הספר פרשת סטלין מתמקד לא רק בדמותו של סטלין, אלא גם בשני מנהיגים נוספים, צ'רצ'יל האנגלי ורוזוולט האמריקני, ובברית שכרתו עם ברית המועצות, כדי להביס את היטלר.

הוא לא נקרא כמו ספר עיון יבש וגדוש בעובדות, אלא כפרוזה מותחת, מרתקת, ולפעמים אפילו מסמרת שיער.

כמו תמיד כשאני קוראת ספר שמספר על מנהיגים חשובים בתקופות של משבר עולמי קיצוני, אני נדהמת מעוצמת ההשפעה שיכולה להיות לאנשים בודדים על חייהם של מיליונים.

התקופה שהספר שלפנינו מכסה מרתקת במיוחד. הוא נפתח עם תחילתו של מבצע ברברוסה, כשהיטלר הפר את ברית אי־הלוחמה שהייתה לו עם סטלין, בהסכם המכונה "ריבנטרופ־מולוטוב", ופלש במפתיע לברית המועצות. 

מרתק לקרוא איך צ'רצ'יל החליט להצטרף למלחמה, בעצם, במידה רבה, כדי להגן על סטלין, אף על פי שראה בו עד אז אויב מסוכן שהיה נחוש לסלק. מרתק לא פחות לקרוא על שלושת האנשים המרכזיים הללו, צ'רצ'יל, רוזוולט, שהצטרף למלחמה אחרי המתקפה היפנית על פרל הרבור, וסטלין. מדהים למשל תיאור קריסתו הנפשית של סטלין לנוכח הידיעות על הפלישה הגרמנית, שהרי עד שזה קרה סירב בכל תוקף להאמין שיש לכך סיכוי. עד כדי כך, שיום לפני הפלישה הגרמנית עוד ציווה להוציא להורג קצין מודיעין שהיטיב לקרוא את הרמזים, הבין אותם, וניסה להתריע. 

אנחנו רגילים לחשוב על סטלין כעל עריץ נחוש ששלט בארצו ללא מורא וביד ברזל, וכמעט לא יאומן ללמוד איך התמוטט ולא תפקד במשך שלושה ימים, למעשה – נס אל אחד מבתיו המרוחקים וסירב לצאת אל הציבור ואל אנשיו בכלל, ולהתמודד עם המפלות האיומות שספג הצבא האדום בתחילת המלחמה.

רק ביקור משלחת של יועצים שהגיעו עד אליו, הפצירו בו והעניקו לו את ההרגשה שעמו זקוק לו, ושהוא היחיד שמסוגל להוביל לניצחון, הפיח בו רוח חיים, רומם את נפשו, והחזיר אותו לתפקוד.

בכלל, מרתק לקרוא על האיש הנורא הזה, שהיה כידוע אחראי למותם של עשרות מיליונים מבני ארצו. על יכולותיו להקסים בני שיח תמימים – בהם את צ'רצ'יל ורוזוולט בכבודם ובעצמם, שנפגשו אתו כמה פעמים כדי לטכס עצה איך להמשיך במלחמה, ואילו צעדים לנקוט. 

למשל – על המפגש, לקראת סופה של המלחמה, שבו תבע סטלין לקבוע שלאחר שגרמניה תיכנע, יוציאו להורג עשרות אלפי קצינים גרמנים. רוזוולט, למרבה ההפתעה, צידד בדרישה, ורק "עמד קצת על המיקח" בעניין מספר המוצאים להורג, וצ'רצ'יל הג'נטלמן, שמבחינתו זה מסוג הדברים שאומרים עליהם באנגליה: it's not done! רתח מזעם וביקש להפסיק את השיחות. הוא לא הרגיש שהשניים האחרים פשוט משתעשעים על חשבונו! 

לעומת זאת, צ'רצ'יל לא היסס להגיע עם סטלין להסכמות חשאיות, מאחורי גבו של רוזוולט ובלי ידיעתו. נראה כי מרגע שהתאושש, היחיד שמשך בכל החוטים, ובמיומנות רבה, היה סטלין. מסתבר שלמרות מוצאו הפשוט, בן למשפחה ענייה מרודה, למרות שהיה בעברו לא יותר מפושע אלים, היה סטלין איש ספר שידע הרבה מאוד על העולם – הרבה יותר מהשניים שהציגו את עצמם כאינטלקטואלים משכילים, צ'רצ'יל ורוזוולט.  

כך לקראת סיומה של המלחמה הצליח סטלין להשיג מעמיתיו את מה שהיה חשוב לו באמת. כשצ'רצ'יל נאבק למשל למען חירותם של הפולנים וביקש למנות להם ממשלה עצמאית, פולנית, "סובב" אותו סטלין והסביר לו שאמנם הוא נחשב דיקטטור, אבל לא היה מעלה על דעתו לקבוע לפולנים מי ימשול בהם. (כמובן שזה הותיר פתח למה ששאף מלכתחילה להשיג: פולין נשארה כפופה לברית המועצות. עד שזאת לא נחלשה וקרסה, לא הייתה לפולנים תקומה, והם ידעו שנים קשות מאוד, מתחת למגף הסובייטי, גם זמן רב אחרי מותו של סטלין).

צ'רצ'יל ניסה באותה שיחה מכרעת להציל את הפולנים, והסביר לסטלין שמדובר "בכבוד שלי". על כך השיב סטלין בעורמה – "ובשבילי זה עניין של חיים ומוות".

לא יאומן לקרוא ולהבין עד כמה השפיעו החלטות של שלושה אנשים, לפעמים אפילו רק שניים, על חייהם של מאות מיליונים. כך למשל בביקורו הראשון של צ'רצ'יל במוסקבה, שנועד להבטיח את שיתוף פעולה בין בריטניה וברית המועצות, השיחות כמעט נפסקו כי צ'רצ'יל נעלב (אישית!) מסטלין, וכבר התכוון לחזור הביתה בלי שום הסכמות, ורק עוזרו הקרוב של ראש ממשלת בריטניה הציל את המצב, דיבר עם הבוס, שיכך את זעמו, והזכיר לו מה בעצם עומד על הפרק… לא להאמין!

מדהים לקרוא איך סטלין הערים על שותפיו אפילו בתום המלחמה: לשגריר ארצות הברית העניק למשל במתנה פסל מעוצב שנועד להיתלות על הקיר. רק כעבור שנים נודע שבתוך הפסל היפהפה הזה נטמן מכשיר האזנה שלא נזקק לאנרגיה חיצונית כדי שיפעל… 

תמימותם של רוזוולט וצ'רצ'יל מזעזעת. הם אמנם עזרו מאוד לסטלין, בכך שציידו אותו בכמויות בל יתוארו של תחמושת, טנקים, מטוסים, שבעה עשר מיליון טון ציוד (שסטלין תבע מהם, בלי להתבייש, ולא היסס גם לבוא אליהם בטענות כשחלק מהציוד לא הגיע, כי הגרמנים הטביעו אניות של בעלות הברית שנשאו אותו!), אבל בסוף הדרך, קרוב מאוד לניצחון, לא הבינו באמת לְמה סטלין שואף. רוזוולט רצה רק להבטיח את שיתוף הפעולה של סטלין במלחמה נגד יפן. צ'רצ'יל רצה להבטיח שסטלין לא ישתלט על אירופה, ואילו סטלין "רצה למנוע כל אפשרות שגרמניה – אם וכאשר תקום פעם לתחייה – תשוב ותתקוף אי פעם את ברית המועצות". 

לא רק המנהיגים היו תמימים. במסיבת עיתונאים, כששגריר ארצות הברית ניסה להתריע נגד סטלין ולהסביר לאן הוא חותר, דנו אותו שומעיו לכף חובה, סברו שהוא מדבר כך רק משום שהוא מיליונר, חשדו בו שהוא אומר את הדברים רק מכיוון שהרוסים "הקשו עליו" בשנים שהיה שגריר… כשהדגיש  שעל ארצות הברית להיראות חזקה, כי חלקים ענקיים של מזרח אירופה נשלטים בידי הסובייטים ואין סיכוי שסטלין ייסוג מהם, חשבו שהוא סתם מחרחר מדון.

גם שגריר בריטניה במוסקבה נחרד מהגישה הפייסנית של ראש הממשלה שלו, "היא נראתה לו חלשה, שגויה ונאיבית". אבל שני מנהיגי העולם החופשי נשארו בשלהם, וסטלין כמובן צחק מכולם. אחד הצופים במפגש בין שלושת המנהגים ציין לעצמו כי "סטלין נותר ממוקד ללא פשרות, נושא ונותן ערמומי ומיומן". בזמן שצ'רצ'יל "נשא מונולוגים", ורוזוולט "הכביר מילים" – "סטלין התגלה כאמן תרגילי ההתחמקות וההשהיה בלי לייחס חשיבות רבה לעובדות"… 

כשרוזוולט הגיע לקרים, לוועידת יאלטה (בהקשר זה מעניין לקרוא את ספרו של מייקל דובס שישה חודשים ב־1945), "במחיר גבוה של אי־נוחות וסיכון עצמי", הוא בעצם "העניק לסטלין את המחמאה הגדולה ביותר האפשרית בעצם בואו", אבל סטלין ראה בפעולה האצילית והנדיבה הזאת סימן של חולשה, ונהג בהתאם. 

צ'רצ'יל ורוזוולט שכנעו את עצמם שעלה בידם "לכונן מערכת יחסים קרובה" עם העריץ צמא הדם, שהיה, כמובן, פסיכופת מסוכן. אכן, "רק שבועות מעטים לאחר המסיבות הידידותיות שלהם", הטיח בהם סטלין ובבאי כוחם עלבונות והאשמות.

צ'רצ'יל נדהם: "מה שמתמיה אותי זה חוסר העקביות", כתב לאשתו…

אני תוהה מה אפשר להסיק מכל זה עכשיו. היום, כשאני כותבת את הדברים הללו, פוטין וטראמפ אמורים להיפגש באנקורג', באלסקה. הם ידונו בגורלם של מיליוני אוקראינים, וכל החלטה שלהם (או אי־החלטה!) תשפיע מן הסתם גם על חיינו. (היום, יום ראשון 17.8, וכבר ידוע שמפגש הפסגה הקצר הסתיים בלא כלום. טראמפ רק העניק לפוטין לגיטמציה בעצם המפגש אתו. ברוסיה הציגו את תמונותיו על אדמת ארת הברית, כפריצה של הבידוד הבינלאומי על המדינה שנמשך יותר משלוש שנים. באוקראינה ראו בכך בגידה שרק מסיבה להם כאב נוסף, על רקע המלחמה והסבל המתמשך). 

בסופו של הספר מספר מילטון שכיום מתקיים ברוסיה "טיהור" של סטלין: "משקמים" את המוניטין שלו כגיבור שהסיר מעל ברית המועצות את האיום הגרמני.

מסתבר שאת הזוועות אפשר לשכוח.

כדי להיזכר בהן, כדי לדעת שוב כיצד נראתה השפעתן של הזוועות ההן בחיי היומיום של בני האדם שחיו תחת סטלין, כדאי לשוב ולקרוא את אחת העדויות המאלפות ושוברות הלב במיוחד, ספרה של נדייז'דה מנדלשטם, תקוות השיר.

וכמובן – להסיק מכך שאסור ללכת שולל אחרי פסיכופתים, אסור להישבות בקסמם המתעתע. אבל לשם כך צריך הרי קודם כל לזהות אותם…

 

הוצאת כתר, 2025
תרגמה (והוסיפה הערות שוליים רבות ומאירות עיניים): עדי מרקוזה־הס
392 עמ'

The Stalin Affair by Giles Milton