הרומן ארבעה אבות מפתיע מאוד. ההפתעה הראשונה היא חיצונית: קשה להאמין שזה ספרו הראשון של הכותב, אמיר זיו. הוא כתוב בבשלות ובמיומנות, וברור שהסופר שולט היטב ברזי אמנותו, יודע לשמור כל הזמן על מתח, לסחרר את הקורא, ובה בעת לעורר בו את התחושה שיש על מי לסמוך. כבר מהעמודים הראשונים ברור לחלוטין שהמסע שאליו הוא לוקח אותנו לא יאכזב ולא יעורר תהייה מדוע הגעתי אל המציאות שיצר.

ההפתעות האחרות נובעות מתוך סיפור המעשה, והן רבות: הרומן עתיר תפניות, הקשרים וקשרים, והבולט ביניהם הוא החיבור שבין שלוש העלילות השונות, המתרחשות בשלושה פרקי זמן שונים. למעשה מדובר לכאורה בשלושה סיפורים נפרדים – הראשון מתרחש בתחילת שנות השישים, השני ב-1993 והשלישי ב-2004 – אבל כל השלושה מצטרפים לכדי יצירה מגובשת, ולא רק בזכות אחת הדמויות, המופיעה בשלושת החלקים.

הרומן כולו בוחן את הקשר הנוצר בין מי שצופה באהבה זוגית של זולתו, מבקש לנכס אותה לעצמו, ואולי אפילו מצליח לגזול אותה, ובין הדמות הנצפית. אותו צופה־מבחוץ, יש שתי דמויות כאלה, הוא גבר שאינו מתקיים בזכות עצמו, אלא שותה ובולע את החיים של אחרים. ממש כמו בסרט המופלא "חיים של אחרים", שני הגיבורים שלנו עסוקים בהאזנה, בבילוש, במעקב ובתיעוד. הם בקיאים במציאות חייהם ובמעשיהם של האוהבים, ומתוך מעורבות יתר, ומרוב תשוקה נכזבת, הם פוגעים והורסים את מה שנראה להם יפה כל כך, ומעורר בהם קנאה עמוקה.

אם נעמיק לבחון ולהסתכל, נגלה שבעצם גם אנחנו, הקוראים, דומים לאותם עוקבים, אלה שמסתקרנים מחיים של אחרים. הלא גם אנחנו מתבוננים בדמויות המצטיירות לפנינו בין דפי הספר, מצותתים להן, מבקשים לדעת מה הם עושים, רוצים, חושבים, מה יעלה בגורלם. גם אנחנו שואלים את עצמנו אם אהבה כמו זאת המתוארת ברומן אפשרית במציאות, או שמדובר רק במעשייה שאם נקלף את עטיפותיה, אם נחפור לתוכה בפרשנויות ובהסברים, נגלה אמיתות שונות ממה שנראה לעין.

עניין אחר של הספר – שמו, ארבעה אבות מרמז עליו – הוא השאלה מהי בעצם אהבה הורית של אב לבנו או לבתו. כיצד אהבה כזאת נוצרת (או לא!). מה יכול לפגוע בה. האם היא מובטחת ומובנת מאליה. מה יעלה בגורלו של מי שאינו זוכה לה. אלה שאלות מרתקות, והתשובות שהרומן מעניק להן אינן חוסכות מהקורא את הכאב שהן מעוררות.

אחת ממעלותיו הגדולות של הרומן הוא יכולתו של הסופר להפתיע אותנו לא רק בתכנים, אלא גם בצורה. חלקו הראשון של הספר מוגש כחליפת מכתבים, כפי שמתאים לתקופה שבה הוא מתרחש. החלק השני כתוב בגוף שלישי, מנקודת מבט של מספר כל יודע, והחלק השלישי הוא מונולוג שנכתב כאילו הוא בלוג, והוא כולל כתיבה ישירה, מהכותבת לקוראיה האלמוניים, וגם קטעים שהם כביכול תמלול של הקלטה או קישורים למקורות מידע נוספים. כל אחת משלוש הטכניקות הללו עשויה היטב ומשכנעת. החלק האחרון ממש עוצר את נשימתו של הקורא, כי המידיות, הבו-זמניות לכאורה, שבין הכתיבה לקריאה, מייצרות מציאות עכשווית, מפחידה, צופנת סוד, ועם זאת בלתי נמנעת וכמעט אפילו הכרחית.

לשם שינוי, ולמרבה ההקלה, גם תיאורי ההתעלסות המופיעים ברומן אינם וולגריים ולכן אינם מביכים. זיו מצליח לכתוב ארוטיקה בלי להזדקק (כמעט) לישירות בוטה ומפורשת, וגם על כך תבוא עליו ברכה.

באחד המכתבים המופיעים בתחילת הספר משבח מישהו את הנמען שלו: "מה אומר, בוכמילר, אתה יודע לספר סיפור." אפשר בהחלט להחמיא לאמיר זיו בדיוק באותן מילים ולבשר לו: גם אתה יודע לספר סיפור!