בתום ההקרנה,  עלה לבמה בימאי הסרט,  דורון ערן,  כדי לשאת דברים. הוא החל למנות רשימה ארוכה עד מאוד של אישי ציבור שכבר הורשעו: "נשיא, ראש ממשלה, שרים, רב ראשי…" וכן הלאה. בחלל ריחפו כמובן גם המחשבות על החשוד "לכאורה, בכפוף לשימוע" (אה, סליחה, השימוע כבר התקיים), שאף כי שמו לא הוזכר, נכח שם. ואז צעקה מישהי בקהל, "בלי פוליטיקה! באנו לראות סרט!", ומישהי אחרת (מודה: אני…!) התפרצה עליה בחזרה בקול רם לא פחות: "אין 'בלי פוליטיקה'!" בקהל נשמע רחש, ודורון ערן על הבמה אמר משהו בסגנון – רק אל תתחילו עכשיו לריב…

למעשה, התשובה הנכונה לאישה ההיא, שביקשה "בלי פוליטיקה", הייתה צריכה להיות – תגידי, ראית את הסרט? הבנת בכלל במה הוא עוסק? התשובה ברורה: היא הייתה שם באולם, אבל ראתה רק לכאורה, שהרי לא הבינה, כנראה, מאומה. 

כי הסרט "שעתו האחרונה של מר קול" הוא פוליטי במהותו. "פוליטי" לא במובן של עסקנות מפלגתית, אלא במובן של מאבקו של אדם בכוחות העצומים, השרירותיים, שהמדינה עלולה להשתמש בהם נגדו. כלומר, לא המדינה, אלא מי שהצליחו להתברג בעמדות מפתח שמהן הם יכולים להשתמש בכוח שניתן להם, לטובתם האישית.

מוכר, לא כן?

כישרונו הרב של יהושוע סובול כמחזאי מתבטא בסרט במלוא עוצמתו, שכן מדובר למעשה במונודרמה בימתית, מחזה ליחיד, שיכול בהחלט לעלות על הבמה. הוא שומר על אחדות הזמן, על פי הנחיותיו של תיאורטיקן התיאטרון החשוב אריסטו בחיבורו "הפואטיקה", ובעצם גם על אחדות המקום: הכול כמעט מתרחש בלוקיישן אחד – פתחו של בית הסוהר שאליו אמור להיכנס בכל רגע עורך הדין מיכאל קול שהפסיד בתיק האחרון שניהל, איבד את רישיונו המקצועי ואף נדון למאסר בשל תגובותיו הקיצוניות בבית המשפט. 

המחזה מאזכר את המשפט של קפקא ומתכתב אתו: הכוחות הדמוניים, האלמוניים, הלא מובנים, השרירותיים, חברו כדי להתנכל לעו"ד קול, להשתיק אותו, ואף להביא להתאבדות של הלקוח שלו. מיכאל קול מרגיש רדוף, ומוכן אפילו להשלים עם התואר "פרנואיד", אלא שכמו שכבר נאמר לא פעם, מסתבר שגם לפרנואיד יש אויבים אמיתיים שרודפים אותו, ובמקרה שלפנינו מיכאל קול דווקא צודק. לפתע נגלות בפניו הראיות לכך שהמשפט שבו הפסיד היה מכור, שהשחיתות שעמדה מאחוריו נחשפת סוף סוף. או שאפשר לחשוף אותה, אם מישהו יהיה מוכן לקחת על עצמו את המשימה. כי מיכאל קול עצמו נדון, כאמור, למאסר. חייו המקצועיים חוסלו. 

האם אשתו לשעבר תסכים לשתף פעולה? האם המתמחה שלו, שעזבה אותו, תירתם למשימה? האם אלמנתו של האיש שצדקתו הוכחה בדיעבד, אחרי שהתאבד, תהיה מוכנה לתבוע את מי שפגעו בה? מי ירצה לצאת למאבק חוזר, למצוא את הצדק, לחשוף את העוול, להוכיח את האמת?

מי שעוקבים אחרי העוול הנורא שנעשה לזדורוב, עוול שאת עוצמתו המחרידה אי אפשר בכלל להביע במילים, מי שעד למאבק הסיזיפי והמתמשך של אוהדיו שמנסים להציל אותו מהעונש שלא הגיע לו, יכול להבין איך אנשים יכולים כמעט לאבד את שפיות דעתם כשהם נאלצים לדפוק שוב ושוב את הראש על הקיר האטום של העוול המשפטי הזועק לשמים.

מי שעד לתעלוליו של ראש הממשלה, לשיתוף הפעולה-לכאורה של היועץ המשפטי לממשלה – שעדיין לא ברור אם ינהג ביושר – עם אותם תעלולים שונים ומשונים (תיקים שנסגרים, הנחות, דחיות, הפחתות), לא יוכל שלא להזדהות עם מצוקתו של מיכאל קול. הוא יודע את האמת. הוא רואה אותה בבירור. הוא זוכה לראיות לה. ובכל זאת לא ברור אם יצליח להביס את השקר.

הסרט שלפנינו עשוי לעילא ולעילא. הוא נשען כמובן בעיקר על משחקו המרהיב של אוהד שחר, שעומד היטב במשימה קשה מאוד: להציג מונודרמה קולנועית. פה ושם מצטרפים אליו להרף עין שחקנים נוספים, אבל תפקידיהם זעירים, ואינם משמשים אלא כמעין מראה לדמות ששחר מגלם, מעין החצנה של מחשבותיו.

סרט מרתק וראוי!