מאיה ערד עשתה את זה שוב! הווירטואוזיות, היכולת להשתנות ולהציע בכל ספר שלה משהו אחר לגמרי, ותמיד להפתיע ולרגש, מעוררת השתאות! 

אחרי קנאת סופרות, המורה לעברית, מאחורי ההר, העלמה מקאזן, אחרי ספר העיון הנפלא מקום הטעם, שכתבה עם בעלה, רויאל נץ, ואחרי ספרה הראשון – הרומן־בסונטות, מקום אחר ועיר זרה, (שעורר בי את הרצון לשלוח את ידי בכתיבת רומן בסונטות משלי, וכך עשיתי, עשרים שנה אחריה, עם מה קרה להגר באילת? שלי), מגיע אלינו הרומן החדש המבריק שכתבה. (ערד כתבה ספרים נוספים, שקראתי אותם לפני שהבלוג "סופרת ספרים" נולד…).

בשנים טובות מבצעת ערד (ולא בפעם הראשונה!) תעלול ספרותי – הפעם אחד חדש ושונה מקודמיו: היא מצליחה ליצור דמות שנראית לנו בהתחלה שטחית ובנאלית, ולהעניק לה עוד ועוד מעמקים, עד שלקראת סוף הסיפור אי אפשר שלא להבין את הדמות ולהעריך אותה. 

יש לערד יכולת מופלאה, יוצאת דופן, לשמוע את הקול האותנטי של הדמויות שלה, ולדייק בתיעודו באופן שמעורר פליאה והתפעלות. גיבורת הספר, לאה, ילידת 1943 (כן, טרחתי לחשב את שנת הלידה שלה!) הייתה "עולה חדשה" מרומניה, שהגיעה לישראל בצעירותה, למדה בארץ בסמינר למורות, שירתה כמורה חיילת בעיירה דרומית שכוחת אל, וזמן לא רב אחרי שסיימה את שירותה הצבאי נקלעה כמעט בטעות לארצות־הברית, ונשארה שם לצמיתות. 

הרומן כולו מורכב ממכתבים שלאה מקפידה לשלוח בתחילת כל שנה, לקראת ראש השנה, אל כמה חברות שלמדה אתן בסמינר, שרובן ממשיכות לחיות בישראל. השתאיתי מהיכולת של ערד לשחזר את השפה של אישה לא רהוטה אבל כזאת שאוהבת לבטא את עצמה בכתיבה, מישהי ששפת האם שלה אינה עברית, אבל "השתלטה" עליה לגמרי, מורה שדבקה בצירופי לשון כבולים, התנסחויות קלישאתיות ומליצות, במאמץ לכתוב "יפה"… 

כמו שאסור לטקסט שמספר על שעמום להיות משעמם ("מחכים לגודו" לדוגמה, הוא טקסט מרתק על שני נוודים שתקועים במקום אחד וכבר לא יודעים איך לשעשע את עצמם…), כך אסור לעצב בשטחיות דמות של אדם לא חכם… לכן ההישג של מאיה ערד בעיצוב דמותה של לאה מפליא במיוחד.

הדהימה אותי היכולת של ערד לשחזר את סגנון כתיבת המכתבים המוכר לי כל כך. נולדתי שמונה שנים אחרי לאה, וחלק גדול מהניסוחים שלה מוכר וזכור לי היטב, הם אפילו מופיעים כמות שהם במכתבים שכתבתי וכאלה שקיבלתי בשנות השישים והשבעים… "אמתכן הנאמנה", "לטרוף את החיים", "מציאוֹת לא נורמליות", ו"הצלחה לא נורמלית", "צברתי חוויות בלי סוף", "שיא השיאים", "השתפשפתי כהוגן", "חברה'מנים", "האינפלציה כאן זה משהו נורא", "חבורת קצ'קס רכלניות וטיפשות שרק מחפשות איזו סערה בכוס תה", "הילדים פורחים", לצד "ועוד ידנו נטויה", "לא מיניה ולא מקצתה", "עושות חיל"… אפילו השיבושים הלשוניים האופייניים מופיעים כאן: "התקפת לב" במקום התקף לב… "זה עולה ביוקר", במקום "זה יקר"… 

כשערד שמה בפיה של לאה משפט כמו "יגאל הוא בחור מוכשר בצורה בלתי רגילה" או "הגעתי אל המנוחה והנחלה", כשהיא נותנת ללאה לומר על מישהו שהוא "תת־רמה. שום עומק", ולעומת זאת שמשהו שהיא מתכוונת לעשות יהיה "פשוט פנטסטי", כשהיא מספרת איך "טיילנו בארץ לאורכה ולרוחבה", או אומרת על עצמה שהיא "חמושה בעט ובפנקס", עושה מאיה ערד מעשה חתרני של סופרת מוכשרת במיוחד: היא עומדת מעל כתפה של הדמות, מציצה על הקלישאות של אדם שאין לו מושג איך להתבטא במקוריות ובצורה מעניינת, אולי אפילו קצת לועגת לדמות המתיימרת, למטבעות הלשון השחוקות שלה, לחוסר היכולת שלה לומר משהו אותנטי,  והנה, כמו במעשה של אלכימאית מיומנת, הופכת ערד את הפחם ליהלום: עוד ועוד התנסחויות חסרות משמעות, והאפקט המצטבר הוא של משמעות רבה מאוד!

למעשה, ערד עומדת כל הזמן מאחורי הדמות, נותנת לה לדבר (בעצם – לכתוב), ומאפשרת לה להסגיר פרטים שהדמות, לאה, מתאמצת להסתיר, כך שאנחנו יודעים עליה כל הזמן קצת יותר ממה שהיא יודעת על עצמה, אבל אז, לקראת הסוף, נופלת עלינו פצצה: לאה מגלה לנו סוד עצום על עצמה, על חייה, על מה שגרם להם לקבל תפנית שלא הייתה ממנה דרך חזרה.

כמו בכל יצירה ספרותית ראויה לשמה, לאה של סוף הרומן לא דומה ללאה שיצאה לדרך בתחילתו. לא רק מכיוון שעברו הרבה שנים והיא התבגרה (בעצם – הזדקנה…), אלא משום שלאה משתנה. היא עוברת תהליך ולומדת לקח חשוב מאוד על עצמה ועל זולתה. בסוף היא כבר לא נראית לנו תמימה, כמעט אפילו טיפשה, כמו שהצטיירה לא פעם לאורך הרומן. הצורך הנואש שלה באהבה, ההתעקשות שלה לזכות בה גם ממי שאינו מעוניין בעליל, האופטימיות המתמדת, הלא מבוססת שלה, כל אלה מקבלים לקראת הסוף ממד ומשמעות שונים מכפי שהייתה להם לאורך הדרך. נדמה לי שגם מאיה ערד למדה לחבב את לאה ולהעריך אותה. 

השתעשעתי מאוד מהטריק ההיצ'קוקי של ערד: כידוע, נהג בימאי הקולנוע הנודע להכניס את עצמו אל כל אחד מסרטיו כדמות שולית וחולפת. ערד נוהגת כמוהו: היא מופיעה כאן לרגע קט, בשמה האמיתי… המחווה שהיא עושה להיצ'קוק צצה ועולה בפרט נוסף: לאה מתוארת כאישה יפה במיוחד, דומה, לדברי עצמה, (דמויות אחרות מאשרות את הדימיון), לשחקנית "מהסרט של היצ'קוק על הציפורים": גבוהה, בלונדינית, חטובה… האם יופייה הועיל לה בחיים? ואולי היה בכלל בעוכריה (אני מוצאת את עצמי פתאום משמשת במטבעות הלשון השחוקות של לאה…)? נקודה למחשבה. 

שני הפרקים הקצרים בסופו של הספר מוסיפים לו נפח ויופי רב. כמה טוב שיש לנו מאיה ערד: סופרת ששוב ושוב משמחת את קוראיה! לא מפתיע שהספר "מכר מאות עותקים" באתר e-vrit, כבר בימיו הראשונים שם, ימים ספורים אחרי שראה אור!