הטנק הוא לכאורה ספר גברי שעוסק במלחמות: מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, וגם, בעקיפין, מלחמת העולם השנייה. עניינו העיקרי, גם כן לכאורה, הוא מאבק גברי על קרדיט: מי באמת בלם את הטנק הסורי בכניסה לקיבוץ דגניה, במהלך מלחמת העצמאות? האם אמיתי המיתוס המוכר כל כך, על הלוחם שזרק בקבוק מולוטוב, ובזכותו הוכרע אחד הקרבות המפורסמים ביותר של אותה מלחמה? מי בעצם היה אותו לוחם? ואולי הסיפור הזה בכלל לא מדויק, כי את הטנק עצר לוחם אחר, שירה אל הטנק שלושה פגזים, ורק השלישי פגע בו? האם פעל לבדו, ואם כן – הצליח לבצע פעולה כמעט בלתי אפשרית: לטעון את הפגזים ביד אחת ולירות אותם בזחילה? או שמדובר בכלל באדם אחר, שנעזר בלוחם נוסף? ומה בדיוק קרה למפקד הטנק הסורי? מדוע נעצר? האם בזכות תושייתו הערמומית של לוחם ישראלי אחר לגמרי, שהבין כי אם ישאירו את שער הכניסה לקיבוץ פתוח, יעוררו בסורי ספק, שמא הוא ניצב בפני מלכודת, וכך יצליחו לגבור עליו?

קרב הגרסאות הזה הוא תופעה מוכרת: די אם ניזכר בסרט היפני של אקירה קורוסאווה "רשומון", ששמו נהפך למושג: ארבעה אנשים שנכחו בזירת פשע מוסרים עדות על מה שראו, אבל כל העדויות שלהם סותרות זו את זו. זאת גם הטכניקה שבה כתוב הטנק, אלא שבניגוד לסרט היפני, בטנק מדובר על אנשים בשר ודם, לא בעלילה ודמויות בדויות. נקודת המוצא, הסיפור הרשומוני, היא בעצם רק טריגר. אסף ענברי אינו מנסה להכריע מי צודק או לקבוע איזו מהגרסאות נכונה, אלא מביא את הסיפורים של כל מי שמשוכנעים שהם אלה שהצילו את יישובי עמק הירדן, ובכך – את מדינת ישראל כולה, מהפלישה הסורית, ונותן לכל אחד מהם מקום שלם, מלא ומשכנע.

מכל מקום, הטנק הוא הרבה יותר מאשר תיעוד של קרבות או השוואה בין גרסאות שונות לאירוע אחד: הוא יצירה ספרותית לכל דבר. גדולתו בכך שהוא יוצא מתוך העובדות הנתונות, וממשיך מהן אל ספירות אחרות, עד כדי כך שלרגעים קשה להאמין שחומרי המציאות שימשו את כותבו, ולא דמיון יצירתי וכישרון יוצא דופן לחדור לנבכי נפשם של אנשים אמיתיים. קשה להבין איך הצליח ענברי להבין אותם טוב כל כך: את מניעיהם, את האופן שבו עוצבה השקפת עולמם, את מצוקותיהם הנסתרות, החלומות, הצרכים, האכזבות והתקוות שלהם. העמקה כזאת של כותב מתאפשרת – כך סברתי תמיד – רק בכתיבה של פרוזה, שבה הסופר ממציא דמות ולכן יכול לרדת לעומקה ולהבין אותה הרבה יותר מאשר יכול אדם להכיר אי פעם את הקרובים לו ביותר. את החדירה הזאת לתוך נפשם של האנשים הללו ענברי עושה בחמלה וברגישות מופלאות. הוא מלווה ומבין אותם, חס עליהם, נוגע בהם בעדינות ומביא בפנינו כאבים בלתי אפשריים של עלבון ואובדן שהם, במידה לא מעטה, תמצית הקיום הישראלי.

כך למשל אפשר לפגוש בזעיר אנפין את הרעיון המוביל של הספר כבר בדפיו הראשונים, שם אנחנו עוקבים אחרי דמותו של אחד מהאנשים שבלמו, לדעתם, את הטנק הסורי, ועתה הוא כבר אב לבן שנלחם בימים אלה במלחמת יום כיפור. ביום שפרצה המלחמה היה הוא עצמו אמור להשתחרר משירות ממושך בצבא קבע, ועכשיו הוא מחפש את הדרך להגיע אל אזור הקרבות, שם הוא מבקש למצוא את הבן הלוחם. הוא מתחקר אנשים שהוא פוגש כדי להבין אם בנו בחיים, ומקבל מהם תשובות סותרות: "שאלת שני ניצולים – קיבלת שתי גרסאות," הוא אומר לעצמו, ומחליט כי "עם כל הגרסאות הסותרות האלה, אין שום הוכחה ששבי לא בחיים". אותו אב מחפש לעצמו נחמות: אם בנו נהרג, הרי שהקריב את עצמו, וניצל "מחיים שלא שווה לחיות" אילו מעל בתפקידו והפקיר את חבריו.

ענברי שוזר את עברן של הדמויות לתוך ההווה שבו הוא מחייה אותן לעינינו. חזקים מאוד הקישורים הללו שהוא עושה, במיוחד כשהוא מביא את זיכרונותיו של ניצול שואה שאת נפשו המיוסרת הוא מפליא לבטא. כמעט כל דבר שאותו ניצול נתקל בו מזכיר לו את עברו: "הבגדים של מוטק סומנו במספר 276, והבגדים של שלום – 277. בברגן בלזן היו להם מספרים אחרים". או: "אחת לכמה שבועות הגיעה משאית של אחת המשחטות. נערכה סלקציה. […] כל פעם שנערכה בגטו סלקציה לבחירת הנוסעים אל מחנות עבודה או אל מחנות השמדה צבטו הנשים אל לחייהן כדי להיראות בריאות…" לפעמים ההלחמה בין ההווה לעבר נעשית כך שהקורא צריך להיעצר רגע כדי להבין מה בדיוק קורה. כך למשל עובד הלול יודע שמוטב להרוג את התרנגולות "לפני שידביקו אחרות. התנור שעמד מאחורי הצריף היה מתקן השריפה היחיד, ובגלל מימדיו הצנועים, זיגפריד ומוטק הצליחו לדחוס לתוכו רק שלוש גופות בכל פעם. לכן ציוו עליהם מפקדי המחנה לערום את הגופות על משטחי עץ ספוגי נפט."  מתי עברנו מהלולים אל הקרמטוריום?

מעלתו של הספר טמונה גם ביופייה של הכתיבה. שזורים בה לא מעט הומור ואירוניה מעודנת: הנה כמה דוגמאות: "הדודה הציגה את הפרטיזן בפני הילדות בתור דוד שלהן. אמנם, הוא לא היה הפרטיזן הראשון שהיא הציגה להן בתור דוד, אבל מה זה משנה? הוא בא עם כלב!" אותו כלב אומן לפעול נגד הרוסים, והילדות, שמאמצות אותו באהבה גדולה חייבות להיזהר, כי "כשהלנקה בעצמה פלטה בטעות איזו מילה ברוסית, הוא הסתכל עליה פתאום כמו גרמני". או: "הלנקה לא התלוננה, אבל אולי דווקא הייתה מתלוננת, אילו רק מצאה במעברה מישהו שיודע פולנית, ליטאית או רוסית." או: "ציפו ממנה לעברת את שמה, והיא עברתה, אבל לא את שמה המקורי, היהודי, אלא את שמה הבדוי." או: "מבחינת החברים, שלום הוכבאום היה גיבור מלחמת העצמאות, האיש שעצר את הטנק הסורי בכניסה לדגניה א'. מבחינת החברות, הוא היה רווק בן ארבעים." או: "מה חוגגים בפורים, ומה ביום העצמאות. בפורים חוגגים את השואה שנמנעה ברגע האחרון, וביום העצמאות ­אותו דבר."

חזקים במיוחד הקטעים שבהם מציג ענברי את הלכי הרוח בקיבוצים, ומיטיב לעשות זאת לא בהסברים חיצוניים, אלא בכך שהוא מביא אותם בפנינו כלשונם: "מה הם עושים  שם בצריף, השניים האלה, מתפללים? מדליקים נרות נשמה?" תוהים חברי הקיבוץ שצופים מהצד בשני ניצולי שואה. כמה מיטיב ענברי לבטא את קהות החושים של אותם חברי קיבוץ, ואת חוסר היכולת שלהם להבין דקויות: "ראו עובדי הנוי שהם חדרו כאן לטריטוריה לא מוכרת, של עניינים פסיכולוגיים שאי אפשר לברר באחריות, וחזרו לדון בחבית שעומדת בין עץ המשמש לעץ הזית: מי השאיר אותה שם ובשביל מה."

ענברי מפליא לייצג את נקודות המבט הסותרות, לא רק של בני אדם בודדים, אלא גם כאלה שמבטאים הלכי רוח, שכל אחד מהם מוגש לנו כמוצדק לחלוטין. כשחברי שער הגולן מחליטים לסגת, אחרי שבעצם הפקירו אותם, הוא מייצג את עמדתם בצורה משכנעת לחלוטין. תגובתם הזועמת של חברי דגניה ואפיקים מקוממת ומרגיזה. אבל כמה פרקים אחרי כן, מתוך נקודת המבט של חברי דגניה, פתאום אפשר להבין דווקא אותם ואת עמדתם. הוא אינו שופט, אלא מצדיק את כל מי שהוא מציג, ונראה כי אכן, כמו בטרגדיה אמיתית, כולם צדקו, בו זמנית.

נקודות המבט השונות מגיעות גם בטכניקה ספרותית משוכללת מאוד: פרט קטן – "ספר עבה, שנראה רקוב ממים" שמובא בפרק אחד, הוא המשך של פרט חשוב ומשמעותי בפרק קודם. כך גם גיטריסט מחונן שיושב על טנק, ושב ומגיע בפרקים שונים, שנעים על רצף הזמן, קדימה ואחורה, וביחד מצטרפים זה אל זה, משתבצים ומספרים את הסיפור הגדול, הממושך והעצוב של הקמת מדינת ישראל, מקום מושבם של פליטים, נידחים, יתומים ושכולים, ושל המאבק הבלתי פוסק על קיומה.