אחרי שקראתי את ספרה הראשון, הנפלא, של בלה שגיא, באורה החיוור של הזרות, הגעתי גם אל קובץ הסיפורים הראשון שלה, שקדם לו בארבע שנים.
והרגשתי כאילו הגעתי לפגישה עם חברים ותיקים, שהכרתי חלק ממהותם, לא את כולה, והנה נקרית בפני ההזדמנות להתעמק בחייהם, בדמותם, בגורלם.
די מהר נוכחתי גם שבלה שגיא נוקטת בקובץ הראשון שלה את אחת הטכניקות הסיפוריות החביבות עלי ביותר, בדומה למה שעשתה הסופרת האמריקנית אליזבת סטראוט בספרה המצליח כל כך (ובצדק!) אוליב קיטריג': מדובר אמנם בסיפורים קצרים, אבל הדמויות חוזרות ביניהם – במפתיע. מישהי שהכרנו כילדה אנחנו פוגשים כבוגרת, בני דודים, אחים, אחיות – משפחות שלמות מצטיירות בפנינו מזוויות שונות ומגוונות, וזה פשוט מרתק.
לפעמים דמות שהכרנו היטב – כמו אור בסיפור הראשון – מופיעות שוב להרף עין: בסיפור האחרון הוא מוזכר שוב, כמעט כבדרך אגב, ובעצם אנחנו זוכים כך להמשך של הסיפור ההוא, שנקטע באיבו, בלי שנדע שם מה עוד קרה לאור, מה עלה בגורלו בהמשך חייו. ההרגשה היא שהסיפור חורג אל מעבר לדף, אל מקום שבדרך כלל אנחנו לא זוכים להגיע אליו – שם, בשוליים, אנחנו מקשרים אותו, עם דמות אחרת, שבסיפור אחד מקבלת מקום מרכזי, ובסיפור אחר הייתה שולית.
זה נפלא!
כי כל דמות שופכת אור חדש על דמות אחרת, ואנחנו לומדים עליהן כל כך הרבה. על קנאות, בגידות, אכזבות, אהבות. כל אחת מהן גם מבטאת עולם שלם של מציאות. הסיפורים עומדים גם לגמרי בפני עצמם, אבל ביחד הם משתבצים למארג ססגוני ומגוון של מצבים אנושיים.
אנחנו פוגשים צעיר שנפצע כחייל, הוא יושב בכיסא גלגלים, אבל משהו בסופו של הסיפור מעניק לנו תקווה שלא תתבדה, רק שייקח עוד זמן עד שנדע…
פוגשים אישה שבלידת בנה חלה תקלה, שיבוש הרה גורל. מה עושים עם תגובתה הקיצונית? איך תצליח לשקם את חייה? זה יקרה… צריך רק להמשיך לקרוא!
אנחנו מכירים אימא לחוצה ומודאגת, כי בנה בן החמש מתקשה להסתגל חברתית. בעתיד נלמד גם על בעלה, על הקשיים שלו, וכשבאחד הסיפורים בהמשך הוא ייראה לבת משפחה אחרת מתנשא ויהיר, נדע עד כמה היא טועה, עד כמה הוא בעצם פגיע…
אנחנו פוגשים אישה על ערש דווי, ורק בעוד הרבה סיפורים נדע מה יקרה לילדיה, איך באמת נראים היחסים בין האח והאחות, ומה הם מרגישים כלפי אימם. מדוע בעצם הבת לא מבקרת אותה? מה שמצטייר כאדישות מתגלה ככאב עמוק שאין לו מרפא, מה שמצטייר כלחץ נפשי מתגלה כעדינות ופגיעות. וזה כל כך יפה!
ברקע מרחפת רוחו של גבר שנכיר אותו היטב בספרה השני של שגיא: האבא האלים, הרודני, הנרקיסיסטי, שממרר את חייה אשתו וילדיו עם מחשבות הגדלות שלו, עם התשוקה שלו לתהילה שאינו ראוי לה. מה מרגישה כלפיו בתו גליה? מה מספרת עליו אשתו לבתם האחרת, קארינה? אנחנו מקבלים עוד ועוד פנים של מי שנפגעו ממנו, של מי שלעולם יכאבו את נוכחותו בחייהן.
ועוד תימה חוזרת בסיפורים: ההגירה המייסרת מרוסיה, המציאות שאליה הגיעו אנשים שהתקשו כל כך להתערות,"היא מחייכת לשרונה ולשאר האימהות, מנסה להצטרף לשיחה בקלילות מזויפת שלמדה לסגל לעצמה בשנים שחלפו מאז הגיל ההוא, כשהייתה עולה חדשה, עומדת מבוהלת צמודה לקיר בשמלת מלמלה לבנה וחגיגית, על ראשה סרט אדום יפהפה, כולם רצים מסביבה, צוחקים מסביבה, בוודאי גם עליה, בשפה רועשת שהיא לא מבינה", וגם: "לכל החברות הישראליות שאספה סביבה לכל אורך הדרך לא סיפרה דבר. מרגישה כמה פתטי הסיפור הזה, כמה לא ייחודי, כמה משעמם. כמעט גנרי. סתם עוד משפחה של עולים מרוסיה, עם הפסנתר בסלון והתקווה שיהיה טוב יותר".
בלה שגיא מספרת לנו את מה שנטע לא העזה לומר לחברותיה. והסיפורים שלה כל כך מדויקים. כל כך ספציפיים. כל כך לא גנריים.
וכשהיא מוסיפה, אחרי המשפט על התקווה של העולים שיהיה יותר טוב "אבל נהיָה, בסוף נהיָה", אין בו רק נחמה עצמית של דמות בדויה בסיפור, אלא גם אמירה על כל כך הרבה אנשים שהיגרו, חלקם בגילים שכבר קשה מאוד להשתנות, אבל גם הם לא ויתרו, ורובם נעשו בשר מבשרה של החברה הישראלית, חלק חיוני, נחוץ, מופלא, מהתרבות המקומית, שאותה העשירו כל כך.
שמו של הספר, שבר ענף ירוק, לקוח מתוך סיפור שבו מסביר רופא לאימא מודאגת שהשבר בזרועו של בנה יתאחה, כי כאלה הן עצמות צעירות. הן "יודעות" להחלים. ממש כמו שעשו כל המהגרים הללו, שיצאו מחוזקים ומאוחים מהשבר ומהמשבר של המעבר הקשה כל כך מארץ לארץ ומתרבות לתרבות.
כמו בסוף הטור שכתבתי על ספרה השני של בלה שגיא, גם כאן אני מבקשת לומר לסופרת בפשטות – תודה על הקול שאת מעניקה לכל האנשים הללו, וכך, בעקיפין, גם לנו, לקוראייך, אפילו אם המשברים בחיינו לא קשורים ישירות בהגירה (והרי גם ילידי הארץ הם צאצאים של מהגרים). לא בכדי זכה הספר בפרס שר התרבות לספר ביכורים בשנת 2021.
הוצאת שתיים, 2021
עורכת: מירי רוזובסקי
220 עמ'