קריאת הספר מר הפקרה, מורשתו של נוטש החטופים שראה אור בעזרת מימון המונים, ושכתבו אותו 165 איש, קשה מנשוא.

קשה והכרחית. קריאת חובה.

כל אחד מהכותבים את המאמרים המופיעים בו הסביר בקצרה, מנקודת המבט המסוימת, המסויטת והאישית שלו, עד כמה כבד ואיום ונורא המחדל המתמשך, שבקרוב תימלא שנה לתחילתו. שבעצם – כפי שרבים מהכתובים מראים – התחיל הרבה הרבה לפני כן, בשנים הרבות שבהן בנימין נתניהו משמש כראש הממשלה.

הספר נפתח בדבריה של תמי ארד, אשתו של הנווט השבוי רון ארד, ש"נעלם" בשבי, ושאת גורלו החברה הישראלית מלווה כבר שלושים ושמונה שנים. רון ארד היה לסמל מבעית של שבוי שעקבותיו אבדו, אבל לאשתו, לתמי, היה לא סמל, אלא אדם אמיתי ואהוב, שאיבדה. תמי ארד לא כותבת על רון, אלא פותחת במה שאמור להיות כמעט מובן מאליו: בד"ר טל וייסבאך שנפגעה קשות בעיניה ממכתז"ית, במהלך הפגנה נגד ניסיון ההפיכה המשטרית. בעיני תמי ארד פעילותה ה"שטנית" כדבריה של המשטרה, שהפגיעה בד"ר וייסבאך מדגימה אותה, היא "מטאפורה למה שהממשלה הזאת עושה לכולנו", ואינה פוסחת גם על משפחות החטופים והמשפחות השכולות.

אכן. על כך יכולים לספר ראומה וגדי קדם. ראומה כתבה את אחד המאמרים בהמשך הספר. מחבלי חמאס רצחו את הבת שלה, את נכדיה, את אביהם ואת אמו. בחודש מאי 2024, במהלך הפגנה למען שחרור החטופים, לא היססו פעילי ימין להטיח על הכביש את בעלה, גדי קדם, ולא הכו על חטא גם כשנודע להם במי פגעו (אם במקרה לא ידעו זאת מראש).

ולכן אני תוהה, בכאב – בבהלה! – האם יש סיכוי שמישהו מאלה שפצעו כך אב וסב שכול יקרא את הספר שלפנינו? יבינו? יקבלו? 

מי באמת רוצה לדעת מה מספרת לנו נילי מרגלית, שנחטפה ושוחררה מהשבי אחרי 55 ימים? האם כשהיא  פונה בדבריה אל החטופים שנמצאים עדיין שם במנהרות ומפצירה בהם – "תחזיקו מעמד, חברים, תשתו לאט לאט, לא כי בא לכם, אלא כי צריך, לגימה אחרי לגימה", גם אם המים מלוחים ולא נקיים, כולם כאן מקשיבים לדבריה? מוכנים להבין את מה שהיא אומרת?

מי מתעניין בפרופ' אניטה שפירא, שמנתחת את התנהגותו של נתניהו, הבן הלא־מועדף שאביו "לא ייעד אותו לגדולות", כי הכיר את אופיו, כך היא משערת?

וכשכותבי המאמרים בספר פונים ישירות אל נתניהו באמירה כמו "ההיסטוריה קוראת לך", של אניטה שפירא, או "אנא מלא חובתך, גם אם באיחור של תשעה חודשים תמימים", של תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, או "השלם את העסקה עכשיו", של עו"ד אבי כאלו, שהיה בעבר ראש מחלקת שבויים ונעדרים באמ"ן, או של פרופ' עוזי בלר, שפונה אליו ישירות, במכתב גלוי: "ביבי שלום", וכן הלאה, יש סיכוי שהנמען יקרא? ישים לב? יתחשב בדברים המופנים אליו? ואם לא הוא – מה עם כל תומכיו? הם יקראו? הם יבינו?

כנראה שלא.

פרופ' אווה אילוז, עמיתה בכירה במכון ון ליר והמכון למחשבה משפטית כותבת על נתניהו, לא אליו, ש"כמו כל המנהיגים המרושעים", לא אכפת לו בכלל, לא "מהכבוד האבוד, מרשעותו או מהקרירות שלו".

אורנה בנאי, שחקנית, זועקת "המלך הוא עירום. המלך הוא פושע. אין לנו ברירה אלא להדיחו. אנחנו נלחמים על החיים שלנו. כולנו חטופים!"

פרופ' עירן הלפרין, חוקר ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה, מסביר את  הנזק הנפשי העצום שנתניהו גרם לחברה הישראלית: "הוא האיש שבנה סכר גבוה, שאינו מאפשר לזרימת האמפתיה האנושית הפשוטה לעבור מצד פוליטי ואידיאולוגי אחד לשני". ולכן, אפשר להבין, "פעילי ימין" מסוגלים לפגוע בגדי קדם!

מי יקשיב לדבריו של אלעד אור, אחיו של דרור אור מקיבוץ בארי שנרצח וגופתו מוחזקת בעזה, כשהוא מסביר מדוע סירב לפגוש את נתניהו: לא רק בגלל ההפקרה של השבעה באוקטובר; גם בגלל נוזל הבואש שהתיזה עליו המשטרה כשקרא לעסקה לשחרור חטופים; גם מכיוון שפשוט אינו מאמין לנתניהו, בין היתר כי הוא גם "מסית את העם שלי נגדי", וגם מפקיר את חיי החטופים.

רמי מתן, אל"מ במיל, מסכם את מאמרו במילים "הפקרת החטופים היא חרפה וכתם לדיראון עולם. הכתם הזה יהיה חרוט על מצחו של נתניהו לכל הדורות". האם את נתניהו זה מטריד? מעסיק בכלל? האם הוא מתעניין ב"מורשת" שיותיר אחריו, או בחרפה שתדבק בו?

לדעתי הוא אדיש להם, ממש כשם שהוא אדיש לגורלם של הפליטים בארצם, מפוני הצפון והדרום, של החיילים שנהרגים כאן כל יום, וכמובן שגם – של החטופים הנמקים בידי פסיכופתים רצחניים ואכזרים, בעודו ממציא תירוץ אחרי תירוץ כדי למנוע את החזרתם, שמא ייפגע שלטונו. נתניהו, להערכתי, מתעניין רק בהווה ורק בו עצמו.

עו"ד דינה זילבר, המשנה לשעבר ליועץ המשפטי לממשלה, שבלי ספק מיטיבה להכיר את נתניהו מקרוב ויותר מרובנו, כותבת עליו שהוא מעביר את ימיו "בין בועות מרופדות היטב. אזורים מחוץ לזמן, למרחב ולמנעד הרגשי שבו חיים בני אדם", שהוא "חסר מנוחה ונטול רגש. כשצריך גם לא־שומע־לא יודע־לא־רואה, למשל בהיתקלויות מבהילות עם אחריות מזדמנת"; שמדריכות אותו אך ורק "שתי תאוות יחידות – לשררה ולכסף. הרבה כסף".

גם פרופ' שלמה בן עמי מחזק את תפיסתי בדבריו. הוא מצייר את אטימותו הנרקיסיסטית של נתניהו. מזכיר לנו איך, למשל, ענה לאזרחית שהתלוננה על היעדר שירותי רפואה בקריית שמונה ואמר לה שהיא "משעממת" אותו. "השלטון אצל נתניהו הוא תמיד מופע מתמשך בתעמולה והעמדת פנים, פוזה והצגה", ממשיך בן עמי וכותב.

איך ייתכן שיש מי שלא רואים את זה? שמסרבים לראות? והם מן הסתם אלה שלא יקראו את הספר.

אז מה אם נתניהו טיפח את חמאס, העביר להם כסף, ובטון בכמויות גם כשידע שהם מועברים לחמאס, ולמה נועדו, כפי שכותבת עדינה משה, חטופה שנלקחה מביתה בקיבוץ ניער עוז ושוחררה מהשבי אחרי 49. בעלה סעיד נרצח לנגד עיניה. 

אז מה אם, הסית לרצח רבין, היה אחראי למחדל מנהרות הכותל, למכירת הצוללות לממרים, למתווה הגז השערורייתי, לחמחדל השריפה בכרמל ולאסון מירון – רשימת המחדלים שמונה רמי מתן, אל"מ במיל'? ומוסיף: "נתניהו מפקיר את החטופים במודע". 

הבוקר, 1 בספטבמר 2024, מתברר עד כמה התיאור מדויק. שש הגופות של חטופינו שהצליחו להישאר בחיים עד לפני ימים אחדים אך נרצחו כששוביהם הרגישו את חיילי צה"ל מתקרבים אליהם הם ההוכחה המחרידה. 

 

נתניהו, שהוא "'מופת' לבריחה מאחריות", כדבריו של שמשון ליבמן, ראש מטה המאבק להשבת גלעד שליט, שותק, כמובן. הוא מדבר בפומבי בישראל רק כשיש לו הזדמנות להתפאר בהישגים לא לו. 

בן דודו של נתניהו, דן נתניהו, מונה גם הוא את רשימת מחדליו של בן משפחתו ש"בנה את החמאס במשך 15 שנה באמצעות כסף מזומן, ללא שליטה על השימוש בו, ואת חזבאללה, בהימנעותו מתקיפה לאורך שנים", ש"מרסק את כלכלת המדינה", ש"הפקיר את הכללים לניהול ההילולה במירון", ש"הפך את הליכוד ממפלגה דמוקרטית […] לאוסף של ביריונים ועבריינים", ש"הפקיר את ביטחון" וגם את "הביטחון הוסציאלי של אזרחי המדינה". אין לבן דודו ספק ש"החטופים? באמת שהם לא מזיזים לו".  

"כיצד אינך מפנים את חומרת מצבם של החטופים?" שואל פרופ' עוזי בלר. את מי? את מי בדיוק? מה, הוא לא מבין שלא מדובר בחוסר יכולת להפנים, אלא פשוט – באדישות מוחלטת?

עינב צנגאוקר המופלאה, אמו של מתן שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז ומוחזק בשבי כותבת: "אילו הייתי יודעת שרק חמאס הוא זה שמהווה את המכשול לעסקה היה לי 'קל' יותר, אך הידיעה שנתניהו הוא המכשול העיקרי, כי הוא זה שמסרב לסיים את המלחמה בתמורה לעסקה שתחזיר את כל החטופים, מהווה עבורי חזית נוספת של טרור פסיכולוגי יום יומי שאתו אני נאלצת להתמודד". ומה עם הזוועה הנוספת – תגובותיהם האלימות של אנשי מחנהו של נתניהו, אלה שסוגדים לו, ו"מגינים" עליו בחירוף נפש (כן, גם!) מפני אימא שנאבקת על חייו של בנה?

אני רואה לפעמים תגובות שמדברות בגנותה של עינב צנגאוקר ומתפלצת. מאיפה האכזריות הזאת (אהה. מנתניהו, כבר הסביר לנו פרופ' עירן הלפרין)? מאיפה היכולת הזאת להשתלח, בלי שום מעצורים, באדם כאוב כל כך?

הספר מר הפקרה – מורשתו של נוטש החטופים חשוב ומייסר. וחובה לקרוא אותו. אבל, אני תוהה, האם יש סיכוי שגם מי שלא משוכנעים מלכתחילה יגיעו אליו? יקשיבו לקולות הללו? יפנימו אותם? יבינו עם מי כולנו מתמודדים ומה עוצמת ועומק הנזק שמר הפקרה מסב לחברה שלנו כבר יותר מדי זמן? יש עוד לבבות פתוחים? יש עוד עיניים פקוחות? יש עוד יכולת להזדהות? או שחלק גדול מהחברה המפולגת שלנו כבר אבד, נפל לתוך תהום שאין ממנה עוד דרך החוצה?

כאן וכך אפשר לקנות אותו

אחרי שקונים אותו במקוון, מקבלים רשימה של נקודות איסוף כמעט בכל מקום בארץ. אני למשל קיבלתי את העותק שלי מביתה של שכנה שגרה ממש ממול.