
עיתון "חדשות", 7 ביוני 1985, גיליון מיוחד במלאת שלוש שנים למלחמת לבנון, עמוד 40.
Share this: מוזמנים לשתף
- שלח קישור לחבר במייל (נפתח בחלון חדש) דואר אלקטרוני
- לשתף ב-LinkedIn (נפתח בחלון חדש) LinkedIn
- לשתף ב-X (נפתח בחלון חדש) X
- לשתף ב-WhatsApp (נפתח בחלון חדש) WhatsApp
- שיתוף ב: אנסטגרם (נפתח בחלון חדש) אנסטגרם
- שתף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש) פייסבוק
- עוד
- שיתוף ב: אנסטגרם (נפתח בחלון חדש) אנסטגרם
- לשתף ב-Pinterest (נפתח בחלון חדש) פינטרסט
- שיתוף ב: אנסטגרם (נפתח בחלון חדש) אנסטגרם
- לשתף ב-Reddit (נפתח בחלון חדש) Reddit
- שיתוף ב: אנסטגרם (נפתח בחלון חדש) אנסטגרם
- שיתוף ב: אנסטגרם (נפתח בחלון חדש) אנסטגרם
- להדפיס (נפתח בחלון חדש) הדפס
- שיתוף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש) טאמבלר
אם ילדי היה במכונית, הייתי מסתערת על חבורת הבריונים ועושה ככל יכולתי להרחיק אותם מן המכונית. אין לי ספק, שזה מה שהיו עושות האמהות בכיכר החטופים, לו ניתנה להן האפשרות.
אם ילדי היה בין הבריונים הרצחנים, אני מקווה שהייתי צורחת עליו ועל שותפיו לפשע, מכה אותם וגוררת אותו בכוח מן החבורה. אבל כידוע לנו, יש אמהות שהיו מריעות למעשה ומעודדות אותו, ואולי גם מושיטות יד לסייע בטלטול המכונית.
לפעמים אני חושב, בטח השיר מחדד מחשבות אלה, על גברים אלימים שפוגעים בנשים, ולרגע לא מסוגלים להעלות בדעתם, שגם אמם אישה. אם מישהו יפגע בה הם ירצחו אותו.
הדיסוננס הרגשי הזה, שגם רביקוביץ מציגה נפלא לגמרי מבינתי.
יש להניח שחלקם גברים שנוהגים גם באימותיהם באלימות. אולי "רק" מילולית אמנם, אבל כזאת שגם היא מכאיבה מאוד.
וגם השיר של טל ניצן:
ארבעה נערים, אולי חמישה, מטלטלים מכונית,
פניהם מעוותות מחדוות ההרס.
תחת גלגליה משתפלת תהום. בתוך המכונית יושב ילדֵך.
הנה היא נוטה. שממה מסביב, שממה בידייך
ובלי לנסות את יודעת, שום קול לא יבקע מגרונֵך.
מה תעשי.
ארבעה נערים, אולי חמישה, מטלטלים מכונית.
תחת גלגליה משתפלת תהום. הילד במכונית אינו ילדֵך.
ילדך בחוץ איתם, פניו מעוותות מחדוות ההרס.
מה תעשי.
כן. תודה!