לפני ארבע שנים עלה בכאן 11 "חצר משחקים", סרטה התיעודי של נורית קידר שעסק בפרשה מחרידה שהתרחשה ביומה הרביעי של מלחמת לבנון, בשנת 1982. כתבתי עליו אז כאן, ב"סופרת ספרים", שהוא סרט ש"חובה לצפות בו", על אף הקושי הרגשי העצום שהוא מעורר.

הערב, 16 באוקטובר 2025, יעלה בתאגיד סרט תיעודי חדש של נורית קידר, "לוחמות". היא נוגעת בו בסוגייה שלמרבה התמיהה טרם עסקו בו עד כה בישראל: כיצד מלחמה משפיעה נשים לוחמות. זאת אף על פי שבשנים האחרונות נשים רבות יוצאות אל החזית כלוחמות וכתומכות לחימה, ונחשפות באופן בלתי נמנע למוראות המלחמה, חוות אותן מקרוב, ממש על בשרן, וגם אם לא בגוף – ודאי שבנפש. 

לדברי אל"מ ד"ר יעקב רוטשילד, ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, 15,000 חיילים טופלו נפשית מאז תחילת המלחמה, ובהם גם 4,000 חיילות. (הוא אמר את הדברים בספטמבר 2024. כמה חיילים נוספים נזקקו מאז לסיוע כזה?)

הסרט "לוחמות" שיזמה וביימה נורית קידר מביא בפנינו מונולוגים של כמה מהגיבורות הללו. הן מדברות בשקט. כמעט בלחש. בלי דרמות. כל אחת מהן מספרת את סיפורה, וזה הכול, לכאורה. אין תוספות. אין ראיונות. אין שיחות משלימות. אין ליווי אל מחוץ לחדר שבו כל אחת מהן מדברת אל המצלמה. ודווקא משום כך הדרמה מתעצמת, כי היא נמצאת בדברים שהן אומרות, ובמה שהן מספרות על מה שעבר עליהן, מה שראו במלחמת השבעה באוקטובר שאליה, על פי מה שנמסר בסרט, גויסו נשים לראשונה, מאז 1948, ללחימה אקטיבית. מה זה עושה להן? האם יש ייחודיות בפגיעה בנשים? 

פרופ' אילת הראל־שלו, מהתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים והמחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן–גוריון, סבורה שאכן מתעלמים ממצבן הייחודי של לוחמות, התעלמות שנובעת מחוסר ידע. המחקר הקיים מבוסס לדבריה רק על גברים. "נשים נכללו במחקרים רק אם סבלו מפגיעה פיזית," כתבה הראל־שלו, והוסיפה, "צה"ל והמדינה חייבים להבין שגם הלוחמות ותומכות הלחימה נמצאות באירועים עם פוטנציאל לטראומה. ההתעלמות מהמצב הזה מביאה אותן לקרב כפול – הקרב מול האויב והקרב מול המערכת והחברה".

הסרט שלפנינו יכול לתרום נדבך חשוב בהבנה של מה שקורה לנשים בשדה הקרב. קידר נפגשה עם כל אחת מהן שלוש פעמים, בהפרשים של ארבעה חודשים בין פגישה לפגישה. יש לזכור שבשעה שהקשיבה להן ותיעדה את דבריהן המלחמה עוד הייתה בעיצומה. המפגש הראשון היה במאי 2024. 

מה שהן מתארות כבר קרה, אבל עלול לקרות שוב: למשל – בלבול של רגע, שנבע מהצורך של הלוחמת, שקד, להתכופף לרגע כדי להרגיע פצוע, להבטיח לו שיהיה בסדר, שתכף מגיעים לבית החולים, בלבול שגרם לה לשלוח אל המסוק ארבעה פצועים, במקום שלושה. אמנם, היא מסבירה, מיד אחרי כן נחת מסוק נוסף והפצוע הרביעי עלה עליו, אבל היא הבינה שאסור לה, בשום פנים ואופן, להרגיש! ולכן, אומרת ליאור, "הגוף שלי נמצא, אבל הנשמה שלי לא פה": הניתוק מתאר את הטראומה. כי איך אפשר להיכנס שוב ושוב לאזורי קרבות, להמשיך לתפקד בקור רוח, בנחישות, כשחיי אדם תלויים בך, במעשייך, ביכולתך לא להתבלבל, לא לאבד את העשתונות, לעשות את המיטב, ולא להינתק רגשית? ומה יהיה המחיר של הניתוק הזה? האם היא תוכל לחזור להיות מי שהייתה?

כל אחת מהדוברות מוצגת באמצעות קלוז אפ של עיניה. למשל:

העיניים האלה ממשיכות להביט בנו עוד זמן רב אחרי תום הצפייה בסרט, מבט קרוב, נוקב, אקספרסיבי, קורע לב. מבט שראה מה שאף אישה – אף אדם – אינו אמור לראות. העיניים נשארות טבועות לנו בתודעה, כשהן מספרות איך יצאו שוב ושוב לקרב, מתוך תחושת חובה בלתי נמנעת, מלווה בכאב, בפחד מובן מאליו, ועמו – בהבנה שאין ברירה, כך צריך, כי גם הנשים הצעירות הללו, כמו כל הלוחמים האחרים, יצאו אחרי השבעה באוקטובר 2023, להציל ישראלים שנחטפו לעזה ממיטתיהם. זאת הייתה המוטיבציה. 

בהמשך אנחנו לומדים להכיר בקצרה את הרקע של כל אחת משבע הדוברות מוצגות בשמותיהן הפרטיים בלבד: נעם, לין, מאיה, כרמל, ליאן, ליאור ושקד, ונוספת וב"תעודת הזהות" שלהן נכתבים עוד כמה פרטים: גיל, תפקידיהן הצבאי ועיסוקיהן בחיים האזרחיים, למשל – ליאור, בת 31, מפקדת יחידת סיוע צבאי, מנהלת עמותת שורדי שואה. או – מאיה, בת 23, פארמדיקית, סטודנטית לרפואה. כל אחת מהן – עולם ומלואו. אמיצות. גיבורות. מתגברות. ועם זאת – ברור להן שמשהו נגזל מהן לצמיתות. משהו אבד. משהו בתוכן כבר לא יתוקן והן לא ישובו להיות מי שהיו לפני המלחמה. 

קידר הגיעה אליהן בעקבות פנייה ברשתות החברתיות שבהן כתבה שהיא מחפשת לוחמות מעזה "שעברו חוויה נפשית קשה". 

כשצופים בהן מדברות אי אפשר שלא לחשוב על ממשלה שהייתה נחושה להמשיך  במלחמה עוד ועוד. גם כשהרמט"כל כבר "רמז" – (למעשה צעק!) שכבר אין באמת בשביל מה. שמסוכן מדי. שיותר מזה צה"ל כבר לא ישיג. שצריך להגיע להסכם, להחזיר את החטופים, ולהתחיל לשקם את החברה הישראלית.

אי אפשר שלא לחשוב על הזיות ההתנחלות בעזה של אורית סטרוק או על ה"בוננזה הנדל"נית" שהשר סמוטריץ' פנטז עליה בריש גליי.

האם לשם כך אנחנו שולחים את הצעירים והצעירות שלנו לעבור זוועות שמותירות בנפשם חותם שלא יעלם לעד (וזה אם הם נשארים בכלל בחיים, וגם לא נפצעים בגוף)?

למרבה ההקלה הנשיא האמריקני כפה על הממשלה הזאת להפסיק, להגיע להסכמות, להביא לחזרתם של החטופים, ולחשב מסלול מחדש. 

עכשיו באמת הגיע הזמן להתפנות ולחשוב על הנזקים האיומים שמלחמות גורמות, ולזכור שיש לבחון כל פעם מחדש אם מדובר על "אין ברירה", שמוכנים להקריב בה קורבנות קשים כל כך, או שיש גם אפשרויות אחרות, פחות הרסניות.

הסרט "לוחמות" מציג בפנינו בעקיפין את הדילמה, ועושה את זה בחוכמה ובכישרון.