כבר מזמן לא קראתי ספר שהרשים וריגש אותי כמו כמעט אולימפוס, מאת שושי בריינר, שראה אור ממש בימים אלה.

כמעט אולימפוס יוצא דופן ומפתיע, כי בריינר בחרה להתעמק בו בדמויותיהם של בני אדם שאנחנו הקוראים הישראלים לא כל כך מכירים מקרוב, גם אם הם "מסתובבים" לפעמים בינינו. 

הרומן מתחיל בתל אביב, ב־2018, "ארבע שנים לפני שרוסיה פלשה לאוקראינה", וכבר בעמודים הראשונים אנחנו פוגשים את הדמות הראשית, קטיה, שמתוארת כ"אישה מוחזקת". היא בת עשרים, מקייב, והיא, כך נכתב, יפה להפליא: "יופי כזה לא פוגשים כל יום". מה אנחנו יכולים לדעת על קטיה כזאת? לא קשה לנו לצייר אותה בעיני רוחנו: זרה, מדברת במבטא רוסי (רוסי? אוקראיני? מי כאן בכלל הבחין בין שתי הארצות הללו לפני שפרצה המלחמה?), יכולים לדמיין את העברית העילגת שלה, שמעוררת מן הסתם תחושה שהיא קצת רפת שכל (האם אנחנו באמת מבינים לעומק שהזרים הללו רהוטים לגמרי, אבל בשפות אחרות?). אצל כולנו קיים בתודעה הסטריאוטיפ של דמותה.

אבל קטיה בספר שלפנינו היא עולם ומלואו. ולא רק היא. גם אמה, סבתה, ואפילו הסבתא רבתא שלה, שמתה הרבה לפני שקטיה נולדה, ובעלה היהודי של אותה סבתא רבתא. גם אל אנשים רבים אחרים שמתקיימים בעולמה של קטיה אנחנו מתוודעים: לא כל כך אל האוליגרך העשיר־כקורח שקטיה היא האישה המוחזקת שלו, אבל כן – אל אשתו, אקסנה. 

אנחנו חודרים אל נשמתם, אל חייהם ותודעתם, וכל אחד מהם מלמד אותנו כל כך הרבה על עצמו וגם על בני אדם בכלל, חולשותיהם, רגשות האשמה שלהם, תשוקותיהם, על מה שמניע אותם ועל האופן שבו המציאות ההיסטורית משתקפת בחייהם ומשפיעה עליהם. לכל אחד מהם יש סיפור מדויק, אישי ומשכנע מאוד. 

שושי בריינר עשתה בספר הזה מהלך מבריק ומדהים: היא חצתה את גבולות המציאות הישראלית המוכרת לכולנו היטב, ולקחה את עצמה, לאורך רוב הסיפור, לקייב, לאוקראינה, למקום שבו נולדה קטיה וגדלה, בחברתה של ויטה, אמה השתיינית, ואנה, סבתה, שילדותה עברה עליה כאזרחית של ברית המועצות הקומוניסטית והיא עדיין דוגלת בערכים שספגה, מחפשת תמיד את הצדק והשוויון, ומתנגדת למציאות הקפיטליסטית שהשתררה בארצה אחרי קריסת האימפריה. 

השתאיתי – ממש! – מיכולתה של בריינר לחדור עמוק ובפירוט רב כל כך אל נשמותיהן של נשים שרחוקות ממנה בעליל. כמה שהיא מיטיבה לצטט את סגנון הדיבור השונה של כל אחת מהן – למשל, את האידיאלים השחוקים והאומללים של אישה שהתייתמה בינקותה, ולמדה שעליה לטפל, לרצות, לדאוג, לחיות עד מיצוי את החיים האפרוריים שנועדו לה, אבל לחפש בתשוקה עזה את היופי שאפשר למצוא באמנות! ואז – איך היא יודעת גם מה מרגישה אישה אחרת, אחת שחייה סובבים סביב שתייה אלכוהולית וגברים! ואיך שהיא מציירת בבירור, בפרוטרוט, את ההתפכחות וההתפקחות של אותה אישה!

בכלל, המילה "בפרוטרוט" חשובה מאוד כדי לאפיין בה את הכתיבה של הרומן. הכול, הכול מדויק עד שהנשימה נעצרת. עד כדי כך שלרגעים שכחתי שמדובר בספר מקור, שהוא נכתב בעברית, וחשתי שמדובר בכלל בתרגום מרוסית או מאוקראינית… מאיפה, תהיתי יודעת שוש בריינר כל כך הרבה, למשל – מה בדיוק הן אוכלות (ולא רק פעם אחת!), איך מכינים את המאכלים הללו, מה טעמם, מה הדמויות רואות סביבן, איזה ריח יש לאוויר, מה הצבע של האור בשעות ובעונות השונות (ולא פחות מעניין – איך נראית תל אביב מנקודת המבט של מישהי שהגיעה משם… למשל – שבני אדם לובשים כאן ברובם, ורוב השנה, בגדים שכבר דהו מרוב כביסות… אפשר בהחלט להשתכנע שכך רואה אותנו אוקראינית מטופחת שעבדה במשך זמן מה כדוגמנית…)

עד מהרה מתגלה לנו שקטיה אמנם אוקראינית, אבל, כפי שאומרת אמה, "אנחנו לא גזעיים לגמרי, בדיוק בזמן הלא נכון התערבב לנו קצת דם יהודי." הסיפור במלואו יתגלה לנו בהמשך, והוא קורע לב. 

היחסים בין הדמויות מרתקים ומשכנעים. בתחילת הסיפור קטיה, ויטה ואנה נוהגות להקניט זו את זו, "לריב", אבל ככל שהוא מתקדם, כך אנחנו נוכחים באהבה העזה השוררת ביניהן, והיא נוגעת ללב ומרגשת מאוד, דווקא מכיוון שהיא מוסתרת מתחת למעטה של ציניות, טינה־לכאורה, והומור. 

וכן, הרומן מצטיין בחוש הומור מעודן ודקיק. הנה דוגמה: אנה הקומוניסטית למדה כמובן לכפור בקיומו של האל (לא בכדי היא מתמכרת לסיפורים מהמיתולוגיה היוונית), "היא מזכירה את אלוהים רק לעיתים רחוקות ורק בהזדמנויות קיצוניות. למשל כשנדרסה הדוורית שלהם ממש מול עיניה, סבתא קיללה את אלוהים ואמרה שמקומו בגיהינום יחד עם הבן שלו ורוח הקודש. אבל פאפא [כלבה של קטיה] גרם לה לשכוח את החשבון שיש לה עם אלוהים והיא ייחסה לו פתאום את חוכמת הבריאה".

או: כשאנה מגיעה לראשונה לספרייה (ומתמכרת לקריאה) היא מופתעת לראות "גברים ונשים קוראים", ואומרת לעצמה: "לקרוא בחברת עוד אנשים, הנה לך מעשה שלא ייעשה. כמו להתקלח ביחד"… 

או: אחרי שהנאצים בקייב ריכזו את היהודים ולקחו אותם להירצח, הם הוציאו צווים האוסרים על ביזה, "שאותה רצו הגרמנים לערוך בעצמם בצורה מסודרת"… 

או – כשאנה מגיעה ביחד עם ויטה לבית מלון מפואר שקטיה מאפשרת להן להתארח בו בזכות עבודתה כדוגמנית, והיא מרגישה בצורך לדבר עם מישהו, בשל החרדה שלה לקטיה ורצונה לחשוב איך להגן עליה, היא אומרת לעצמה: "אנה, כשאת כבר רוצה לדבר, עם מי תדברי? אז אנה מדברת אל עצמה, קופצת אגרוף מול מישהו, אולי הוא באולימפוס, אולי בסוכנות סקיי [סוכנות הדוגמניות שקטיה עובדת אצלה] (מי יודע, אולי גם לאלוהים יש סוכנות משלו)"…

ככל שאני מדפדפת בספר אני נוכחת שאין כמעט עמוד שלא סימנתי בו משהו: איזו אמירת אגב־לכאורה, חכמה ומעוררת מחשבות; איזו שנינות מבדחת; איזה תיאור יפה להפליא. 

הספר גם מותח מאוד: נוצר בו קונפליקט מרתק, ומה שמצא חן בעיניי במיוחד זה שאין בו דמויות של אנשים "רעים". אנחנו יכולים בעצם להבין את כולם! גם במקום שמתקיימת התנגשות של צרכים או רצונות, בסיכומו של דבר כל הצדדים צודקים! אנחנו שם, עם כל אחד מהם, ועם כולם אפשר להזדהות, כי החולשות שלהם, והצרכים, והחלומות, נוגעים מאוד ללב. 

תודה לך, שוש בריינר, על ספר נפלא! 

עם עובד, 2024
288 עמ'