קראתי בעבר שניים מספריה הקודמים של ג'ומפה להירי, השם הטוב ופרשן המחלות (שזכה בפרס פוליצר) והתפעלתי והתרגשתי מהם עד בלי די. ככל הזכור לי, מהספר הבא אחריהם, הבקעה, התאכזבתי, ולכן ניגשתי בתקווה מהולה בחשש אל קובץ הסיפורים שלה, שראה אור זה לא כבר בתרגום לעברית. 

 שמחתי מאוד לפגוש שוב כתיבה מרתקת, חכמה ומפתיעה.

להירי נולדה בלונדון להורים מהגרים הודים מבנגל. כשהייתה בת שנתיים הגרה המשפחה לארצות הברית, שם גדלה, התחנכה והתחילה לכתוב. ספריה הראשונים נוגעים בחווית ההגירה של הוריה. היא עצמה הרגישה אמריקנית לכל דבר. 

והנה, לפני שלוש עשרה שנים החליטה להירי להגר לאיטליה, ובד בבד החלה לכתוב באיטלקית בלבד. 

לדבריה, הרגישה משיכה עמוקה לשפה ולתרבות האיטלקית, ורצתה לשקוע לחלוטין בלימודן, ישירות מתוך חיי היומיום, ובכך לחוות התחדשות יצירתית. בראיונות סיפרה שהרגישה "זרות" הן באנגלית והן בבנגלית (שפת הוריה), וחיפשה שפה חדשה שתשחרר אותה מהמטען האישי־משפחתי. המעבר לרומא היה מבחינתה מסע של זהות ולידה־מחדש כסופרת.

קובץ הסיפורים החדש מתמקד ברומא ומתרחש ברובו בעיר הזאת. יש בספר דמויות רבות. חלקן ילידות איטליה, אבל ברוב הסיפורים מדובר במהגרים מארצות שונות, שאת שמותיהן אינה מציינת אלא ברמזים – כפר קטן ששוכן לא הרחק מהאוקיינוס האטלנטי, או – ארץ אחרת, רחוקה, שמתאפיינת בצבעוניות ססגוניות ושהנשים בה מתהלכות מכוסות בבגדים ארוכים, וכדומה.

גם שמותיהם של האנשים נסתרים מעינינו, כפי שאפשר להיווכח כבר מהשורות הראשונות בספר: "בכל שנה מגיעה משפחה חדשה לתקופה קצרה" – מספרת הדוברת, שעוזרת להוריה לארח תיירים בבית נופש קטן בכפר נידח. בעיני המבקרים בו הוא נראה אקזוטי ויפהפה, ובעיני שלושת המארחים, הבת והוריה, הוא מחוז של גלות שנכפתה עליהם, אחרי שנסו מהחיים בעיר הגדולה שבה היו זרים (רומא, כמובן) ומאוימים, רק בגלל זהותם השונה, הלא איטלקית. כאמור, להירי לא מספרת לנו מניין באו המהגרים הללו, אבל מכיוון שההיסטוריה האישית שלה ידועה, ובשל רמזים קטנים שהיא זורה בסיפור הזה, כמו גם בבאים אחריו, די ברור שמדובר שכמו הוריה מדובר בילידי הודו.  המהגרים השונים חווים גזענות שמתבטאת בסיפורים באופנים שונים.

בכל פעם אנחנו עדים לפן אחר של הגזענות המזעזעת הזאת: צעירים איטלקים יורים מרובה אוויר באישה צעירה שעובדת כמשרתת בביתה של איטלקיה ופוצעים אותה – הם אפילו לא יודעים מי היא ומה מעשיה, אבל זרותה מעוררת בהם עויינות. אישה אחרת נפגשת עם חברתה שהתאלמנה לא מזמן, מתוך רצון לנחם אותה, ואף על פי שמצבה האישי של המנחמת טוב בהרבה מזה של חברתה, בסופו של המפגש היא מרגישה ירודה ומדוכדכת, בגלל עלבון שספגה מאיזושהי ילדה שלא היססה לומר עליה שוב ושוב שהיא מכוערת, כי היא "שחורה". 

ועוד אישה אחת, אלמנה שבניה התאומים גדלו ועברו לגור הרחק ממנה והיא חשה בודדה ועצובה, נפגעת מילדים בבית ספר שם היא אמורה להשגיח עליהם בהפסקות. הילדים דוחים אותה, רק מכיוון שהפרצוף שלה לא מוצא חן בעיניהם. שוב, ברור שבה עצמה אין שום דבר שמצדיק יחס עוין. אבל היא זרה. תווי פניה לא אירופיים. די בכך. ויש גם גבר שנפגע בשם אשתו. הוא נחשף לדעות הקדומות נגד נשים כמוה, שבגדיהן ארוכים ומכסים את כל הגוף, בניגוד למה שמקובל בסביבתן ברומא.

הפגיעות הללו חוזרות ונשנות, והן מכאיבות מאוד. 

להירי יודעת לתאר אותן בעקיפין, בלי פאתוס, בשפה מאופקת, שרק מעצימה את כוחן ואת הכאב שהן מסבות.

החטיבה המרכזית של הספר היא מלאכת מחשבת של סופרת ששולטת היטב במלאכתה. כל כולה סיפורונים קצרים שנושאים את הכותרת המשותפת "המדרגות". מדובר בגרם מדרגות שמופיע בכולם, כמו עמוד שדרה שסביבו מתפתחות עלילות קצרצרות שבהן אנחנו פוגשים את "האם", "האלמנה", "הרעיה הגולה מארצה", "הנערה", "שני האחים", ואת "התסריטאי". לכל אחת מהדמויות יש יחס שונה כלפי גרם המדרגות, שנמצא בטבורו של פארק ציבורי. הנערה משתוקקת לזכות באפשרות לשבת עליהן כמו בנות גילה המקומיות, המשוחררות, שאינן מועדות להינשא בשידוך ולחיות חיים של צייתנות וכניעות. האם עולה במדרגות ויורדת בהן כל יום בדרכה לעבודה – היא מטפלת בילדים זרים (שאותם "היא אוהבת"), בשעה שאת בנה בן השלוש עשרה מגדלים הוריה: היא כמובן מפרנסת בעבודתה את כל בני משפחתה. "האלמנה" מפחדת משברי הזכוכית שבני הנוער מנפצים כל ערב על המדרגות הללו; הרעיה הגולה מארצה "רצה במהירות במדרגות", אחוזת בעתה מפני ניתוח קשה ומסוכן שעליה לעבור הרחק ממולדתה; האחים יושבים ביחד על המדרגות ונזכרים באירוע משנה חיים שחוו בילדותם, לא הרחק משם, והתסריטאי הוא איטלקי פטריוט. הוא מתוסכל מהתנהגותם של בני הנוער שמשתוללים על המדרגות ומבורותם בכל מה שנוגע להיסטוריה של ארצו.

כל הסיפורים, בשלוש החטיבות של הספר, מגוונים, מרתקים ומעוררי מחשבה. הם נוגעים לא רק בענייני הגירה, אלא בפנים השונות שיש בזוגיות, בהורות וביחסי חברות. כל אחד מהם צופן איזה סוד שקצותיו נשארים פרומים, וזה חלק מעוצמתם. זוהי שוב ג'ומפה להירי במיטבה. שונה מבעבר, אבל מעניינת מאוד.  

עם עובד, 2025
218 עמ'
תרגם: אלון אלטרס