הסרט "סינמה סבאיא": מפעים!

במאית ותסריטאית: אורית פוקס רותם
הפקה:
גל גרינשפן, רועי קורלנד, מאיה פישר, אורליין בודינו, ריאן ויאלווה
תסריט:
אורית פוקס רותם
צילום:
איתי מרום
עריכה:
נטע דבורקיס
עיצוב פסקול:
שחף וגשל, ג'וליאן מיזאק
מוסיקה:
קרני פוסטל
עיצוב אמנותי:
חפי בוהם
משחק:
דאנה איבגי, אמל מורקוס, מרלן בג'אלי, רותי לנדאו, חאולה חאג'־דיבסי, ג'ואנה סעיד, יוליה טגיל, אסיל פרחאת, אורית סמואל, ליאורה לוי

סרטה של אורית פוקס רותם הוא הישג אמנותי מופלא ויוצא דופן. כשיצאנו מההקרנה מיהרתי לקרוא עליו, וכל כך הבנתי את הדברים שצוטטו מפי אנשים בקהל בארצות הברית שהתקשו להאמין כי לא מדובר בסרט תיעודי! 

גם אנחנו, שישבנו כאן בקהל בישראל וצפינו בסרט לא הצלחנו להאמין שאנחנו צופים בסרט מבוים ומתוסרט, ושהנשים המשחקות בו הן שחקניות שמגלמות תפקיד. הן כל כך משכנעות, כל כך אותנטיות, עד שקשה לקלוט איך הבמאית (שהיא, כאמור, גם התסריטאית), הצליחה להפיק מהן עוצמה כזאת של משחק.

ייתכן שאיפשרה להן לאלתר, ובכל מקרה – התוצאה מפעימה. 

אין פה כמעט עלילה: אנחנו פוגשים קבוצה של נשים, כולן עובדות עיריית חדרה, שקיבלו הזדמנות להשתתף בקורס צילום, כדי לקבל גמול השתלמות, שיוסיף להן משהו למשכורת. יש ביניהן יהודיות, ערביות, וגם נציגה של העלייה מברית־המועצות לשעבר. הגיל שלהן מגוון: בת שבעים ושלוש וצעירה בשנות העשרים לחייה. חלקן נשואות, אחרות רווקות או גרושות, יש מישהי שהיא "בפרק ב'", כלומר נשואה שנית. אחת מהן מעידה ברגע מסוים, לתדהמתה של המשתתפת המבוגרת העוטה חיג'ב, שהיא "אוהבת גם נשים וגם גברים". מגוון האפשרויות מעיד על מה שאפשר למצוא בכל חברה אנושית.

רונה, בגילומה של דאנה איבגי, היא המדריכה שהגיעה ללמד אותן לצלם. הקורס נפתח על מי מנוחות: כל אחת מהן יושבת מול המצלמה ומספרת על עצמה – מניין באה, ומה החלום שלה. בהזדמנות זאת הן לומדות קצת להפעיל את המצלמה: זום אין, צילום בינוני, צילום מרחוק, ורונה מסבירה להן מה האפקט של כל אחד מהמצבים.

אבל בזכות בקשתה שיספרו למשתתפות האחרות מה החלום שלהן, כל אחת מהן חושפת טפח מעולמה האישי הפנימי, ממצוקותיה ומתקוותיה. 

לאן זה יתפתח מכאן ואילך? האם המפגשים יהפכו לסוג של דינמיקה קבוצתית תרפויטית? לרגעים נדמה שכן, אבל אורית פוקס רותם מסרבת ללכת בשבילים הנוחים של מה שכבר ראינו בעבר. היא לא תציג בפנינו את מה שצפוי, אלא תפתיע – את הדמויות ואותנו, הקהל הצופה בהן, ותשבור את המהלכים של העלילה. אכן, בדרך כלל כשנשים מתקבצות ביחד מתפתח תהליך של תמיכה הדדית: כשאחת מספרת על כאב או אכזבה, האחרות מזדרזות לתמוך, להבין, להזדהות. זאת התנהגות אופיינית מאוד, שכל אישה שהתנסתה אי פעם במפגש קבוצתי עם נשים אחרות יכולה להעיד עליה. אבל בסרט שלפנינו לא מדובר רק במצוקות אישיות־נשיות, שכן המבנה של הקבוצה – יהודיות וערביות – מזמן לא רק תמיכה אלא גם התנגשויות, לא רק הרמוניה, אלא גם חיכוך, לא רק הזדהות, אלא גם אי־הבנות. 

כאמור, אין לכאורה עלילה, אבל יש בכל זאת התפתחות מפתיעה, ויש קונפליקטים מרתקים ומעוררים מחשבה. 

נעים ומרענן במיוחד לצפות בסרט שאין בו אף דמות גברית אחת, אם כי הגברים נמצאים שם, גם בהיעדרם. אחד הקריטריונים של  "מבחן בקדל", זה שבודק את רמת הייצוג הנשי ביצירות אמנותיות, הוא – אם יש בסרט סצנה שבה לפחות שתי נשים משוחחות ביניהן על נושא שאינו גבר. בסרט הנשים הללו מרבות לדבר על הגברים שבחייהן. זה קורה כבר באחת הסצנות הראשונות, המזעזעות, שבהן התבקשו להביא הקלטה של אירוע בחייהן. אחת מהן מביאה הקלטה של נחירות (מתברר שהן דווקא לא של בעלה…) ואחרת – הקלטה מבעיתה של אלימות בין בעל לאישה. 

ובכל זאת, על המסך אנחנו רואים רק נשים. שומעים על החלומות שלהן. מלווים את התפתחות הקשרים ביניהן, לומדים להכיר אותן, ואז, בהכרח, נפרדים מהן, אבל הן נשארות אתנו עוד זמן רב אחרי תום הסרט. 

הלוואי ש"סינמה סבאיא" יזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר, ויישלח לייצג אותנו בפרס האוסקר. אין ראוי ממנו!