אנחנו יוצאים עם התמונה הראשונה והאחרונה הזאת: שירי ביבס המבועתת אוחזת בכפיר ובאריאל הפעוטים ברגע חטיפתם. הפריים הזה לבדו ממלא עד תום את מכל הזעזוע, ההלם והצער האנושיים האפשריים לאדם שפוי. לא נחזור להיות מי שהיינו לפניו. לא נשכח. לא נסלח. לא לאויב, לא לממשלה שהפקירה. אנחנו יוצאים עם משקלו העצום של עצב חדש רק לנוכח כל מה שראינו ואנחנו יודעים שקרה. עצב שילך איתנו מכאן ולתמיד – אפילו ברגעים של שמחה – לשארית חיינו.
ידיעות אחרונות, 7 ימים, 17.10.2025
נכון וקורע לב.