רנא אבו פריחה,"אחרייך": האומנם "אין כמו בישראל"?

"ואם נגור בחו"ל?" תוהה הבת. אמה בתשובה דוחה מעליה בלי היסוס את האפשרות, כי לדבריה – אין בעולם מקום כמו ישראל!

הדוברות הן רנא אבו פריחה, ואמה, רודינה. האחרונה ערבייה ילידת ג'ת, שבניגוד לרצונו של אביה נישאה בשנות השמונים לבדואי מתל שבע, הביאה אתו לעולם חמישה ילדים, ועבדה כמורה לאנגלית. בשלב מסוים, כשהבינה עד כמה החופש שלה מוגבל  – כרעייתו של בדואי אסור היה לה אפילו לערוך קניות במכולת, ונאלצה, כך היא מספרת, לחכות עד כמעט חצות כדי שבעלה יביא לה את המצרכים הנחוצים לה – לחצה על בעלה להיפרד מהיישוב שבו נולד וגדל, ולעבור לגור בעומר – מועצה מקומית שעל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דירוגה החברתי-כלכלי הוא עשר, מתוך עשרה שלבים אפשריים. כלומר: יישוב יהודי אמיד ומבוסס.

רנא מצלמת את שיחותיה עם אמה. בתחילת הדרך אין לה מושג שמהצילומים הללו תערוך את הסרט התיעודי "אחרייך", שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל הסרטים בירושלים.

שמו של הסרט נובע מסופו: רודינה חולה מאוד, ולאורך הסרט אפשר לראות את התדרדרותה. אחת הסוגיות שמטרידות אותה מאוד היא השאלה היכן תיקבר. היא מסרבת בכל תוקף לרעיון שתמצא את מקום מנוחתה האחרונה בתל שבע. ברור לה שזכותה להיקבר בבית העלמין ביישוב שבו היא מתגוררת זה עשרים שנה. כאן היא ובעלה משלמים מסים וארנונה, וכאן גדלו ילדיה ונטמעו בחברה.

את מידת ההיטמעות אפשר לראות בסרטונים שאבי המשפחה צילם לאורך השנים. בגן הילדים ובבית רואים את הילדות הקטנות שרות שירים ציוניים: "כל הארץ דגלים דגלים", "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת"… שלוש הקטנות עומדות על המיטה, שרות ועושות את התנועות שלמדו בגן, ואמן ברקע מתגלגלת מצחוק למראה עיניה ולמשמע אוזניה.

אבל מסתבר שעניין הקבורה לא פשוט. "נגיש בג"ץ", מכריזה האם ואומרת עוד שאם לא יאפשרו לה להיקבר בעומר, זה רק מפני ש"הם גזענים". הבנות נאבקות. משוחחות שוב ושוב בטלפון עם גורמים שונים במועצה המקומית ובחברה קדישא. לרגעים נדמה שהבעיה נפתרת. אבל לקראת הסוף ברור שלא, לא יאפשרו לרודינה אבו פריחה להיטמן באדמת עומר. הרי אני לא יכול לאפשר קבורה שונה לבני כל מיני דתות, לא רק מוסלמים, אלא גם "נוצרים מכל מיני גזעים", מסביר ראש המועצה בשיחת טלפון מוקלטת.

עניין הקבורה סמלי כמובן. כי הקונפליקטים שבנות משפחת אבו פריחה צריכות להתמודד אתם רבים מאוד. מצד אחד ברור להוריהן שהמעבר לעומר אִפשר לילדיהם להתפתח, ללמוד, לממש את היכולות שלהם. שניים מהם התראיינו בשעתו אצל יאיר לפיד, שהפגין את התפעלותו מכך שהחלו עוד בהיותם ילדים את הלימודים באוניברסיטה. אבל ההורים חשים שהיה גם מחיר לניתוק מהחברה הבדואית. הם מוטרדים מעתידן של הבנות. למי יינשאו?

באחת השיחות עם אמה מנסה רנא להבין אם רודינה תהיה מוכנה לראות אותה מקימה משפחה לא עם ערבי. היא מנסה להסביר לאם שהיא כמעט לא מכירה את התרבות של בני עמה. שהיא לא מרגישה שתוכל לחיות בזוגיות עם מישהו ששונה ממנה באופן מהותי. האם מתעקשת לא להבין, כביכול: את צריכה להתחתן עם מישהו מרקע דומה לזה שלך, היא שבה ואומרת. רק לקראת סופו של הסרט, ולקראת סוף חייה, האם נמלכת בדעתה ואומרת לבנותיה כי משאת נפשה האמיתית היא להיות נוכחת בסיום לימודיהן באוניברסיטה, ולדעת שהתאהבו. ואם לא תהיה ברירה, אם יתאהבו בגבר בן דת אחרת, היא אומרת בחיוך שיש בו לא רק אהבה אלא גם מין ערמומיות אימהית: "אני אבריח אותך לחוץ לארץ"…

האושר של בתה חשוב לה אם כן יותר מאשר המסורת, הציפיות החברתיות ואפילו אמונתה שאין כמו בישראל!

דמותה של האם שובה את הלב. ברור לגמרי שהיא אישה יוצאת דופן. כוחה נגלה כבר בהיותה צעירה מאוד, כשהתעקשה להישמע ללבה ולהינשא לבדואי. ממה שאנו מכירים את דמותו בסרט, אפשר לחוש שהיא צדקה מאוד בבחירתה. בעלה, אביה של במאית הסרט, נראה גבר מרשים מאוד. בשיחה שנערכה עם  רנא אבו פריחה בתום ההקרנה היא העידה על אביה שהוא אכן אדם נפלא, ושהפמיניזם שלה ושל אחיותיה נובע במידה רבה ממנו.

עוצמתה של האם, חוש ההומור שלה, אהבתה הרבה, נחשפים שוב ושוב. ברור שילדיה הם הכוח המניע של חייה (והיא – שלהם). הסרט, ונראה שגם חייהם של בני המשפחה, שופע אהבה. אמנם אחת הבנות מספרת איך בילדותה חלמה להתעורר ולגלות שהיא בת למשפחה אחרת, משפחה עם שייכות יציבה וברורה לסביבתה ולא כזאת שנעקרה ממקומה המקורי, ואינה יכולה להינטע באמת במקום שאליו הגיעה, ובכל זאת – האהבה, התמיכה ההדדית הרבה של בני המשפחה, ניכרות מאוד.

להקרנה הגיעה אחותה של הבמאית, יסמין אבו פריחה, שסיפרה על עבודתה כרופאה בסורוקה. בשל תחושתה שהיא רוצה "להחזיר" למגזר הבדואי ייסדה ארגון בשם ג'נסיס, שמעניק ייעוץ גנטי לצעירים בדואים, כדי למנוע את המשך התפשטותן של מחלות תורשתיות. בשנה שעברה בחר בה העיתון גלובס כאחת מארבעים הצעירים המבטיחים בישראל.

רנא אבו פריחה בשיחה בסינמטק, בתום ההקרנה

באחת השיחות המצולמות עם אביה של רנא אמר לה גם הוא שלפעמים הוא תוהה אם לא טעה בהחלטה לגדל את ילדיו בעומר ולא בתל שבע. הבת מגיבה בעלבון. בשיחה בסינמטק הסבירה שספקותיו עוררו בה תחושה שהוא רואה בה, באחיה ובאחיותיה כישלון. הוא כמובן לא התכוון לכך, אלא, כמו אמה, הביע דאגה לעתידה, וחשש שלא תצליח להקים משפחה. היום, הסבירה רנא, היא כבר מבינה אחרת את דבריו.

אכן, אין לאב שום סיבה להתחרט. הצאצאים שגידל מצטיינים ומרשימים. יסמין, כאמור, רופאה; סמר סיימה תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה; אמיר הייטקיסט עם תואר שני במתמטיקה; סייף לומד רפואה באוניברסיטה העברית.

הסרט שבתו רנא יצרה פתח בפני הקהל צוהר למציאות חיים שמשמח מאוד להכיר: זאת של צעירים ערביים משכילים וליברליים, שמשתלבים בחברה ותורמים לה רבות.

כמה טוב שתעשיית הקולנוע מאפשרת להם להתבטא ולקהל להכיר נשים מקסימות כמו רנא אבו פריחה, מייסלון חמוד, שיצרה את "לא פה, לא שם" והשחקניות שאדן קנבורה ומונה חווא ששיחקו בו וזכו בפרס אופיר השנה, וגם את אבתסאם מראענה מנוחין, מפיקת הסרט "אחרייך", שהיא עצמה במאית ותסריטאית. כה לחי, נשים אמיצות ומוכשרות!

את התשובה לשאלה היכן בסופו של דבר נקברה רודינה אבו פריחה אני ממליצה שתגלו בעצמכם, כשתצפו בסרט.

ההקרנות הקרובות בסינמטק תל אביב

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s