! טינופת בולשביקית, יהודי, וולגרי, פורנוגרפי, זבל מתועב" חשבתי על "יאיר נתניהו נגד 'הנבזיות של הבולשביקים מהשמאל".
כן, אני יודעת, "אסור להשוות".
אז נמשיך.
אחד הדברים המדהימים שקלמן עושה בספרו הוא – להראות את הפער הלא יאומן בין המציאות הכאוטית, הבלתי אפשרית, הרצחנית, המחרידה, הסובבת את במאי הקולנוע, לבין נחישותו להמשיך ליצור אמנות. "בזכות כל הטירוף הזה, הטירוף השטני, יש לנו הזדמנות ליצור סרט מופלא. בלעדינו הכול יישאר אותו דבר. אף אחד לא יינצל, אף אחד לא יהיה יותר טוב, והסרט לא יתקיים", הוא אומר לעוזר שלו. מבחינתו האמנות מצילה את העולם. אבל את האנשים סביבו, את הקורבנות הממשיים, הקונקרטיים, הוא פשוט לא רואה!
בכלל, ככל שהספר מתקדם, ככל שהזוועות מתקרבות אליו, פאבסט מאבד את הקשר אל המציאות. תפקידו כבמאי קולנוע משתלט עליו, ובעודו רץ ברחובות ההרוסים של פראג, בין קליעים שורקים, הוא מתלונן על הבזבוז – את כל הריצה הזאת צריך ואפשר לקצר, הוא חושב, שהרי כמו שהיא מתנהלת היא כל כך לא אפקטיבית… את ההמון הזה? אותו צריך בכלל לראות מלמעלה, מגבוה, כי ככה, כל הריצה הזאת סתם מתבזבזת… מבחינתו של פאבסט העולם כולו הוא – תפאורה, ניצבים, "פרצופים טובים", זוויות צילום…: "מוזר, עולה בדעתו, שהוא לא יכול לקצר את הריצה בכך שיראה רק את כפות הרגליים, ואז לרגע קט את העץ העקום ההוא, האקספרסיבי, ואז יגיע מיד רגע הניצחון שבו יחצו את הגשר, לתוך העיר…" – תוך כדי מנוסה אמיתית (!) הוא ממשיך לביים, לא מבדיל בין דמיון למציאות. האם זאת דרכו של אמן? להכחיש? להתנשא מעל מה שקורה סביבו? להמשיך ליצור כל הזמן – לחיות בתוך תודעתו ולהתנתק?
אלה רק כמה מהשאלות שהרומן הדגול הזה מעורר.
לא נגעתי בכאן בטור הפתעה הגדולה המתגלה בסוף הספר, ונמנעתי מגילוי של פרטים שעלולים להיות ספוילרים, כדי לא לקלקל למי שאולי עוד יקרא אותו, בתרגומו לאנגלית או בשפת המקור, בגרמנית. הוא מיוחד במינו!