איילת לילטי, "חיית שכחה": החן שאפשר למצוא ברחובותיה של עיר גדולה

בתחילתו שבה את ליבי הספרון הזה – כל אורכו רק 97 עמודים קטנים. הוא הזכיר לי את מסות השוטטות הקצרות של ולטר בנימין, גי דה מופאסן, צ'רלס דיקנס ואחרים, בספר שגם הוא ראה אור בהוצאת תשע נשמות, ב־2017: לאהוב, לשוטט, להפליג, ובמיוחד את המסה הסיפורית הבלתי נשכחת של וירג'יניה וולף, שמתארת ליל שוטטות שלה בחוצות לונדון ואת תובנותיה מהשעות שבהן הסתובבה בעיר, פגשה אנשים וראתה מראות.

לילטי מסתובבת בפריז. רואה קבצנים והולכי רגל; קוראת ומתעדת כתובות גרפיטי שחלקן נהפכו כבר לשיחות שמתנהלות על קירות: על הכתובת "האהבה שורצת ברחובות" השיב מי שהשיב בכתובת משלו: "לא האהבה שורצת ברחובות אלא האומללות, ועל כל שעל ופינה", שאליה נכתבה תשובה נוספת: "האהבה מתה". לילטי מצטטת את הכתובות בצרפתית, מתרגמת אותן, ומשעשעת אותנו בהומור שיש בהן, עד שמתחשק להודות לה – טוב ששמת אליהן לב, והבאת לנו אותן כשי.

הרשימות הראשונות אישיות ברוחן. לילטי מספרת לנו מדוע בעצם אישה צעירה ילידת באר שבע ש"היגרה לתל אביב" (כך כתוב בביוגרפיה שלה על דש הספר) הגיעה לפריז – היא התכוונה ללמוד שם ספרות או פילוסופיה. היא לא מגלה לנו כיצד זה היא בעלת תעודת זהות צרפתית, אבל רומזת: כשהתיק שלה נגנב ובו כל המסמכים החשובים השייכים לה, היא נאלצת להתחיל "שוב" בהליכים ביורוקרטיים כדי לשחזר את תעודת הזהות הצרפתית האבודה, ושוב להוכיח את זכאותה, "העניין כבר הוכח", היא מנסה להסביר לפקידה הטרחנית, שכן כבר המציאה לרשויות את תעודות הזהות של הוריה, סביה, תעודות הלידה של כולם, וכיוצא בזה. טוב, אז היא ישראלית שמוצא משפחתה צרפתי.

והיא מסתובבת בפריז עם מבט שהוא מקומי וזר, בעת ובעונה אחת. תושבת, אך גם, במידה מסוימת, תיירת.

היא סוקרת את סביבותיה ושואלת את עצמה "מה את עושה עם העיר הזאת, שאת חלק ממנה? מה את אמורה להכיל ממנה? מה הכרח להיות חלק ממנה?"

היא מתבוננת בהולכי רגל שפוסעים על המדרגות ובנוסעים שממתינים בתחנות האוטובוס. היא רואה "נשים אפריקאיות לבושות בבגדים ססגוניים נושאות עגלות עמוסות בתינוקות ובסלים מהשוק". היא חשה בריחות העולים באפה "למראה ענפי הסלרי המציצים מן העגלה של האישה", אבל "נידפים במהרה". היא לוקחת אותנו לטיול חוצות, רואה את הצוענים "שמכנים אותם פה במחוות פוליטילקלי קורקט – 'אנשי המסע'" כשהם מגיעים בבוקר למרכז העיר "ויוצאים לעבודה", ומוסיפה: "מקצתם מקבצים על המדרכות, אחרים גונבים בתחנת המטרו, שודדים זקנים שמושכים כסף בכספומט, מכים עוברי אורח, חוטפים את הפלאפונים ברחוב, במטרו גאר־די־נור", ובערב, "לאחר יום עבודה" חוזרים אל מחנות האוהלים שהקימו בפרוורי העיר.

פריזאית? תיירת? גם וגם.

לילטי מלווה את הפרקים הקצרים באיורים מקסימים: של גשר בפריז; של הכלבה השייכת לה ולבת־זוגה, כשהיא שמחה וכשהיא כעוסה; של חסר בית שישן על קרטון ברחוב; של זוג פסלים שראתה בשוק באמסטרדם.

הייתי שמחה אילו המשיכה בתיאורי הרחובות והשוטטות שלה, אבל היא עוברת גם לעניינים אחרים, שגם בהם מצאתי חן: למשל, שיחה שלה עם רופא המשפחה (שם מכנים אותו "רופא כללי") על ספרות ובריאות, או – התרשמויותיה מענפי ספורט שונים באולימפיאדת פריז, ששודרו באותה עת בטלוויזיה.

הבעיה שלי התעוררה לקראת הסוף, כשהיא מחליטה לתרגם חלק מתוך מחזה שראתה במסגרת "תיאטרון אקספרימנטלי". אני מודה שלא הבנתי מה הקשר;  שהקטע המתורגם פשוט לא עניין אותי, ושהייתי מעדיפה לקרוא עוד ועוד מתיאורי המקום והעיר, במקום את החלק הזה, שבעצם חותם את הספר, ומכיל 13 עמודים (לא מעט, באחוזים, אם זוכרים שהספר קצר מאוד).

למרות זאת, מצאתי עניין בספר. יש בו לא מעט יופי.

הוצאת תשע נשמות, 2025
עורך: אוריאל קון
97 עמ'

השאר תגובה