גבר יפה תואר, אחד הנאים ביותר שנראו כאן, ירד בשנת 1927 מהאונייה אל החוף של נמל יפו. "אציל מכף רגל ועד ראש, הולך בשקט, פאות ארוכות, משהו יפה עוצר נשימה…" כך תיאר אותו לימים המשורר חיים גורי. פניו המסותתות של האיש, מצחו הרחב, פיו המחוטב, ואולי גם המסתורין שאפפו אותו, פראותו המרוסנת והליריות שידע להביע, הפילו קסם על נשים.

הוא נולד בשם אברהם פפליקר-שטרן, אבל המציא את עצמו מחדש, וקרא לעצמו אלכסנדר פן. על החיים שקדמו להגעתו לארץ ישראל נהג לספר סיפורים מרתקים. הוא נולד, כך אמר, בסיביר, על חוף ים הקרח הצפוני. אמו מתה כשהיה בן שנתיים  ומי שגידל אותו היה סבו, אציל שוודי, שהיה ממונה על הפלך ועל תחנה לציד כלבי-ים ודגים, מהם הפיקו שומן ועורות. הסבא נהג לקחת אותו אתו במסעותיו, והילד דיבר בשפת המקום, צ'וקצ'ית. כשנאלץ להתרחק ממנו נהג הסבא להפקיד עליו כלב סן ברנרד ששמר עליו בנאמנות, עד כדי כך שיום אחד כששב, מצא דוב מת ואת הכלב גוהר מעל התינוק ומגן עליו.

כשמלאו לו עשר, סיפר פן, פצע דוב לבן את סבו, וזה הספיק עוד לתפור למענו נעלי בד חדשות, כתב על פתק את שמו וכתובתו של אביו היהודי של הילד, ושילח אותו לדרכו, לבדו, למצוא את האב. פן נדד במרחבים המושלגים, מרחק של אלפי קילומטרים, בחברת כלבים שחיממו אותו, הצטרף לחבורה של ילדי הפקר, למד להילחם על חייו, לגנוב, לקבץ נדבות. את אביו מצא בסופו של דבר. בביתו של האב התוודע לשירתו של לרמונטוב, ואז החל לכתוב בעצמו.

המשורר מאיאקובסקי, שעמו התיידד, שיבח את שיריו, אבל הקריירה של פן כמשורר רוסי הסתיימה כשהסתבך בהרפתקה ששינתה את חייו: הוא נקלע לתוך חבורה של צעירים יהודים ונאסר בשל פעילותם הציונית, אף על פי שהייתה רחוקה ממנו מאוד, ולא באמת עניינה אותו. כשברח מהכלא נאלץ להימלט מברית המועצות (בדומה לנסיבות שהביאו לכאן גם את מניה שוחט, שגם היא לא הייתה כלל ציונית בבואה, אלא, כמוהו, קומוניסטית אדוקה). "אם אני נאשם בציונות וכך רוצים לכפות עלי משהו, אין מה לעשות. פלשתינה? שיהיה פלשתינה!" אמר.

פן לא ידע עברית לפני בואו לישראל, והנה חלפו רק שנתיים לפני שכתב את השיר הזה:

עֲדַיִן – לֹא!

הַשֶֶּּׁמֶש – גֵּיהִנֹם צָלוּי.
אַדְמַת פּּתִּי – צַבָּר וָחוֹל.
אֲנִי זוֹרֵק לָךְּ בְּגָלוּי:
אֵינִי יָכוֹל!

אֵינִי יָכוֹל אֶת נַאֲקוֹ שֶׁל אֹח,
אֶת הַשָּׁרָב אֲשֶׁר אַפּוֹ חָרָה,
אֶת הַחַיִּים עַל חֹד הַחוֹח –
לִקְרֹא מוֹלֶדֶת מְכוֹרָה.

טֵרוּף עַתִּיק נוֹתֵן בִּי אֵשׁ קוֹלוֹ,
אֲבָל אֵינִי יָכוֹל… עֲדַיִן – לֹא!

צעיר בן עשרים ושלוש שגדל בערבות השלג והקרח של סיביר − על פי עדות בתו סינילגה (פרוש שמה "בת שלגים") הוא נהג עד אחרית ימיו למלא את נעליו בגזרי עיתונים כדי לשמור על חום הרגליים – מי שמילות ההזיה האחרונות שאמר על ערש דווי היו "והשלג עמוק עמוק… לבן לבן… הנה הקרחונים! זוז מפה – תימחץ! סבא! הדובים הלבנים," − פונה בשירו אל הארץ הגיהנומית שנקלע אליה בלי שום כוונה או תכנון, ומסביר לה "בגלוי" שפשוט אינו יכול לשאת אותה. את חומה הצולה. את מדקרות הקוצים הבלתי נמנעים, הנלווים אל מתיקותו הדלה של פרי הצבר; את הצלילים הצורמים את אוזניו: "נאקו של אח" − איזה צירוף מרהיב, שבו משחיל המשורר ברמיזה נאקה של הגמל עם הקול שמשמיע עוף הלילה הנפוץ באזורנו. הוא מתעב את האילוץ לחיות "על חוד החוח", את הכורח המתמיד להיאבק, לבלוע חול, להיצלות, לסבול.

ועם זאת – יש בו, בשיר הזה, גם נימה מפתה של מאהב שיודע להבליע הבטחה, גם כשהוא מסרב. " עֲדַיִן – לֹא!" הוא מקפיד לצעוק באוזני הארץ הזאת, שדורשת ממנו לראות בה "מוֹלֶדֶת מְכוֹרָה", בשם איזה "טֵרוּף עַתִּיק" – יהדותו, ההיסטוריה היוקדת בו, כמעט בניגוד לרצונו. אכן, הוא צועק באוזניה שאינו יכול לאהוב אותה, שכל מה שיש לה להציע לו מעורר בו כעס, רצון להתנצח, לחשוף את פגמיה הבלתי אפשריים, להוכיח לה שאינה ראויה לו. ובכל זאת במילות הסיום יש, כאמור, גם הבטחה סמויה: ה"לא" הוא רק עדיין, רק בינתיים, והוא מלווה בסימן קריאה!

היכולת הלשונית הזאת של מי שזה מקרוב בא, שליטתו בצלילים ובמילים המתחרזות בטבעיות גמורה – אֹח/חוֹח, חָרָה/ מְכוֹרָה, מעוררת השתאות. בארבע מילים "אַדְמַת פּּתִּי – צַבָּר וָחוֹל" הוא מביע בדייקנות מופלאה את הרעב. את העמל הבלתי נסבל. את החיים הקשים מדי, בארץ תובענית שמצפה ממנו לא רק שיעבוד בה ואותה, אלא שגם יחוש כלפיה אהבה שהיא מעין טירוף לא הגיוני, שבאה מהמעמקים, מקדמת דנא, ממקומות לא מובנים שאי אפשר בעצם להיאבק בהם ולהתנגד להם. הוא עצמו כבר יודע שיתמסר לה, אבל לא יעשה זאת בלי לזעוק, למחות, לזעום, עליה בעיקר, אבל גם על עצמו – כי הגיע אליה וכי במוקדם או במאוחר ייכנע.

גם בחייו האישיים, בקשריו עם נשים היה אלכסנדר פן מאהב סוער, מפתה, וגם פוגע מאוד, בוגדני ומאכזב. סיפור הקשר שלו עם חנה רובינא, הגברת הראשונה של תיאטרון הבימה, הכה גלים ביישוב היהודי של אותם ימים. כשהתאהבו הייתה רובינא רווקה ומבוגרת ממנו בשמונה עשרה שנים, והוא היה נשוי לבלה דון, מי שהייתה בעברם ברוסיה אהובתו של אחד מחבריו.

בביוגרפיה שכתבה חגית הלפרין על חייו של אלכסנדר פן תיארה החוקרת את מה שאירע: בלה דון התחננה באוזני פן שלא ייסע עם "הבימה" לסיבוב הופעות בעמק הירדן, אבל הוא לא שעה להפצרותיה. בבית לא היה אוכל ובלה יצאה עם התינוק בעגלה לחפש אוכל. היא הרימה צנון שמצאה בחול והאכילה את התינוק, שהיה אז בן שנה וחצי. הפעוט לקה בדלקת מעיים. הרופאה סירבה לטפל בו, כי לאם לא היה כסף לשלם תמורת הטיפול והתינוק מת בדרך לבית החולים. היא קברה את הילד בלי להודיע לפן, ולאחר כארבע שנות נישואים חזרה אל בית אמה ביחד עם זרובבלה, בתם הבכורה.

גם הרומן עם רובינא לא נמשך זמן רב, אם כי השניים נשארו מיודדים. בבית החולים שבו ילדה רובינא את בתם המשותפת, אילנה רובינא, הכיר פן את מי שהייתה אשתו השנייה, אחות בשם רחל, אמה של סינילגה, שטיפלה בו עד מותו מסיבוכי מחלת הסוכרת.

לנשים שבחייו כתב שירים שמהם אפשר להיווכח עד כמה היה מודע לבוגדנותו:  "לֹא אֲנִי הוּא הָאִישׁ לֹא אֲנִי / אֶל בֹּאוֹ מֵרָחוֹק מְצַפָּה אַתְּ", כתב לאחת מהן, ומפיה של אחרת כתב: "כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת, / אֲבָל זְכוֹר אֵיךְ נִפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת. / אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת, / רָק אוֹתָה אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת…" כמי שמשוכנע באהבתה אליו, ועוד פנה ואמר: "הָיָה אוֹ לֹא הָיָה יֶשְׁנָם לֵילוֹת כָּאֵלֶּה / לֵילֵךְ הָיָה לֵילוֹ, לֵילוֹ הָיָה לֹא לָךְ."

וארץ ישראל – היא כבשה את לבו, כפי שידע שיקרה. רק שנה אחרי שכתב את השיר "עדיין לא", כתב פן שיר שנקרא "ובכל זאת…" שהסתיים במילים: וְאָז, בִּבְלִי-דַּעַת, רוֹעֵם בִּי הַקּוֹל: / "בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, וּבְכָל זֹאת – מוֹלֶדֶת!…"

על המצבה שעל קברו נחרטו המילים "אֲדָמָה אַדְמָתִי רְחוּמָה עַד מוֹתִי", הלקוחות מהשורה הראשונה של שירו "על גבעות שיך אבריק".
את אחד משיריו האחרונים חתם כך: "שָׁלוֹם לָכֶם / דֶּרֶךְ. / דֶּגֶל. / חֹפֶשׁ. / אָהֲבָה. / שָׁלוֹם מְאֹד מוֹלֶדֶת."