מוטי זעירא, "בגלל הלילה, תרצה אתר, סיפור חיים": האם אפשר לא להתאהב בה

תהיתי: האם אחרי שצפיתי בסרט התיעודי "ציפור בחדר", העוסק בחייה של תרצה אתר, יוכל ספר עליה לחדש לי משהו?

מסתבר שגם מחברו של הספר שאל את עצמו שאלה דומה. בהקדמה מנה כמו בראשי תיבות את כל הקלישאות הידועות עליה מן הסתם לכול ישראלי: "כשיצאתי למסע בעקבותיה של תרצה אתר היו עימי רק האמירות והשאלות המשומשות עד עייפה: איך זה להיות הבת של אלתרמן, התאבדה או לא, יפה, שברירית, 'שמרי נפשך.'" 

אבל, הוא ממשיך, "כמה זה רחוק ממני עכשיו, ספר שלם אחרי היציאה ההיא לדרך."

והדרך, שבה הוא משתף אותנו בספרו, מושכת מאוד את הלב. 

מוטי זעירא עוקב אחרי חייה של תרצה אתר הבת, השחקנית, המשוררת, המתרגמת, הרעיה, האם. מקורותיו רבים: לא רק עדויות של חברים ואוהבים, לא רק יצירתה, שבה הותירה חותמות ברורות מחייה, תחושותיה ומחשבותיה, אלא גם, במידה רבה, יומנים שכתבה לאורך שנים.

לא כולם נותרו, אבל אלא ששרדו מעניקים הצצה עמוקה ומפורטת מאוד אל חייה. הצצה מעניינת, אך גם כזאת שמעוררת אי נוחות מסוימת. 

בפעם הראשונה שזעירא מתאר את היומנים הוא מצטט את מה שכתבה בדף הראשון של כל אחד מהם: "הפותח יומן זה בלי רשות יוצרו – מעשה פשע הוא עושה!" בעמוד השני הוסיפה תרצה אתר וכתבה: "אני משביעה אותך בחיי שלי, פותח אלמוני, לבל תציץ פנימה אל הכתוב ביומן, כי ליבי הוא ונשמתי." לקראת סופו של הספר העלו גם תצלום של דף ראשון כזה. זעירא מוסיף וכותב בתגובה להערותיה של אתר "כאילו אמרה: אני כותבת לעצמי, אבל אני יודעת – ואולי אף משתוקקת – כי הדברים הללו ייקראו." לכך הוא מוסיף תובנה משלו: "הנה לנו איפה בגרסה בוסרית של גיל הנעורים, כפל הפנים המלווה כל יוצר: הטלטלות בין שיח אינטימי, פרטי מאוד, בשפה אישית המחויבת לאמת הפנימית שלו בלבד, לבין הצורך החזק לא פחות לעצב את המחשבות המופשטות במילים ולהפגישן עם הקורא המדומיין. כי רק ברגע הפגישה בין הכותבת לקורא ('פגישה לאין קץ' – בלשונו של אבא נתן אלתרמן ) יש לכתוב זכות קיום".

ייתכן שזעירא היה זקוק להצדקה פנימית בפני עצמו כאשר הפר את הצו המופיע בראשו של כל יומן לבל יקרא אותו איש שלא קיבל לכך היתר. ייתכן שאף צדק. שתרצה אתר רצתה בתוך תוכה שדבריה ייקראו. לטעמי את היומנים משנות נעוריה מוטב היה אולי להניח ולא לפרסם את מה שנכתב בהם. אני מתקשה להאמין שתרצה אתר הייתה שמחה לראות ציטוטים כאלה של מחשבותיה האינטימיות ביותר כשהייתה בגיל העשרה, את ההתלבטויות  של הנשיות הבוסרית המתפתחת בה. אני חוששת שהפומביות הזאת הייתה מביכה אותה. אכן, היא כבר איננה, וזכויותיה ניטלו ממנה לכאורה כשהלכה לעולמה, וגם אין סכנה שתובך ממה שמציגים בפנינו. ובכל זאת, מתעוררת כאן שאלה אתית כבדת משקל, ולא בפעם הראשונה. שאלה דומה העלו רבים בנוגע לספר היה היתה של יעל נאמן, שמתעד את חייה של אישה שהקפידה מאוד לשמור על אלמוניותה. במקרה של היה היתה דעתי הייתה נוחה, שכן חרף החשיפה, לא חשתי שיש משהו מביך בדברים שכתבה נאמן על אותה פזית, ואילו באשר לתרצה אתר, אפשר היה לדעתי לוותר על קטעי היומן המוקדמים. 

אין בכך כדי להטיל דופי בביוגרפיה, שהיא, כאמור, מרתקת ורבת פנים. רובנו, כך נדמה לי, קצת מאוהבים בתרצה אתר. לא רק בשל יופייה המופלג שהשנים לא פוגגו, שהרי היא נשארה לצמיתות בת שלושים ושש (קשה לקלוט שאילו חיה הייתה עכשיו בת שבעים ושמונה!), אלא גם בזכות כישרונותיה המופלגים. שיריה, במיוחד הפזמונים שכתבה, ממשיכים ללוות אותנו כבר עשרות שנים. גם מותה מוסיף מן הסתם נופך של מסתורין לדמותה: התאבדה בקפיצה מהחלון או הסתחררה ונפלה? 

לשאלה האחרונה הזאת לא תהיה לעולם תשובה ברורה, וזעירא מביא בפנינו פרטים לא ידועים רבים על ערוב ימיה, ומניח לנו להסיק מסקנות – נכונות, או שגויות – אין לדעת. 

יופיו של הספר בכך שלא רק את דמותה של תרצה אתר הוא מביא בפנינו, אלא גם את זאת של התקופה והמילייה החברתי התל אביבי שבו חיה, ואף מקדים ומספר על חייהם של הוריה ובני המשפחות שלהם עוד לפני שהכירו. וזה מעניין! 

מעניינים במיוחד הסיפורים המלווים את היווצרותם ואת הצלחתם של כמה מהפזמונים הידועים ביותר שכתבה. למשל, את השיר "פתאום עכשיו, פתאום היום" (שבלשון העם קוצר למילה אחת: "אהבתיה"), כתבה לפסטיבל הזמר והפזמון, והשיר "היה גם תחילת הקריירה המפוארת של שלמה ארצי". הוא זכה במקום הראשון בפסטיבל, אבל תרצה אתר לא נכחה באולם. כמו בכל ערב הלכה לישון מוקדם מאוד, וכשבעלה חזר מירושלים והעיר אותה כדי לבשר לה על הזכייה, העידה לימים כי: "חייכתי, התהפכתי לצד השני והמשכתי לישון". 

היא לא לקחה את עצמה ברצינות רבה מדי. כשבעלה שמע מוכר אבטיחים משבש את השיר ושר "אבטיח", במקום "אהבתיה", על פי מנגינתו פרצה בצחוק ואמרה: "נהדר! זה בדיוק מה שרציתי שיקרה". 

תרצה אתר העולה מהספר היא אדם מקסים, גם אם היו לה תנודות קיצוניות במצבי הרוח, גם אם היו לה מדי פעם התקפי זעם לא נעימים. לצד אלה התאפיינה לא רק בכישרון אלא גם בנדיבות מופלגת, בנאמנות מוחלטת לחבריה, ביכולת להעניק אהבה. נוגע ללב תיאור הקשר שיצרה עם ילדיו של בעלה השני מנישואיו הקודמים, ומסירותה לילדיה. כשהרתה ללדת את בתה הבכורה יעל שינתה את כל אורחות חייה, דבקה בתזונה מבריאה והפסיקה באחת לעשן, כדי שלא להזיק לה.

מכל הטעמים הללו קשה לחשוב שהאישה המופלאה הזאת החליטה למות. גם אם כתבה בימיה האחרונים שירים שמתכתבים עם שיריה האחרונים של סילביה פלאת, משוררת צעירה ואימא לשני ילדים קטנים, שהתאבדה בעליל. סילביה פלאת השאירה מכתב וראיות ברורות לכך שבחרה למות. תרצה אתר הותירה את התהייה שמאפשרת לכל מי שאוהב אותה להתנחם: לא, לא ייתכן. היא אהבה את החיים. זאת הייתה בוודאי רק תאונה איומה. 

2 תגובות על ״מוטי זעירא, "בגלל הלילה, תרצה אתר, סיפור חיים": האם אפשר לא להתאהב בה״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s