איך מתקנים כלי חרסינה שבור?
התשובה מופיעה על הכריכה הקדמית היפהפייה של תגידי, ספר הביכורים של נועה עילם־שדה. רואים בה צילום של כד קצת מוזר, כולו מעוטר בפסים זהובים, לא סימטריים, והוא מכיל מגוון צבעוני של פרחי נוי שדה.
פסי הזהב נראים כמו סדקים. רק בעמוד האחרון של הספר, כמעט במילותיו האחרונות, יש ביאור: מדובר בקינצוגי, "טכניקה באמנות היפנית שבה ממלאים את הסדקים של הכלי השבור בזהב". ואלה "דווקא מדגישים את היופי של מה שהיה פעם שבור וחוזר להיות שלם".
זוהי כמובן מטפורה, והיא מקסימה, כי היא מתארת במילים אחדות תהליך ארוך ומופלא, חיים שלמים של שבר ובנייה מחדש שספרה של עילם־שדה מביא לפנינו.
תגידי הוא ממואר. הוא סיפורה של נועה, ילידת סביון, בת למה שנהוג לכנות "משפחה טובה". אביה הוא תא"ל עוזי עילם, ששימש, בין היתר, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית במשרד ראש הממשלה וראש המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) במשרד הביטחון. אמה, ד"ר נעמי עילם, הייתה במשך שנים רופאת ילדים מצליחה ומוערכת.
נועה נולדה להם כבת זקונים. נימי אחיה גדול ממנה בשמונה שנים וחצי, ואוסי אחותה – בשתים עשרה.
כבר בעמוד השני של הספר מספרת נועה שהייתה "ילדת מפתח", וש"כמעט תמיד הייתי לבד".
הוריה היו עסוקים מאוד, היו רוב הזמן בעבודה. אחיה ואחותה עזבו את בית המשפחה כשנועה הייתה עדיין ילדה קטנה: אחותה נישאה "כדי להשתחרר משירות החובה הצבאי", ונסעה לפריז, ואחיה עבר ללמוד בבית הספר הפתוח, הרחק מסביון.
נועה, כך היא מתארת, די גידלה את עצמה. הייתה מגיעה לבית ריק, או מוצאת מקלט בבתיהן של חברות, שם היו אמהות נוכחות וארוחות מוכנות.
עד כאן כל זה עצוב, אבל נסבל, פחות או יותר.
אבל אל המקום הזה של הלבד, בעצם – של הבדידות, הגיע עודד, אחיו של אביה של נועה, שהחל לפגוע בה מינית כבר כשהייתה כבת ארבע.
וזה כבר איום ונורא.
נועה מספרת לנו, בלי שום הסוואות, בלי להסתתר, בלי לרמות או לזייף, מה המשמעות של פגיעה כזאת בילדה רכה, ומה כל ההשלכות האיומות שיש לכך על חייה, בזמן הפגיעה וגם אחריה, במשך שנים רבות.
נועה מציירת את הסבל שממשיכה לחוות במשך שנים רבות גם נפגעת שחייה נראים במבט מבחוץ תקינים לכאורה: היא נשואה לגבר אוהב, יש לה שתי בנות (הספר מוקדש לשלושתם, וגם ל"נונו" שם החיבה שהעניקה לדמות שלה עצמה כשהייתה ילדה): הפגיעה ממשיכה ללוות אותה כל הזמן, בהיבטים שונים של חייה.
למשל – התחושה שהיא חיה בזיוף ובהעמדת פנים. שהרי כל עוד סביבתה הקרובה והרחוקה לא יודעת את הסוד הנורא, היא לא יכולה להיות אותנטית ואמיתית.
נועה מיטיבה לתאר את האילמות שנגזרה עליה בילדותה. "אומרים שלאסקימואים יש מאה מילים שונות כדי לתאר שלג, אבל מה אם אין אפילו מילה אחת לתאר את מה שקורה?" וגם: "אפילו לאלוהים לא העזתי לכתוב את כל שעל לבי".
מתארת את העיוורון של בני המשפחה: "לפעמים אחרי שהלך ואמא חזרה הביתה מהמרפאה, התלוננתי בפניה ששורף לי בפיפי. היא לא עשתה עניין, פשפשה בארון התרופות ושלפה משחה שתרגיע", ואת ההתעלמות המבוהלת – אחיה הגיע יום אחד הביתה והיה עד להתנהגות לא תקינה. היא הרגישה את תגובתו המבוהלת. היא זוכרת אותה. גם הוא זוכר. רק לימים היה מסוגל לדבר, להעיד, להודות.
היא מתארת גם את העיוורון של הסביבה: נדהמתי ממה שסיפרה על המורה (הנערצת!) לספרות, ש' שפרה, שעודדה את תלמידיה לכתוב שירים. נועה התלבטה, ובסוף שיתפה את המורה בשיריה הכאובים, בתנאי שיתפרסמו בעילום שם. איך ייתכן שהמורה לא תהתה מדוע? ואחרי שהיא קוראת את השירים, הילדה מצפה "שתגשש ותדרוש בשלומי", כי הם חושפים כל כך הרבה כאב וייאוש. אבל לא, המורה רק עורכת את השירים, ולכל היותר מחזירה לה אותם עם ההערה: "כמה מילים בנימה אישית: אם העניין והמחשבות בנושא המוות הם רציניים, מומלץ להיוועץ באנשי מקצוע. בברכה, ש' שפרה".
מה?!
כמו בבית. כמו במשפחה: כשזעקה לעזרה, בלי מילים – למשל התנהגה "לא יפה", כפי שאחותה מעידה לימים (ומודה שהרגישה שמשהו לא תקין, אבל התעלמה), פשוט כינו אותה "נאג'ס".
נועה מספרת על הייאוש והכעס: "נוכחתי שהכעס שלי היה מכסה לרגשות המבעבעים העמוקים יותר, שלא נתתי לעצמי להרגיש בכלל: כאב, עצב, צער, עלבון, בושה, גועל, פחד, רחמים עצמיים, חוסר אונים ואשמה. רק כעסתי. בעיקר על עצמי. המון־המון ביקורת. מאוד פנימית ומאוד כואבת. שנאתי את עצמי."
כי ככה זה. כשהפוגע לא חש בושה ואשמה, הנפגעת מקבלת אותם על עצמה. ונועה מספרת לנו בצורה ישירה וישרה.
ליוויתי את נועה בחרדה ובפליאה במהלך השלבים שבהם הסודי נהפך לידוע. איך גילתה לאחיה ולאחותה, ואיך הגיבו. ואחר כך – להוריה. איך הסיפור כולו יצא אל העולם, ומה הייתה ההשפעה של החשיפה.
לא יכולתי שלא להשתומם ולהשתאות מכל מה שנועה, הוריה, אחותה ואחיה, הצליחו לעשות ביחד. תהליך התיקון, ההדרגתי, המייסר־אבל־נחוש, הדהים אותי ממש.
למשל – שאביה התעמת עם הדוד, וזה הודה בכול.
וכמובן – התבכיין והתמסכן, כי זאת דרכם של הפוגעים: להפוך את עצמם לקורבנות ולתבוע חמלה והבנה.
למשל – הכעס שחשה והיכולת שלה להביע אותו: אביה הקליט את השיחה עם הדוד הפוגע ונתן לה להקשיב לההקלטה (מעורר השתאות!) והיא לא יכלה שלא לכעוס, כי במהלך העימות היו לאביה רגעים של בלבול, הוא חס על הפוגע, על אחיו, וניחם אותו. ואז השתאיתי מהנכונות של האב להבין אותה ואת הטעות שעשה! ולצדד בה!
איך יכול להיות, שאלתי את עצמי, שבני המשפחה שלה (בניגוד גמור לאלה שלי! אפשר לקרוא על כך, בין היתר, בממואר בדולח וסכינים שכתבתי ושראה אור לפני חודשים אחדים) הסכימו לשוחח אתה שוב ושוב? הסכימו לשמוע אותה? ניסו להבין? כאבו את כאבה?
נכון, היא מודה שהיו זמנים שבהם הרגישה שכבר קשה ונמאס להם, אבל הם בכל זאת שיתפו פעולה! (לי, לעומת זאת אמרו, כשניסיתי לנהוג כמוה, ש"אין שום צורך לנקות את השולחן. אפשר פשוט לעבור לשולחן אחר, חדש").
נועה לא משאירה אף פינה אחת חשוכה. היא פותחת הכול, ומשתפת אותנו. בדברים המתועדים שאמרה לבני המשפחה שלה. אפילו בפרוטוקולים שקיבלה מבית המשפט! (החלק הזה הזכיר לי את הסרט התיעודי הנפלא "הרף התחתון הנמוך ביותר" של נור פיבק שבו היא חושפת, בתוך חדר חזרות ובעזרת ארבעה שחקנים, את החומרים האמיתיים מההליך המשטרתי והמשפטי שעברה אחרי שהתלוננה על פגיעה מינית בילדותה).
התפעלתי והתרגשתי מהתהליך שבו מילאה נועה עילם־שדה בזהב את הסדקים של חייה.
הספר שלפנינו הוא חלק מהתהליך, והוא גם התוצאה הסופית שלו.
הידד!