הבמאי מרטין סקורסזה והסופרת פראן לייבוביץ הם ידידים ותיקים. "איפה נפגשתם לראשונה?" שואל אותם מישהו בקהל – הם נוהגים להופיע ביחד, הוא מראיין, היא מתראיינת – "לגלות להם?" הוא שואל. "אתה בכלל יודע?" היא משיבה בשאלה. "אין לי מושג", שניהם מודים, והקהל מתגלגל מצחוק.
זאת סצינה אחת מתוך הסדרה התיעודית של נטפליקס, שמבוססת על אותן הופעות. שני הידידים משוחחים, והם – בעיקר היא! – מעוררים פרצי צחוק בשרשרת. פראן לייבוביץ' מחווה את דעתה בשנינות רבה על שלל נושאים, והיא כל הזמן, ישירה ומדויקת, כנה, יצירתית ומקורית. ההומור שלה מופנה לא פעם כלפי עצמה, והיא בעיקר מרתקת! ממש!
בין השיחות מוליך סקורסזה את המרואיינת שלו בתוך מודל מוקטן של העיר ניו יורק. בפעם הראשונה נדמה שאנחנו מגיעים אל העיר מלמעלה במעוף ציפור, עד שרואים את רגליה ומבינים שמדובר במודל, ולייבוביץ' נראית כמו ענקית שצועדת על פני נהר ההאדסון, כמשל וסמל לכך שהיא מלכת העיר, או לפחות – משקיפה עליה מלמעלה, ואפילו חולשת עליה ממרום גילה (לייבוביץ' ילידת 1950). ברגעים אחרים מלווה אותה המצלמה משוטטת בחוצות העיר עצמה, וכמו מתבוננת במה שמתרחש סביבה, מבעד לעיניה של לייבוביץ'.
"פעם אנשים ידעו ללכת," אומרת לייבוביץ', "ידעו לא להתנגש זה בזה, אבל כיום – " היא מתארת את הניו יורקים השקועים בטלפון שלהם ולכן לא שמים לב לאדם אחר שפוסע לקראתם, ולא סוטים הצידה…
יש בסדרה גם קטעי שיחות של לייבוביץ עם טוני מוריסון, ועם כמה מראיינים אחרים, מלבד סקורסזה, שנערכו אתה במשך השנים.
לאורך הפרקים שבהם תועדו השיחות איתה – סקורסזה הוא בכל זאת אחד מבימאי הקולנוע החשובים ביותר בדורנו, ולכן החליט ליצור מהן סדרה תיעודית! – לייבוביץ מדברת, סקורסזה מקשיב, מתענג, וצוחק. איך לא?
מעבר לשנינות ולצחוק, יש ללייבוביץ הרבה מה לומר על החיים, בעיקר בניו יורק, אבל לא רק.
הנה כמה דוגמאות קטנות, כמתאבנים: "האם יש לך guilty pleasure", שואל אותה סקורסזה. היא דוחה בתוקף את עצם הביטוי. עונג לא אמור לדעתה לעורר שום תחושת אשמה, אלא, היא מדגישה, אם הוא פוגע בזולת. אם מדובר ברצח או אונס, יש על מה להרגיש אשמה, אבל, היא תוהה – לאכול שתי מנות של ספגטי? לקרוא ספר מתח? אם זה כיף? למה לא? אין שום סיבה להרגיש אשמה. אדרבא, היא מסבירה, אם אני שואלת מישהו מדוע עשה משהו והוא מסביר לי "כי זה היה כיף", אני מיד מקבלת את התשובה. היא לגיטימית. רק אם אומרים לי "כי זה היה חשוב – " אני מתחילה לפקפק…
הנה עוד דוגמה: את אוהבת לנסוע לטייל? שואל אותה סקורסזה, והיא משיבה – (תשובה שהיא כל כך לרוחי! והיא לא התשובה היחידה שהזדהיתי אתה!) – שכשהיא נאלצת לטוס לכל מיני מקומות, כדי להתפרנס, לא כבילוי, ורואה את כל האנשים עם המזוודות והילדים שמטלטלים אותם ממקום למקום לצורך "חופשה", היא תוהה כמה גרועים יכולים להיות החיים הרגילים שלהם, שהם מעדיפים על פניהם את כל הטרחה הזאת…
עוד דוגמה: היא מספרת איך עלתה פעם על האוטובוס וביקשה מהנהג שיגיד לה היכן התחנה הקרובה ביותר לרחוב מסוים. תשובתו הדהימה אותה: "אין לי מושג. מה, את מצפה שאדע את המיקומים של כל התחנות?" "כן!" היא צוחקת־כועסת, "אני לגמרי מצפה שתדע. זאת העבודה שלך, זה מה שאתה אמור לדעת… אתה לא שחקן שנדרש ללמוד את כל הטקסט של מחזה של שייקספיר, רק את המיקום של תחנות האוטובוס…" משם היא ממשיכה לתאר את המלצרים במסעדות, אלה שיודעים בעל פה את כל התפריט – איך הם זוכרים? אז אולי כדאי שהמלצרים ילכו להיות נהגי אוטובוס?! או אולי השחקנים השייקספיריים, שכבר הוכיחו את יכולתם לשנן טקסט ארוך ומורכב?
כמה נפלא ההסבר שלה מדוע היא אוהבת ילדים קטנים – בין היתר, כי הם עדיין לא מדברים בקלישאות… כמה שמחת חיים היא משדרת כשהיא מסבירה מדוע היא אוהבת מסיבות… כמה שהיא משעשעת כשהיא מסבירה את מי הייתה מזמינה למטוס הפרטי שלה, אילו היה לה כזה (תשובה קצרה: את אף אחד. ויש לה סיבה טובה!).
קשה מאוד לשחזר במילים את השנינות של לייבוביץ, כי היא מלווה במחוות ידיים וגוף, בהבעות פנים, באינטונציות מדויקות. פשוט כדאי מאוד לראות! זה עונג צרוף!